שיעמום המחץ

הנה משהו שלא נעים כל כך לומר לצופים מלאי געגוע לקולנוע רווי טסטוסטרון מהאייטיז: עם כל הכבוד לנוסטלגיה, צריך להודות שרוב סרטי 'רוקי', חוץ אולי מאחד או שניים - לא טובים במיוחד.

למעשה, ההפתעה הענקית שיצר החידוש של הסדרה 'קריד' ב־2015, הייתה יוצאת הדופן. סטאלון הסכים אז לרדת מהבמה כגיבור המרכזי, להפוך את רוקי לדמות משנה של המאמן הזקן (ועל כך זכה למועמדות מוצדקת לאוסקר) ולתת את המושכות לדמות ראשית חדשה: מתאגרף צעיר שחור בשם אדוניס קריד, הבן של אפולו קריד (הכוכב השחור העולה מייקל בי ג'ורדן מ'הפנתר השחור'). בסרט, שביים ריאן קוגלר - גם הוא המשיך ל'פנתר השחור' - הייתה מן ההברקה, כי היה בו אקט יפה של העברת מקל מהגיבור הלבן לדור חדש של צעירים ושחורים.

ו'קריד 2'? ובכן, צעד קדימה, שישה צעדים אחורה. סטאלון לקח בחזרה את המושכות וכתב את התסריט הממש גרוע, החליף את הבמאי המעולה קוגלר בטכנאי סצנות בשם סטיבן קייפל, והפך אותו לסתם עוד סרט 'רוקי', ועוד אחד הגרועים בסדרה. התחושה המחוספסת והעירונית מהסרט הקודם, שהושגה גם בזכות הצלמת הגאונה מאריז אלברטי, הוחלפה שוב במיליון מונטאז'ים הרואיים ובעלילה הצפויה בתבל. הפעם קריד נלחם בבן של המתאגרף הסובייטי המיתולוגי איוואן דראגו מ'רוקי 4' (דולף לונדגרן שחוזר גם הוא למסך. נחמד לראות אותו, אבל גם הוא משחק איום). ומאחר שסטאלון לא מכיר אף טריק תסריטאי אחר - מאמן אותו הפעם גם הבן של המאמן של רוקי ואפולו. מעניין אם נערת המים היא הבת של ההיא מהסרט המקורי.

בין לראות את קריד מתאמן במדבר לקרב שבו ינצח, ללראות אותו מתאמן בבריכה לקרב שבו יפסיד, על רקע מוזיקה של תזמורת צווחנית שדופקת את האזניים, יש גם סיפור משעמם ולא משכנע. על זה שקריד נהיה בעצמו אבא, על זה שרוקי נוטש אותו ואז חוזר, ואת הסוף אתם יכולים לנחש בעצמכם. מיותר.

בנימין טוביאס