שיר פרידה

הציפור הקטנה בלב הלכה לעולמה. בספטמבר האחרון חגג יגאל בשן יום הולדת 68. אתמול הוא נמצא ללא רוח חיים בביתו בתל־אביב. סופה של אגדת מוזיקה ישראלית.

יגאל בשארי נולד ב־1950 וגדל ביישוב נחלת יהודה הסמוך לראשון־לציון. כילד החל לשיר, בהמשך למד לנגן על גיטרה והמשיך ללימודים בבית הספר לאמנויות רננים בתל־אביב. את המוזיקה שאב בין השאר מקרובת משפחתו שושנה דמארי. כבר בגיל 9 הופיע בחגיגות יום העצמאות ביישוב. ניסיון הבמה המשמעותי הראשון שלו נרשם בגיל 15 עם שלומית אהרון, בצמד "יגאל ושלומית". שנתיים לאחר מכן לוהק למחזמר "איי לייק מייק" על ידי חברו מוטי גלעדי, שגם הציע לו לשנות את שם משפחתו לבשן. "לא להיות מזוהה כתימני? מה פתאום", אמר בשן בראיון ליהודה נוריאל במוסף "7 לילות", "המחשבה מעולם לא חלפה במוחי. עשיתי את זה כדי להיות ישראלי חדש, כמו כולם".

בשלהי 1968 הוציא תקליטון עם ארבעה שירים שנקלט היטב ברדיו של אז. בשן הציג מנעד קול מרשים והגשה אחרת לגמרי ממה שהיו מקובלים באותן שנים — פופית, מלאת כריזמה.

הוא נסק בצורה מטאורית. אחרי פרס כינור דוד בו זכה בגיל 18 והשתתפות בפסטיבל הזמר והפזמון ("על גל האבן הלבנה") ובפסטיבל הזמר החסידי ("עושה שלום"), הוציא תקליטון נוסף עם להיט ענק, "אין לי יותר מה לומר", שהקנה לו את תואר זמר השנה של גלי צה"ל. לימים סיפר בשן שבאותה שנה כבר קיבל פניות מכל הלהקות הצבאיות כדי שיתגייס אליהן, ולמרות היוקרה של להקת הנח"ל בחר בלהקת פיקוד צפון.

ממיס לבבות. כסולן להקת פיקוד צפון

"כל אלוף שהייתה לו חונטה, התעסק עם להקה צבאית, וכל פיקוד רצה אותי אצלו, בלי בחינות ובלי כלום", סיפר בשן באותו ראיון ל"ידיעות אחרונות". "יום אחד אני מקבל טלפון לדירה השכורה. 'אלוף פיקוד צפון, דוד אלעזר, רוצה לאכול איתך צהריים באולימפיה'. צריך להבין, אחרי ששת הימים, זה לא אלוף פיקוד — זה מינימום סגנו של אלוהים. ואני ילד שיושב מולו ואומר, 'התחלתי קריירה, אני רוצה להופיע גם בימי שישי, ולהופיע לבד, ולעשות אלבום'. ככה, בשיא החוצפה. ועל כל מה שאני אומר הוא עונה בסדר. ככה בשנה וחצי הראשונות שלי בצבא אני עושה אלבום משלי בהד ארצי, מופיע לבד עם ארבעה נגנים, ויש לי גודפאדר, וקוראים לו דדו. עכשיו גם אפשר לגלות שבכל התקופה הזו הוא מסדר לי מלון בחיפה על הכרמל. עם חדרנית. כל זה, וגם הופעות פרטיות בבתים של כל מיני תתי־אלופים בצה"ל. אימפריית ישראל הגדולה".

המתיק את לב החיילים

הסולואים זרמו אליו בלהקה והוא הפך לכוכב הלהקה לצד עדנה לב. גם את אחד מלהיטיו הגדולים ביותר קיבל בשן כחייל, "מתוק מתוק", שיר השנה של קול ישראל. השירות הצבאי לא עצר את קריירת הסולו שלו ובשן הוציא אלבומי סולו נוספים.

"הכרתי אותו בגיל 17 כשהשתתף עם שולה חן במחזמר 'איי לייק מייק'", מספר חברו אבי קורן. "הוא היה אחד הבנים והוא בא משום מקום, תלמיד בית ספר מוכשר, שנורא רצה לשיר. היינו די באותו גיל וכל האחרים במחזמר היו כוכבים. עמוס אטינגר ואני כתבנו לו את השירים הראשונים. עשיתי איתו ועם אלדד שרים את האלבום הראשון שלו. מהרגע הראשון היה לו את הבייגלה על הראש. אתה מזהה את זה מייד. בנאדם עולה על הבמה והעיניים מופנות אליו. אני זוכר שהוא אמר שהוא לא יודע אם הוא רוצה להמשיך במוזיקה, אבל היה ברור שזה הכיוון שלו. כולו היה בתחום, והיה לי ברור שימשיך בו. הוא התחיל יפה מאוד וכבש מהרגע הראשון את המקום הגבוה שלו. הדור של סוף שנות ה־60 כלל את יגאל, שלמה ארצי, ששי קשת, אבי טולדנו ומוטי פליישר. יגאל עשה דרך נהדרת וההתחלה שלו הייתה מדהימה. הרדיו אהב אותו וגם הטלוויזיה נשבתה בקסמו".

