לפעמים אני מפסיד
שייקה אופיר היה גיבור התרבות שלי ושל אמא שלי. הערצנו אותו. כמו יוסי בנאי, הוא גידל את הדור שלנו. יצא שמתישהו בתחילת שנות ה־80 אני נוסע למופע באמריקה, יחד עם שייקה, יהורם גאון, מני פאר ויהונתן גפן. יש לי פחד טיסות, אבל הפעם לא שמתי לב, כל הדרך ישבתי לידו ורק שאלתי, איך זה היה בצ'יזבטרון, ואיך זה היה עם הגשש, ואיך זה היה בשוטר אזולאי, והשפה שהוא המציא. מנסה להיות חבר שלו, להשלים את כל השנים.

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה  

בהופעה הראשונה אני מופיע בדיוק לפניו, מסיים ורץ ליציע, לראות אותו. ואיזו הופעה! וירטואוז. כל הקהל היה בטרפת, סטנדינג אוביישן. שייקה יורד, אני הולך אל מאחורי הקלעים כדי לחבק אותו. מחפש־מחפש, עד שאני מוצא את שייקה אופיר הגדול יושב לו בפינה, ופשוט בוכה. "מה קרה שייקה? למה אתה בוכה?" אני שואל אותו. שותק. ולבסוף עונה, "כי בארץ כבר שנים לא אהבו אותי ככה". ויצא מהחדר. זה קרע לי את הלב.

דקה אחרי זה לקחתי את הגיטרה, ושם, מאחורי הקלעים, יצא לי 'אם הייתי שר לך'. "לפעמים אני נופל, לפעמים אני שואל, איפה שוב אני טועה, רוצה להתקפל. לפעמים אני מפסיד, וזה כל כך מפחיד".

משפחה
את הוריי המנוחים אני רואה מהבוקר עד הלילה, כמו סילואטות בשמיים, כל הזמן. סבא שלי, סעדיה, עלה ארצה מתימן בעלייה הראשונה, לפני כולם. הוא היה רב, שוחט, עבד בפרדסים. איש חכם שהבין שהוא חייב להתחבר להוויה המקומית, ואם הוא לא ילמד גם יידיש, הוא לא ישרוד. אבא שלי, יוסף בשארי, למד בחדר. אבא של שושנה דמארי היה המורי שלו. שושנה קרובת משפחה שלנו. אגדה. אם נניח הייתה יושבת פה לידנו לבד על כוס קפה, לא היית מוריד את העיניים ממנה. שושנה המציאה את הבייגל על הראש. רק שאצלה זה היה ג'חנון.

אמא שלי ציונה הייתה דומה לה להפליא. היא דחפה את המשפחה שלנו להיפתח לישראליות. רק שני ילדים, אני הבן הצעיר. גדלתי בנחלת יהודה, ליד ראשון לציון. מקום מדהים. החלום הישראלי. תערובת מזרח־מערב מדהימה. הייתה בו האינטגרציה המושלמת. אם כל המדינה הזו הייתה נראית ככה ולא שמה אנשים בגטאות, אם לא היו שמים מרוקאים בדימונה ותימנים בשעריים - היינו מרוויחים דור. דור אחד היה משלם את המחיר, ואנחנו כבר היינו יושבים יחד.

ילדות ישראלית
אמא שלי הבינה מהר מאוד שהיא רוצה אותי "ישראלי". פרברים, דודאים, גשר הירקון, יגאל אלון, מגהצת שעות את החולצה של הנוער העובד. והחיים היו מאוד קלים, בעצם: דלות הייתה עניין של כולם. פרוסת לחם עם מרגרינה ושום - גן עדן. כולנו, כל הילדים, כל היום ברחוב, בשדות, ביחד - ואותו דבר לכולם. רק מאוחר יותר, כשהגעתי לתל־אביב, הבנתי מה לא ידעתי.

צילום: דנה קופל

בגיל תשע בערך קלטתי דבר אחד חשוב: אני יודע לשיר. שרתי ביום העצמאות במושב את 'השריונים יצאו' של לוליק. קראו לי "חוזליטו". בגיל 12 זה היה כבר לצאת, בנות וכל זה, מסיבות סלוניות בנס־ציונה לצלילי הפלייטרס והצלליות. מאוחר יותר היינו הולכים לדיסקוטק 'סיונרה'. למלצר קראו אורי גלר. אפשר להגיד ששם הכרתי בפעם הראשונה מה זה חמוקיים, ומה זה ויסקי. בערך גם הפעם האחרונה.

רננים
בגיל 15 קורה הסיפור החשוב בחיי. הייתי בחמישית ויצא שהתאהבתי בבחורה שנה מעליי. זה היה בלתי אפשרי כמובן, והיא הגיעה עם פתרון מדהים. "אני כנראה אשאר כיתה כדי להתקבל לבית ספר למשחק", היא אמרה לי. "אתה תלמיד טוב, ואם יקבלו אותך שם - נהיה באותו גיל ונוכל להיות זוג".

