עמוק בחזרות למחזמר מורבידי, לפני חודש וחצי, קיבלה השחקנית מורן רוזנבלט טלפון מאמה. היא ביקשה ממנה לבוא מיד לתחנת המשטרה כי משהו קרה לאביה. רועדת כולה הסיעו אותה חברים, ושם רוזנבלט קיבלה את הבשורה: אבא שלה נמצא מת בכניסה של בניין כמה שעות קודם לכן.
"הם לא ידעו מה קרה וזה התחיל להיחקר כאירוע פלילי", היא מספרת. "הם קיבלו מאיתנו אישור לבדיקה רפואית כדי לאבחן אם הוא עבר חבלה. הוא לא סבל ממחלה. מאוחר יותר התברר שהוא כנראה לקה בליבו בשעה שחילק עיתוני בוקר. לא נתפס איך במאית השנייה הוא הפך מאבא חי לאבא מת. לפחות הוא לא עבר כל סבל".
החיים הם לפעמים תסריט לא משהו. "חודש לפני המוות הגשתי תסריט קצר לאחת הקרנות, שמתרחש כולו בהלוויה. הבן אמור לקבור את אמו, אבל משהו כל הזמן משתבש וההלוויה נדחית. התעסקתי במהירות שאתה צריך לעכל מוות. הדמות במחזה התאבנה. אבל כאן קרה לי משהו אחר: אתה חושב שתקרוס, ופתאום הגוף מפתיע. מעולם לא חשבתי שאכתוב תוך כמה שעות הספד וכתבתי הספד בן שישה עמודים. הציפו אותי גלים של אהבה שאולי לא הצלחתי לומר לו בחייו במילים".
ולאחר מכן?
"בימים הראשונים עולים הרבה זיכרונות. לקדש את החיים שהיו, ואז בלילה לבד אתה מרגיש את החוסר. יש רגעים שאתה כאילו שוכח שהוא לא פה, ועולה המחשבה לצלצל אליו ולומר לו משהו. אבל אז, רגע לפני הלחיצה, חוזרת הידיעה. אני זוכרת את הערב האחרון איתו, ישבנו ממש פה - אני, חברה, אחיות - בבית הקפה שאנחנו יושבים בו עכשיו, והמלצר שפך עליי בקבוק זירו בטעות ואבא שלי הסתלבט עליו ונקרענו".
יש סוג של השלמה?
"אחרי חודש צפו תחושות מנוגדות והפוכות. הבנו שאין. ופה החוסר מתחיל להיות כל כך קשה. זו לא תקופה שאתה יכול לחזור בה לחיים. שנה שצריך להתאבל בה. לא רוצה לברוח לעיסוקים. הפרויקט היחיד שהצלחתי להמשיך בו הוא 'טירסטיק' (טיפות המשמשות שחקנים לגירוי העין והורדת דמעה), בתיאטרון תמונע שכתבה וביימה גפן גנני, שהיא גם החברה הכי טובה שלי".
וגם הוא עוסק במוות.
"במרכז עומדת מסיבה עבור הנרצח, שגם הוא משתתף בה. אני מגלמת את הרוצחת. יש שם שירים וריקודים, עבודה טכנית גדולה שנמשכה כשנה. שמעתי את הטקסטים של ההצגה ואני בוכה תוך כדי החזרות. היא מורבידית, אבל הלב אופטימי. במחזה יש מסיבת שלושים למת, ואנחנו בשלושים עלינו לקבר של אבא, הבאנו רמקול עם השירים שהיו לו בפלייליסט, וודקה. ממש מסיבה".
נשמע מקברי.
"זה מה שיפה בטקסטים של חנוך לוין. לדבר על המוות, להציף בדמיון את כל התרחישים. את הרגע שהשיש הופך לאין. כשאתה מדבר את הפחדים, הפחדים מפסיקים להיות פחדים. אחד הדברים הראשונים שעשיתי לאחר השבעה היה לשקוע בספרים שלו. חשבתי אפילו למצוא ציטוט ולשים על המצבה שלו. יש בזה משהו מנחם. מתנה".
× × ×
האבל הזה קירב אותה מחדש למי שהייתה בת הזוג שלה בשלוש וחצי השנים האחרונות, השחקנית ג'וי ריגר. זוגיות שמשכה את תשומת הלב של המדיה שמיהרה לדווח גם כשהצהירו בפומבי על אהבתן, וגם על הפרידה לפני כמה חודשים. רוזנבלט וריגר הן הרבה יותר מפאוור־קאפל: שתי שחקניות מוכשרות בטירוף, חורכות מסך ונחשבות לפנים הלוהטות החדשות של התעשייה שקוטפת אותן לפרויקטים חשובים.