עם עוזי חיטמן ויונתן מילר, חברי "כמו צועני", בתוכנית הטלוויזיה המיתולוגית "הופה היי"

בשן השתחרר מהצבא ב־1972 והוציא את האלבום "להשתחרר". התארים המשיכו להגיע אליו: זמר השנה ברדיו שוב ושוב. באותה שנה נישא למיקה מרידור, חברת להקת פיקוד מרכז, בתו של השר יעקב מרידור, אשתו עד ליומו האחרון. ב־1973 קטף בשן גם את המקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר "לקראת שבת" כשהוא מתבשר באותו זמן על הולדת בנו הבכור אורי.

אלה ימי כוכבותו הגדולה של בשן, שלוהק לסרט של ג'ורג' עובדיה, "שרית". בהמשך הגיע האלבום "קפה אצל ברטה", ששיר הנושא שלו הפך ללהיט מהדהד. בשן הצטיין גם בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "יהיה פעם טוב" (מקום שלישי). ב־1976 הגיע השיר שמזוהה איתו יותר מכל, "יש לי ציפור קטנה בלב", שהלחין וכתב יחד עם יוסי בנאי. "בגיל 24 אני פוגש בדיזנגוף את יוסי בנאי", סיפר בשן באחד הראיונות, "והוא אומר לי, 'אני רוצה שתכתוב שירים לגשש החיוור'. זה כמו שתכתוב לחיפושיות! נותן להם שני שירים, הם מתלהבים. ויש עוד טקסט אחד שהם מבקשים לו לחן. 'בין מסיבה למסיבה', משהו כזה. מביא להם את השיר. מנסים, לא מסתדר. תפסתי דיכאון. לפני שאני הולך, יוסי רואה אותי מפינת האולפן, הרגיש לא נעים. 'תקשיב ילד', הוא בא אליי ואומר, 'יש לי ציפור קטנה בלב. והיא עושה בי מנגינות. של סתיו ושל אביב חולף. של אלף אהבות קטנות. עכשיו לך ותסיים את זה'. בבית, אחרי הרבה שנים, פולי הודה בפניי שזה כנראה הפספוס הכי גדול של הגששים. בעיניי השיר הזה נותר, עד היום, האינטגרציה הכי יפה של מזרח ומערב, שרציתי לעשות אז: 'ניי נה ניי ניי ניי'".

געגועים לחברו האהוב. בערב המחווה לעוזי חיטמן ב־ 2015 | צילום: גלעד קוולרצ'יק

בשן הוציא אז גם את הלהיט של יום העצמאות "בואי נעשה לנו חג" וחידש את "אם ננעלו", שם הצטלבה דרכו עם עפרה חזה. "הציגו לי יהלום, עפרה חזה שמה. שנים לפני שהיא כבשה עם השיר הזה את כל העולם!", תיאר בשן את המפגש.

החלום התנפץ

ב־1977 הוחתם בשן על חוזה הקלטות בלונדון להקלטת חמישה אלבומים באנגלית, הראשון בהם "You Got The Power" שהפיק לו אבי עופרים, השני "You're The Only One", והשלישי "I'm Ready" . על הרביעי והחמישי ויתר.

"החלום מתממש, עד הסוף", הוא סיפר, "הקלטות בלונדון, המוזיקאים הכי גדולים, מגיע בבוקר לאולפן עם הבסיסט של סופט מאשין והמתופף של בלו מינק, לומד מה זו מקצוענות, אלטון ג'ון כותב לי שיר, ארל סטודיוס עם ג'ורג' מרטין — והחלום מתנפץ".

 למה?

"כי פשוט לא יכולתי יותר. עם אישה וילד קטן, סיבוב ראשון של קידום מכירות, ופתאום אני ברכבות בשש בבוקר לריאיון בשטוטגרט, ומשם טס לבלגיה, ומשם להמבורג, ומשם לאיטליה, ואני לבד, ולא בשפה שלי, ועייף מהמנטליות, ומאוד מתגעגע הביתה, ומבין נורא מהר שהחלום הולך ומתנפץ לי. ואני שמח שהוא מתנפץ. אחרת הייתי חי כל החיים בתסכול על חלום של חוצלארץ".