ככה הגעתי לבית הספר 'רננים', בדחיפה חזקה של אמא, על מלגה. באותו מחזור של שלמה בראבא ודבהל'ה גליקמן. סוף רחוב לילנבלום. אלנבי היה אז צפון תל־אביב מבחינתי. שמתי בוהן בתוך חבורה תל־אביבית. למדתי את החיים. הסתכלתי מסביב ולא הבנתי, איך בתי שתי קומות בכלל עומדים?

הייתי ילד מוכשר, אבל חסר כל, די רעב. אם הייתי קונה פלאפל, לא היה לי כסף לאוטובוס. מחכה עד 12 שמישהו מהמושב יחזיר אותי. ובמקום הזה למדתי שיש לי נשק שנקרא קסם אישי, ואולי אני צריך להפעיל אותו. אבל אני והבחורה שהביאה אותי לשם, בסוף לא נהיינו זוג.

איי לייק תל־אביב
במקום להשלים בגרויות, מוטי גלעדי גייס אותי ל'איי לייק מייק'. תיאטרון גיורא גודיק ב'אלהמברה', מיוזיקל גדול אחרי 'קזבלן'. עם המשכורת היפה כבר עזרתי למשפחה להשיג קו טלפון. ועם הקשרים שצברתי, גם קיצרתי להם את ההמתנה המקובלת, שבע שנים לקו.

נכנסתי לדירת שותפים עם מוטי (גלעדי). דיזנגוף, הימים היפים שאחרי מלחמת ששת הימים, התקופה הכי יפה שהייתה פה עד היום. הבלוף התפוצץ אחרי יום כיפור, אבל בשנים האלה זה היה חלום להיות ישראלי, בתל־אביב של אווירת סוף הסיקסטיז.

בשארי, בשן
הוצאתי את התקליטון הראשון שלי, ארבעה שירים של צבי בורדו, עם 'ערי הגדה'. יגאל שילון צילם את העטיפה. אבל לפני זה, מוטי הציע שאשנה את השם שלי, "כי אתה צריך שם ישראלי". לא להיות מזוהה כתימני? מה פתאום. המחשבה מעולם לא חלפה במוחי. פשוט, להיות ישראלי חדש. כמו כולם.

הורדנו את ה־ש' מבשארי. הייתי שבוע "יגאל בארי". לא מצלצל. גלעדי מציע, "גולן". כמעט גמרתי לאייל את הקריירה. גם לא התאים. בסוף הוא הגיע עם "יגאל בשן". זה לא רע! משהו מיסטי, ישראלי, חדש. "יגאל בשן".

כוכב נולד
בגיל 17 בערך אני נעשה כוכב. חוזר למושב ושומע את עצמי מהטרנזיסטור, בין אלביס לחיפושיות. הלם מוחלט. פותח קופות ברחבי הארץ. לפעמים הייתה מופיעה לפניי זמרת חימום בשם טמירה ירדני, לימים בעלת 'טדי הפקות' (ראו מסגרת). תקופה מדהימה. אחרי הופעות יוצאים ל'חצות וחצי', בר במלון שרתון. המקום היחיד שפתוח בעיר אחרי חצות. ככה אני עם 'איי לייק מייק' בימי השבוע, בימי שישי ב'קליפסו', עם מעט השירים שיש לי, ליד להקות הקצב, 'הצ'רצ'ילים', 'האריות' עם חיים סבן. קינאתי בהם שהם עושים משהו נורא אמיץ, "ילדים רעים". אבל אני מחונך לשיר גבוה, להטעים, ואם לא מבינים את ההברה האחרונה, אתה נפסל ברדיו.

הסנדק דדו
לקראת הגיוס נעשיתי הסחורה הכי חמה בשוק. כל אלוף שהייתה לו חונטה התעסק עם להקה צבאית, וכל פיקוד רצה אותי אצלו, בלי בחינות ובלי כלום. יום אחד אני מקבל טלפון לדירה השכורה. "אלוף פיקוד צפון, דוד אלעזר, רוצה לאכול איתך צהריים באולימפיה". צריך להבין, אחרי ששת הימים, זה לא אלוף פיקוד - זה מינימום סגנו של אלוהים.

דדו מגיע עם הווליאנט, ואני ילד שיושב מולו. "אני רוצה שתבוא ללהקת פיקוד צפון", הוא אומר. "לא רוצה", עניתי, "התחלתי קריירה, אני רוצה להופיע גם בימי שישי, ולהופיע לבד, ולעשות אלבום". ככה, בשיא החוצפה. ועל כל מה שאני אומר, הוא עונה, "בסדר".