ריגר כיכבה בין השאר בסרטו החדש והמדובר של אבי נשר 'סיפור אחר', בסרטו הקודם 'החטאים' ובלהיט הנוער 'או בוי'. ורוזנבלט עם רזומה בקולנוע ובתיאטרון, הפציעה על המסך בעונה השנייה של 'פאודה' ומככבת עכשיו בעונה החדשה של 'כפולים' (בימי רביעי בקשת).
"ג'וי הייתה הבן־אדם הראשון שרציתי להרים אליו טלפון כשנודע לי על אבא", אומרת רוזנבלט, "ובאותה תקופה היינו 'בחצי פרידה'".
מה זאת אומרת?
"לא הפרדנו אף פעם כוחות לחלוטין. המשכנו לגור באותה דירה. לאחר ששיתפתי אותה, היא התעסקה בלהיות פה בשבילי. אני התעסקתי בלהיתמך על ידה. וזה פשוט קרה. לא שלפני כן ששנו להיפרד. יותר מלהבין איפה אנחנו עומדות מבחינת הקשר, אמרנו: 'לא צריך לדבר יותר מדי'. זה קרה מעצמו. אנחנו פתוחות לכל מה שיקרה".
איך הכרתן?
"ג'וי ראתה אותי בכל מיני פרויקטים ויזמה דרך חברה משותפת קשר. היא הייתה ילדה בת 21, אני בת 29 וחצי. בהתחלה אמרתי לא. היה נראה לי פער גדול מדי. לא יצא לי להיות בהפרש גילים כזה ללמטה. למעלה לא אכפת לי. אבל אז נפגשנו והתאהבנו".
ואז?
"קשה להצביע על מה קרה. זה לא סיפור שהייתה בו נקודת ציון כמו, אני רציתי ילדים והיא לא. הייתה לנו תקופה לא טובה ותהינו על קנקננו. מערכת יחסים נשית היא מאוד סימביוטית. שתי נשים! זה ישר הולך לרגש. אין את ההדחקה הגברית. הכל פתוח. כמו שיחת פסיכולוג ארוכה לאורך כל החיים. יכולת הזדהות מאוד גדולה. אם היא עוברת דרמה, אז גם אני. אינטנס".
בית אחד, שני חתולים. תכלס משימה בלתי אפשרית להיפרד. תפסת אותה מפלרטטת בטינדר?
"לא הגענו לשלבים קיצוניים כאלו. חוץ מזה, יש משהו נחמד באדרנלין, אקשן פרידה. פתאום כל אחת מאיתנו מאוד פרחה, וראינו שוב אחת את השנייה. פעם אני גרתי כמה ימים אצל ההורים או חברות, פעם היא. זה לא שהיינו בנתק ובילינו ערב אני עם מישהי וערב היא עם מישהי. ממש לא. לא הפרידה הייתה רשמית, ולא החזרה הייתה רשמית. אנחנו בעצמנו לא הגדרנו. הדור שלנו מנסה להבין מחדש את המושגים של זוגיות ואהבה".
איך?
"אם פעם דברים היו ברורים : נפרדת, הלכת. היום דברים נבחנים בצורה יותר מורכבת ופחות דיכוטומית. אתה לא מיד עוזב את הבית ומחלק את החתולים. לא שיחק פה אגו. אני אראה לה, היא תראה לי. אבל אולי כי אנחנו נשים".
× × ×
רוזנבלט (33) נולדה במרכז תל־אביב. אביה שירת כנווט בחיל האוויר, לאחר השחרור עבד כטכנאי אלקטרוניקה ומשם עבר לחלוקת עיתונים. אמה שירתה שנים כשרטטת מפות בקבע. כיום היא צורפת ומעצבת תכשיטים. כשהייתה בת שלוש התגרשו הוריה, והיא חיה עם אמה ואחיה הקטן בצפון תל־אביב. אביה התחתן שוב ונולדו לו שתי בנות תאומות. מאוחר יותר התגרש שוב.
"אבא בנפשו אמן. העבודה שלו כמחלק עיתונים היא הכרזה תרבותית קיצונית. הוא שירת כנווט קרב במלחמת יום כיפור, ואפילו קיבל צל"ש. אחרי השחרור הוא נכנס לתחום הפיזיקה ואז פרש. לתחושתי, הוא פשוט ראה שאולי החיים יכולים להיות יותר יפים כשלא רודפים אחרי ההצלחות, ואני מרגישה שבאופן מודע ולא מודע הוא בחר לצאת מהמשחק ולחיות את היום, ולבזבז את הכסף שיש בארנק. הוא לא תפס ממצלחינים, ההפך. כל אדם שפגש, זכר אותו. למרות שהוא לא עבד בעבודה בכירה עם המון כסף. ואולי בזכות זה.