בשן ומיקה מרידור בחתונתם ב־ 19

אלא שבשן המשיך להוציא אלבומים גם בארץ, "מכת שמש" ב־1978 למשל, ושנה לאחר מכן את "איתך הלילה" שבו ניסה לפנות לכיוון רוקיסטי. באותם ימים החל לעבוד עם להקת ברוש, מה שהניב את אלבומו המצליח ביותר, "סיוון", ב־1981, שעלה אז כמעט על כל פטיפון בישראל.

בשן הופיע בהצלחה בפסטיבלי ילדים והתחבר מקצועית יותר ויותר לעוזי חיטמן, איתו הקים את שלישיית "כמו צועני" בה שותף גם יונתן מילר. "עוזי היה הנשמה התאומה שלי", סיפר, "עם אותה ארצישראליות שיש בי. היינו כותבים ביחד שירים, באוטו בדרך להופעה. החיבור הזה הביא לי פתאום במה מול קהל שיושב ומקשיב, קהל קונצרטים. 400 הופעות למבוגרים, כל שישי בצוותא, שתי הופעות. ואז זה גדל, כי במקרה מתקשרים מהטלוויזיה: 'אתם הולכים חזק, בואו נעשה תוכנית'. חושבים מה, ויש לי רעיון, 'הופה היי', שיר שכתבתי לגידי גוב לפסטיבל שירי ילדים. זו בעצם הקריאה שהיינו משמיעים במסע מים אל ים בנוער העובד".

כאן נפתח דור הזהב של הופה היי יחד עם אבי דור ואהרון פררה. "מתחילה תקופה שאני בטוח כל הזמן שתהיה קצרה", סיפר בשן. "הנחתי שהיא תישמך בערך שנה, ואני נורא נהנה מהשנה הזו, חוויה עצומה — ילדים והאמהות שלהם, או כמו שעוזי היה אומר, 'על כל ילד ארבע אמהות'. הצלחה מסחרית עצומה. ולאט־לאט אני מבין שזה כבר בלתי ניתן לעצירה — אולמות של אלף איש, יום אחרי יום, ושלא אוכל לצאת מזה כל כך מהר.

"הפכתי למפעל שמפרנס 30 משפחות, וכעבור שלוש־ארבע שנים אני מבין שזו טעות. קולט שאני יוצא מהמיינסטרים, ושלא אוכל לחזור אליו. אבל אני לא יכול להתנגד. זה חזק ממני".

בקדם אירוויזיון 1981 עם השיר "תן לי" )"מה שהיה תשכח מזה"( | צילום: זום 7

63 פרקי טלוויזיה של הופה היי תורגמו לשבעה מופעים ושמונה אלבומים. "וזה נמשך ונמשך, 15 שנה, עד שהודעתי לכולם שאני מסיים בשנת 2000 כי אני מרגיש כבר פתטי, שבתות בתשע בבוקר, החיוך כבר נעשה לא טבעי, ואני לא ממצה את עצמי אמנותית".

בשן כבר לא הצליח לחזור למרכז הבמה בתעשיית המוזיקה למרות שהמשיך להוציא אלבומים ולהופיע, כמו בסיבוב ההופעות ב־2013, אז ביצע קאמבק יפה והתקבל בהצלחה גדולה. באוגוסט של אותה שנה יצא אלבום הופעתו בזאפה עם שני שירים שהוקלטו באולפן, "שמיים" ו"נחיתות והמראות".

מקורביו מספרים שמצב רוחו אחרי הסיבוב השתנה לרעה. באוגוסט 2014 אושפז בשן עקב מה שכונה "פצעי דקירה" וביוני 2015 שוב אושפז, בשל אירוע דומה. העיניים נישאו אליו כשהופיע בהצלחה לאחר מכן בערב מחווה לעוזי חיטמן בהיכל התרבות בתל־אביב והקהל קיבל אותו באהבה רבה. אקו"ם העניקה לבשן פרס מפעל חיים בשנת 2016. לפני כשבועיים קיים את הופעתו האחרונה בזאפה הרצליה. "הגיל לא מטריד אותי", סיפר בראיון ב־2013 ל"ידיעות אחרונות", "כל חיי הוא הטריד אותי. בגילאי 20 או 30 שאלתי את עצמי כל הזמן, איך אני אראה? אחרי גיל 50 אתה נעשה נינוח. סלחן. פחות תחרותי. ואם אתה מגיע בסוף למקום שבו אתה נהנה, כמו שאני נהנה עכשיו, אתה מבין ששום דבר לא היה טעות. אז שום דבר לא היה טעות. אז הנה עכשיו, הזמן פתאום מודיע לי: בוא'נה יגאל, היה לך ערך! היה לך ערך, וכל הזמן בכלל לא ידעת." •