וככה, בשנה וחצי הראשונות שלי בצבא, אני עושה אלבום משלי ב'הד ארצי', מופיע לבד עם ארבעה נגנים, ויש לי סנדק, וקוראים לו דדו. עכשיו גם אפשר לגלות שבכל התקופה הזו הוא גם מסדר לי מלון בחיפה על הכרמל. עם חדרנית. הבן של פארוק. וגם הופעות פרטיות בבתים של כל מיני תתי־אלופים בצה"ל. אימפריית ישראל הגדולה.

מתוק מתוק
בתור חייל סדיר גם נסעתי לחו"ל. פסטיבל פלרמו, פעמיים. דיוק אלינגטון מימין, אריתה פרנקלין משמאל, בלק סבאת' באמצע, ואני בכלל לא קולט איפה אני נמצא. מופע לפניי עולה ארתור בראון עם 'פייר', ופותח את הכפתורים של החנות. מתחילה מהומה עד שמעלים אותי, בחור חסר ניסיון, פעם ראשונה בחו"ל. להפתעתי הפסיקו לזרוק חפצים לבמה, ובסוף השיר הראשון היו כבר מחיאות כפיים.

את החלק השני של השירות ביקשתי להעביר עם יתר חברי להקת פיקוד צפון, בגלל שקינאתי באווירה השמחה שלהם. דובי גל, דודו דותן ועדנה לב, שהפכה לחברה טובה. אולי בהשפעת הצעירה הזו שהכרתי בפסטיבל פלרמו, אריתה פרנקלין, ביקשתי שיכתבו לי שיר יותר פאנקי. אילן מוכיח הלחין את 'מתוק מתוק'. שיר השנה, תשל"א.

חמוץ חמוץ
ישר אחרי החגים עושה חבורת לול בטלוויזיה את 'חמוץ חמוץ'. אריק גיבור נעוריי, אורי זוהר, תיקי דיין. ואני נפגע עד עמקי נשמתי! היום זו כנראה הייתה המחמאה הכי גדולה: אריק איינשטיין וחבורתו מחקים אותי? אבל אז הם נראו בעיניי כמו האנשים הכי חזקים שיש, יותר חזקים מהממסד - והאנשים האלה צוחקים ממני. זה נתפס בעיניי כזלזול. היום אני יכול לצחוק על זה. אבל אז לקחתי את זה קשה מאוד. לא רוצה לצאת מהבית.

שרית
אף פעם לא נשאתי דגלים של "מזרחי", "פער", "קיפוח". אבל היו כמה דברים שנשארו שם ולא יצאו החוצה. למשל, את השיר ל'משפחת צנעני', עם יזהר כהן, לא הכנסתי לאלבום האוסף שלי. עשיתי שירים שהתכחשתי להם. שהתביישתי בהם. 'כוכבים לא משקרים', וכל המוזיקה ל'שרית'. הדחקתי את הכל. אמרתי לעצמי, אף אחד לא רואה את הסרטים האלה, בלי לדעת שמיליון איש הגיעו לצפות. כל השנים האלה התביישתי בשירים האלה, עד שהגיעו עכשיו המוזיקאים הצעירים, שהתעקשו שאשיר אותם. ועכשיו אני עושה להם תיקון.

ל'שרית' הוזמנתי אחרי ההצלחה של ששי (קשת) ב'נורית'. מגיע ביום הראשון של הצילומים, לא יודע מה לעשות, אין תסריט. ג'ורג' עובדיה, איש מקסים, אומר לי, "תפתח חלון, תסגור חלון, תעשה כאילו היא באה". רגע, ואני שמח שהיא באה? עצוב? "לא משנה, זה לונג שוט" הוא עונה לי. כשהסרט מוקרן בקולנוע תל־אביב, 2,000 צופים, אני מתגנב בחושך ליציע. ויש שם סצנה שאני מנסה להכניס מישהי למיטה, בלי לדעת שהיא האמא האמיתית שלי. ובשקט הטוטאלי באולם, מישהו ביציע אומר, "יא מניאק!" טראח, עוד פעם לא יצאתי מהבית ארבעה חודשים.

אם ננעלו
תימנית מבחינתי הייתה מה שאני שומע עם הוריי, בבית, באירועים ובשמחות. בגיל 25 בערך אמרתי ללואי להב, הכי פאנקי זה סבא שלי שרוקד בחתונות עם הפח. בוא נעשה משהו כזה! עשינו אלבום מלא גרוב, 'צבעים', עם אלונה טוראל, ובאנו איתו לרדיו. ונעניתי, "איך אתה מעז לגעת בדברים אותנטיים בצורה כזו?" זה בער בי. חשבתי שאני יכול לחבר את המזרחי והמערבי. אבל קיבלתי "לא".