בתיכון למדה מתמטיקה ופיזיקה מוגברים, ואחר הצהריים ביקרה בחוג תיאטרון. בתקופה הזו גם יצאה מהארון. "שלושה חודשים לאחר שהייתה לי בת זוג ראשונה בגיל 17, כתבתי לאמא שלי מכתב ובו אמרתי שאנחנו צריכות לדבר יותר. היא באה אליי ואז גימגמתי משהו שיש לי חברה. רעדתי. היא אמרה שהיא יודעת. היא הייתה מתוקה ומכילה. בהתחלה קיוותה שזה אולי לא לכל החיים, לטובתי כמובן. חששה שאיאלץ להתמודד עם קשיים. לאבא שלי זה בכלל היה נון־אישיו".
בצבא שירתה כנהגת בוס. "הייתי בתקופה מרדנית, פגשתי מישהו גדול מחוץ לבקו"ם שאמר לי, 'חיילת, הכי טוב להיות נהגת'. נכנסתי למשרד ואמרתי, 'רק נהגת'. שיבצו אותי כנהגת של אל"מ, שופט בבית דין צפון. חמוד. מפקדים לא באמת צריכים נהגים. הייתי מגיעה עייפה בבוקר. הוא סמך על עצמו יותר מאשר עליי. ובצדק. נערה בת 18. אומר: 'עזבי, בבוקר אל תבואי, עזבי היום אני לא צריך'. אז ניצלתי את הזמן ללמוד במכינה למשחק של ניסן נתיב".
ההכנה לא ממש עזרה לה, והיא נכשלה בכל הבחינות לבתי הספר השונים, בהמשך למדה בבית הספר 'הדרך' והבמאים החלו לגלות אותה. ב'אודם' של יונתן סגל, שם שיחקה נערה פלסטינית ודיברה ערבית לאורך כל הסרט, ב'תפוחים מן המדבר' ובתפקיד הראשי ב'חתונה מנייר' של ניצן גלעדי, שבו גילמה נערה הסובלת מליקוי מוחי - תפקיד שזכתה עליו בפרס השחקנית הראשית בפרסי אופיר 2015.
× × ×
עכשיו היא שוב במיינסטרים בתפקיד גדול ב'כפולים', שם היא מגלמת את דקלה לב, חוזרת בשאלה שחשודה במעורבות בפיצוץ אסדת גז בין ישראל לטורקיה. בסדרה היא בזוגיות עם אישה (חני פירסטנברג), ואביה החרדי מתכחש לקיומה, אמה דווקא שומרת איתה על קשר, בסתר.
עוד תפקיד לסבי?
"בסך הכל שיחקתי לסבית כאן ובסרט 'פרה אדומה' של ציביה ברקאי־יעקב. ב'כפולים', מה שיפה בעיניי שהסיפור הלסבי הוא נון־אישיו לחלוטין. זה סיפור על זוגיות. וזה השלב שאנחנו צריכים להגיע אליו. לפני כן, העמידו במרכז את הזהות המינית - הקונפליקטים, הלבטים. אבל יש עוד הרבה דברים מעבר".
בואי נגיד שאיך שזה מצטייר בסדרה, הדת לא הכי מקבלת לסביות.
"סבתא וסבא שלי מצד אמא שומרים מסורת. כשסיפרתי לסבתא, היינו לבד, היא הייתה בשוק. אמרה, 'אין לנו במשפחה אחד כזה'. חצי יום הייתה בהלם, אבל לאחר מכן היא עיכלה את זה הכי מהר ורצתה לדעת עוד פרטים על הבת זוג ולהכיר אותה. ואבא שלי להבדיל מהאב בסדרה קיבל אותי מיד".
את מדברת על נון־אישיו, אבל ישראל לא ממש שם. עדיין רוב החברה היא הומופובית. תראי את החקיקה בכנסת, ההתבטאות של הרבנים.
"ראיתי את הסרטון שמירי רגב מסבירה מדוע לא הצביעה בעד חוק הפונדקאות ושנשבר לה הלב. זה שיקולים פוליטיים. ושיקולים פוליטיים זה עסקים. ואני ועסקים לא הולכים ביחד. אולי זו תמימות, אבל אני חושבת שהעסקנות בסיפור הזה תפסה חלק יותר גדול מהרגש ומהדעות. אני לא חיה בסרט שאין הומופוביה, אבל בעיניי היא הולכת וקטנה. הומופוביה, גזענות - הכל נובע מפחדים. אני לא כועסת על אנשים שפוחדים, רק קוראת להם ללכת לטיפול".
שיחקת בעונה השנייה של 'פאודה', עם החשיפה העצומה של נטפליקס.
"היו לי מחשבות לנסוע לאל־איי לביקור קצר ולראות לאן זה יכול להוביל. אבל עכשיו עם המוות של אבא, אני כאן".
חלום?
"אבא שלי עבד כל החיים. אולי יגיע היום שכל האחים נטוס יחד למקום שהוא הכי רצה להגיע אליו: הקריביים. הוא לא היה רוצה שנחסוך את הכסף, אלא שנבזבז אותו על החיים".