שנה לפני כן הוצאתי את האלבום 'יגאל בשן וחברים טובים', עם 'בואי נעשה לנו חג', ו'ציפור קטנה'. היו גם ארבעה שירים של רבי שלום שבזי, כולל 'אם ננעלו דלתי נדיבים'. את קולות הרקע נתתי לילדה בת 14 שהציגו לי, יהלום, עפרה חזה שמה. שנים לפני שהיא כבשה עם השיר הזה את כל העולם! אבל אז קיבלתי "לא".

יש לי ציפור
גיל 24, אני מסתובב בדיזנגוף כהרגלי. כי פשה הגדול הרי אמר, "מי שהולך בריינס, לא יקרה איתו כלום". ובאמת אני פוגש את יוסי בנאי. והוא אומר לי, "אני רוצה שתכתוב שירים לגשש החיוור". מה, זה כמו שתכתוב לחיפושיות! נותן להם שני שירים, 'נא', הם מתלהבים. ויש עוד טקסט אחד שהם מבקשים לו לחן. 'בין מסיבה למסיבה', משהו כזה, "בין רבינוביץ' לספיר, אנחנו מנסים לשיר". אני חושב, מה זה מנסים לשיר? ויוסי אומר, "נו, מה אתה שר ביום שבת בבית?"

מביא להם את השיר. מנסים, לא מסתדר. פשנל אומר לי, זה לירי מדי, אנחנו צריכים מנגינה אחרת, זה לא מסתדר בהופעה. ונורא אהבתי אותו! תפסתי דיכאון. לפני שאני הולך, יוסי רואה אותי מפינת האולפן, הרגיש לא נעים. "תקשיב ילד", הוא בא אליי ואומר, "יש לי ציפור קטנה בלב. והיא עושה בי מנגינות. של סתיו ושל אביב חולף. של אלף אהבות קטנות. עכשיו לך ותסיים את זה בבית".

אחרי הרבה שנים, פולי הודה בפניי שזה כנראה הפספוס הכי גדול שלהם. ובעיניי השיר הזה נותר, עד היום, האינטגרציה הכי יפה של מזרח ומערב, שרציתי לעשות אז. ניי, נה ניי, ניי ניי.

יגאל ושלומית
התחלתי ללמוד בעצמי לנגן על גיטרה, איפה לשים את האצבעות, מחוברות של שירי הביטלס. והקמתי צמד עם בת הכיתה שלי, שלומית אהרון. קראנו לעצמנו 'צמד גיל הזהב', לפני שהבנו את המשמעות, ואז הפכנו ל'יגאל ושלומית'. התחלנו להופיע בקיבוצים ובמועדונים, וזה היה קודם כל כדי לעזור בבית. ממש ככה. למדנו כמה קאברים של שירים לועזיים, להיטים של 'חדווה ודוד', קניתי לשנינו חולצות רקומות, והלכתי למועדון 'עומר כיאם' ביפו. אולי יקבלו אותנו. אני ביישן מטבעי, אבל הכורח הוא אבי ההמצאה, במיוחד כשאין לך מה לאכול.

קיבלו אותנו. היינו מופיעים בקביעות בפני תיירים, 15 לירות בערב, שרים את 'מי קאבייו', או שירים של 'אילן ואילנית'. ופתאום, שבע וחצי לירות זה משהו שקונה לי סטייק! ואולי לקחת מונית! ובגיל 16 אני מבין שאני יכול להתפרנס לבד. ואם אני רוצה לחיות בתל־אביב, אני צריך להתפרנס לבד. ואני גם נהנה מזה!

החלום ושברו
אני חותם על חוזה טאלנט באירופה, התחייבות מראש לחמישה אלבומים בלועזית, משהו לא מוכר בכלל במושגים ישראליים. החלום מתממש, עד הסוף. הקלטות בלונדון, המוזיקאים הכי גדולים, מגיע בבוקר לאולפן עם הבסיסט של סופט מאשין והמתופף של בלו מינק, לומד מה זו מקצוענות, אלטון ג'ון כותב לי שיר, 'ארל סטודיוס' עם ג'ורג' מרטין (המפיק של הביטלס, י"נ) - והחלום מתנפץ. כי ראיתי מה קורה מסביב ופשוט לא יכולתי יותר. עם אישה וילד קטן, סיבוב פרומושן ראשון, ופתאום אני ברכבות בשש בבוקר לריאיון בשטוטגרט, ומשם טס לבלגיה, ומשם להמבורג, ומשם לאיטליה, ואני לבד, ולא בשפה שלי, ועייף מהמנטליות, ומאוד מתגעגע הביתה, מתגעגע לברוש, ומבין נורא מהר שהחלום הולך ומתנפץ לי. ואני שמח שהוא מתנפץ. אחרת הייתי חי כל החיים בתסכול על חלום של חוץ לארץ.

נחיתה קשה
חוזר מאירופה ומבין שהמשחק השתנה. ראיתי פה מהפכה. שלמה ארצי התחיל להופיע בצוותא עם אלבום קונספט. שלום עם אלבום קונספט. מוניטורים, אנשי מקצוע, סאונדמנים. קרה כאן משהו גדול. חשבתי להיכנס לזרם הזה. פניתי ליהונתן גפן, הוא הסתכל על מה שיש לי ואמר שאני מספיק טוב כדי לכתוב לבד. הוצאתי אלבום כזה - וכלום לא קרה.

לא פנו אליי! לא פנו אליי, אפילו לא להלחין שירי משוררים. נשארתי "זמר פופ" - והם היו "רציניים". נשארתי "יגאל בשן, אהוב הבנות". ולא רציתי את זה יותר. ממילא לא הקשיבו לי, היו בעיקר צעקות, וגלויות, ומעריצות שמחכות אצל אמא שלי במושב. כבר באמצע שנות ה־20 לחיי הבנתי שאני לא רוצה את זה, שאני רוצה שיתייחסו אליי יותר ברצינות. חיפשתי את ההערכה ולא קיבלתי אותה. עד לשנים האחרונות.

סיון
אריאל זילבר עשה פעם איזו חזרה והלך על הבמה, ואמר שוב ושוב: "רוצה להיות חבר של קבע, בחברה להגנת הטבע. רוצה להיות חבר של קבע, בחברה להגנת הטבע". אמרתי לעצמי, וואו. מה זה? מי הגאון שכתב את זה? נו מי. שמוליק צ'יזיק. ניצוץ אחד של גאונות ופשטות כובשת, וזהו. בחור עם מועקות נפשיות, מתוק, ויפה, וצנוע, ונחבא אל הכלים. חייו היו בעצם למצוא את המשפטים האלה ולעשות מהם שירים.

ב־81' אני מסיים את האלבום הראשון שלי אחרי החזרה לארץ עם להקת ברוש. הקלטנו תשעה שירים והיה חסר עוד אחד קטן, פילר. הבאתי את 'סוזן' מפעם, שעם שמוליק צ'יזיק הגאון הפך ל'סיון'. וברוש אמרו, זה לא טוב. לא רוצים לנגן אותו. פשוט מדי, לא מתפתח, ארבעה אקורדים. הלכו הביתה. שמוליק בודגוב הרגיש אחר כך לא נוח ושאל, נו, מה אפשר לעשות. השמעתי לו את הפתיח החדש. בסדר. חזרו והקליטו, בטייק אחד, רק כדי לגמור את הסיפור.

ופתאום, 'סיון' נהיה להיט. מאה אלף עותקים. ושוב, ים של הופעות עם ברוש, מלא חלטורות - זה בכלל לא המקום שרציתי! אמרתי לעצמי, די, אני צריך להמשיך ולהתעקש על מקומי כיוצר וכותב משמעותי. אבל אתה אף פעם לא יודע מה יקרה. כי באותה תקופה מופיע עוזי חיטמן בחיי.

הופה היי
עוזי חיטמן ז"ל הוא הנשמה התאומה שלי. אותה ארצישראליות שיש בי, אותה רוח, כותבים יחד שירים, אני מביא בית והוא את הפזמון, באוטו בדרך להופעה. את 'כמו צועני' הוא הביא כשיר לקדם־אירוויזיון. עוזי חשב שהוא לא זמר מספיק טוב, אני חשבתי שתהיה פדיחה אם נפסיד, אז ביקשתי שיעמוד לידי. וצירפנו את יונתן מילר. נפלנו בהצבעה האחרונה, ארבע נקודות ממקום ראשון. למחרת קמתי עם 'אנחנו נשארים בארץ'. יצא מזה מופע.

פתאום יש לי במה מול קהל שיושב ומקשיב, קהל קונצרטים, 400 הופעות למבוגרים, כל שישי בצוותא, שתי הופעות. ואז זה גדל, כי במקרה מתקשרים מהטלוויזיה, "אתם הולכים חזק, בואו נעשה תוכנית". חושבים מה, ויש לי רעיון: 'הופה היי', שיר שכתבתי לגידי גוב שנה קודם לפסטיבל שירי ילדים, זו בעצם הקריאה שהיינו משמיעים במסע מים אל ים בנוער העובד. בואו נצא מים אל ים, מהאולפן לפריפריה, לילדים הביתה. ואלה ימים אחרים ותוכניות אחרות שלא יחזרו יותר. 90 אחוז רייטינג לערוץ 1, כל פרק עולה 250 אלף שקל.

צילום: אהרון יוסלביץ

שקר העושר
מתחילה תקופה שאני בטוח כל הזמן שהיא תהיה קצרה, שנה בערך. ואני נורא נהנה מהשנה הזו, חוויה עצומה, ילדים והאמהות שלהם, או כמו שעוזי היה אומר, "על כל ילד - ארבע אמהות". הצלחה מסחרית עצומה. ולאט־לאט אני מבין שזה כבר בלתי ניתן לעצירה, אולמות של אלף איש, יום אחרי יום אחרי יום, ולא אוכל לצאת מזה כל כך מהר כמו שרציתי.

הפכתי למפעל שמפרנס 30 משפחות, וכעבור שלוש־ארבע שנים אני מבין שזו טעות. קולט שאני יוצא מהמיינסטרים, ולא אוכל לחזור אליו. אבל אני לא יכול להתנגד. זה חזק ממני. הצלחה מטורפת, וכל מה שאני יודע זה שטעיתי, והייתי צריך לעצור הרבה קודם. 63 פרקי טלוויזיה הפכו לשמונה אלבומים ושבעה מופעים, וזה נמשך ונמשך, 15 שנה, עד שהודעתי לכולם שאני מסיים בשנת 2000. כי אני מרגיש כבר פתטי, שבתות בתשע בבוקר, החיוך כבר נעשה לא טבעי, ולא ממצה את עצמי אמנותית. וכן, הפכתי לאדם מבוסס ביותר, אפילו עשיר. בהחלט. לביתי עשיתי מספיק - אבל מגיע לי עוד משהו. כי אם כל חיי לא קיבלתי הכרה כיוצר, מה בעצם עשיתי?

מיקה
מגיל 22 אני עם מיקה. בנסיעה השנייה שלי לחו"ל פשנל שולח אותי לטופול בלונדון, שיארח אותי. אנחנו צריכים ללכת לאיפשהו, וטופול אומר, קודם לך תקנה חולצה של בנאדם. וכמו סרט צרפתי, אני חוצה את אוקספורד סטריט, מבול אימים, ומישהי שהכרתי מהארץ עומדת מולי ואומרת, "מה נשמע". התאהבתי בזוג עיניים. באותו רגע. ועד היום.

אומרים שאני נשוי למיקה מהיום שנולדתי, וזו טעות. לצערי התחתנתי רק בגיל 22. הלוואי שהייתי נשוי לה מלידה. אם הייתי יודע אז שזה כל כך טוב. שנינו אנשים יצירתיים, כל אחד בתחומו, אני חושב שהיא גאון, וורקוהוליקית, אנחנו מתים אחד על השני, והכל נורא פשוט בעצם. או שאפשר לדבר על חיבור מיסטי, אלוהי, משמיים - מה שתרצה.

ועוד דבר אחד פרקטי: מהירות הפיוס. אני מתפייס עם מיקה לפני שאנחנו רבים. מה שלוקח לאנשים שבועות, אצלי זה שלוש דקות. תשמע, אתה מדבר עם בנאדם שיושב איתך, וכל הזמן אני מתגעגע לאשתי. זקוק לה לידי, תמיד. זה הכל.

ילדים
מאחורי הגב תמיד שמעתי ש"התחתנתי טוב", עם נסיכה, הבת של יעקב מרידור. אבל מבחינתי התחתנתי עם האישה הכי יפה על הפלנטה, שלא ידעתי מי היא ומה היא. אני בא ממשפחה שהצביעה מפא"י כל החיים, אמא שלי עבדה במפעל אריזה, ואם היא לא לקחה את הפנקס האדום, היא הייתה במשבר, שיתפסו אותה.

ופתאום אני מגיע למשפחה של נסיכי הליכוד, המשפחה הלוחמת. ואבא של מיקה אומר לי בשבת חתן, "אני שמח שהבת שלי מתחתנת עם תימני. אין לי נכדים, ואתם יודעים לקיים את מצוות פרו ורבו". ובאמת, הנכד הראשון שלו הוא אורי. ואחריו אלינור. אני חי סביב ילדיי בגאווה עצומה, דאגה וחרדה יומיומית. זו המהות שלי.

פוליטיקה
פעם אחת ניסו להוציא ממני ג'ינגל בחירות לליכוד, של המשפחה הלוחמת, וסירבתי בנימוס. בזכות הייחוס המשפחתי פגשתי את כל הגדולים, כולל בגין. והרבה אנשים שהכרתי מקרוב, פשוט איכזבו אותי. היו לי על זה ויכוחים אינסופיים עם אבא של אשתי. בגיל צעיר סיפרתי על הערצתי לישעיהו ליבוביץ. אבל אף פעם לא הסכמתי להתקלף פוליטית עד הסוף.

שמע. מגיל מסוים הבנתי שהמציאות משתנה, ולגמרי לגיטימי ללכת לישון שמאלני ולקום ימני - או להפך. אז אני מאלה שחושבים שאנחנו חיים בסכסוך לא פתיר, ולצערי סכסוך כזה ייגמר באסון. ואני לא רוצה לחכות לאסון, אלא שייעשו מהלכים שימנעו אותו. ואם הם קשורים בוויתורים, אז אני בעד, כי גם אם אטעה בעתיד, אדע שלפחות ע־ש־י־נ־ו. ואני מצפה שבדור הבא יקומו אנשים יותר חכמים - והדור הצעיר יותר חכם מאיתנו - שלפחות יעשו את המהלכים שבדור הזה נמנעים לעשות. (מחייך) איך זה היה, יגאל בשן קלאסי, מה?

חרדת המילניום
בעשור האחרון כתבתי שירים - ושום דבר לא התחבר. לא האמנתי בעצמי יותר, אבל אני ממשיך לכתוב עוד שיר. צ'רצ'יל אמר, "ההצלחה היא לא לאבד את ההתלהבות, בין הכישלונות". זו היכולת לאסוף את עצמך, לקום ולקחת את הגיטרה באותו פאשן. אם לא איבדת את הדבר הזה, יש עוד סיכוי שתסיים את הסיבוב שלך בחיים.

וזה קשה. מזיע על המילים, על המחשבות, "מה אני עוד יכול להגיד בגילי? ומה אני משאיר אחריי?" זו תחושה שיש בך תמיד. כל שיר בחיי שכתבתי, הייתי משוכנע שהוא האחרון. בטוח! איך ייצא עוד אחד? ואתה נלחם ומוציא. מתוך דחף שקיים בי, לא יודע. כמו הרצון לאכול או לנשום. תקופה קשה של עשר השנים האחרונות. לא דיכאון חלילה, אבל שפוף. ולמזלי היו דברים שהחזיקו אותי.

סגירת מעגל
אחרי השנים הגדולות שלי, הסבנטיז, האייטיז, 'קפה אצל ברטה', 'סיון', 'יש לי ציפור קטנה', 'תן לי את היום הזה' - נעשה לי נורא קשה עם זה שאני לא מקבל הכרה אמיתית. נשארתי "היפה עם הקול", ולא עזר מה שלא עשיתי. הבלורית הסתירה את הכישרון. לקח לי שנים ארוכות להתבשל עם עצמי, לקבל את מי שאני, ולקטוף את הפירות של הכישרון.

זה קורה רק עכשיו. רק עכשיו, אחרי שאני מופיע מגיל 15, אני סופסוף קוטף את הפירות. ולראשונה, נורא־נורא נהנה מזה. עכשיו אני מבין שהשלמתי את הסיבוב. פגשתי את יונתן פריג', ששיכנע אותי להעלות מופע שלם משיריי, בעיבודים חדשים. מפגש נדיר ולא מקרי - הרי בעצם אין שום דבר מקרי בחיים האלה - שמביא אותי לדמעות. פגשתי אדם שהוא כמו בני הקטן, שמבין אותי ומקבל אותי בלי תדמיות ותוויות, ובעצם מאפשר לי לספר סופסוף את הסיפור שלי על הבמה.

עכשיו אני נהנה. ובקהל אני מגלה מעריצים ישנים וגם דור חדש, חצי מהאולמות שלי זה ילדים שגדלו על 'הופה היי'. אז זה לא היה לשווא (צוחק). ואני סופסוף נינוח. עבדתי קשה מאוד כדי להגיע ל"נינוחות" הזו מול הקהל. זה לוקח שנים, והייתי על הבמה, כמה, 15 אלף פעם? 20 אלף? אין לי מושג. עבודה מאוד־מאוד קשה.

החיים
כל פעם כשאתה קורא את הידיעות האלה, "נפטרה האישה הכי זקנה בעולם, גיל 114" - אני מיד רץ לשורה התחתונה. מה היא אכלה? מה הסוד? שלי, זו השכמה טבעית בשבע, ותפריט בוקר מדוקדק. שלוק מים מינרליים. שלוק יפה של שמן זית מעולה, אני פיינשמקר, מבין בזה כמו ביינות. קצת דבש מובחר שחברים משיגים לי. קצת לבן. ואז סדרה של אספרסואים, לתוך העדכונים במחשב. שעה הליכה ביום, בפארק, מתאים לגילי ותמיד יש אנשים בסביבה. ספורט אחראי. ארוחה אחת סביבות ארבע־חמש, ואז בבית האהוב, ליד מיקה. אירועים, פחות. תן לי גלידת יוגורט מול הטלוויזיה ואני מאושר.

הגיל כבר לא מטריד אותי. בגילי 20 או 30 שאלתי את עצמי כל הזמן, איך אני איראה? אחרי גיל 50 אתה נעשה נינוח. סלחן. פחות תחרותי. ועכשיו, בגיל 63, עם המופע הנוכחי, אני סופסוף משלים את הסיבוב. בחיים אנחנו עושים את כל הסיבוב - רק כדי לחזור להיות עצמנו. ואם אתה מגיע בסוף למקום שבו אתה נהנה, אתה מבין ששום דבר לא היה טעות. אז שום דבר לא היה טעות. והנה עכשיו, הזמן פתאום מודיע לי: בוא'נה יגאל, היה לך ערך! היה לך ערך, וכל הזמן בכלל לא ידעת.

המוות
בספטמבר 2004 יזמתי פגישה עם עוזי חיטמן, אחרי שעלתה איזו יוזמה להפקה מחודשת שלנו. ישבנו שבע שעות וקבענו להיפגש שוב בינואר. בדלת ביציאה, שאלתי אותו, אתה חולה? "לא, אני לא ישן טוב". כמה הורדת? "17 קילו". בכמה זמן? "חודשיים". והבנתי. עד שקיבלתי טלפון אחרי חודש, בארבע בבוקר מערוץ 10. מה קרה? "מה, לא שמעת? עוזי נפטר". מה? "כן, ואנחנו רוצים אקסקלוסיביות לשבע בבוקר".

כל פעם שאנחנו הולכים להלוויה של אדם מבוגר, או צעיר, אנחנו אומרים, מה זה החיים האלה? היו פה, ואינם. איך אמר נחום ברנע על הקבר של הבן שלו, "הבלתי נודע מגן עליי". משפט שאימצתי. הבלתי נודע מגן עליי! כי מה אני מבין, מה אתה מבין, מה כולנו מבינים? בחיינו פה, נעשה את הכי טוב. ויותר מזה, אנחנו לא מבינים כלום. יש לי שיר בשם 'שמיים'. זה ה־ I Did It My Way שלי. "כאן סיפרתי את סיפור חיי. כאן אני נושם את אוהביי. להתאכזב, להתעצב, ולנצח כל כאב. כאן סיפרתי את סיפור חיי".

yehuda.nuriel@gmail.com

רמת כוכבות שלא הכרנו | רז שכניק

המנהלת הראשונה של בשן, טמירה ירדני, נפרדת מאדם נערץ שלא איבד את האנושיות שלו

בתחילת שנות ה־80 הגיע יגאל בשן, כוכב שנולד עוד לפני הגיוס ללהקות הצבאיות, למשרד של טדי הפקות וטמירה ירדני. מכאן החלה דרך משותפת של כ־15 שנה, עם נסיקה של האלבום היפהפה 'סיון'. "יגאל היה האמן השני של טדי הפקות, אחרי גרי אקשטיין", מספרת ירדני, "עשינו את המופע שנלווה לאלבום 'סיון' ואת 'כמו צועני' עם עוזי חיטמן ויונתן מילר ו'הופה היי' והעז שקראו לה לילוש, כשם בתי לי. יגאל היה כוכב אמיתי. יש לי פרופורציות לאורך השנים לגבי אמנים שונים, ואני יכולה לומר שיגאל היה אחר, מטאור. לפני הכל הוא היה זמר עם קול מלטף, כתב שירים בעלי שורשים תימניים ובגובה העיניים של הקהל, חדר ללבבות של כולם. הוא היה נערץ. הוא היה עובר ברחוב ונשים בכל הגילים רצות אחריו לבקש חתימה. זו הייתה רמת כוכבות שלא הכרנו עד אז".

איזה בנאדם הכרת?

"חרוץ בצורה יוצאת דופן. כשאמן גדול עושה היום שש הופעות בחודש אומרים שהוא עובד המון, יגאל היה עושה 20־25 הופעות בחודש לפעמים, בקיבוצים, ערים, כפרים. הייתי מגיעה איתו פיזית לרובן. וכמה שעבד קשה, ידע לחיות את החיים. אחרי כל הופעה היינו יושבים שעות במסעדות, מבלים. יגאל היה מספר סיפורים גדול. הוא גם היה חבר של אמת".

ירדני מבקשת לתת פוקוס גם לכישורי הכתיבה של בשן. "צריך לזכור שהוא היה גם יוצר מעולה וגם ידע לבחור חומרים מצוין. שמע, היו לו 20 שנה של ניצחונות וזה די נדיר במוזיקה. ואנחנו מדברים רק מקצועית, אבל יגאל היה איש מקסים, מתוק. אני לא אומרת פה את הדברים האלה כדי לדבר טוב על המת. זה לא המצב עם יגאל, הוא היה אחר. עולה עם הגיטרה בנונשלטניות, מסתכל לקהל בעיניים, זז מעט עם הגוף וכולם פשוט הרוסים".

הכרת את הצד המלנכולי שלו?

"אני הכרתי איש מאושר. הוא לא היה מדוכדך לדקה, תמיד איש שמח ואוהב חיים במיוחד. בשנים האחרונות כבר לא היינו בקשר קרוב, אבל הגעתי למופעים האחרונים שלו וראיתי שהוא מאוד ניסה לחזור ולהשתלב. כנראה שמשהו בתוכו לא הרשה לעצמו לחזור במאה אחוז".