כשהגיליון הראשון של "ידיעות אחרונות" יצא לאור, בדיוק היום לפני 79 שנים, הייתי נער בן 13. "האנגלים עברו להתקפה בחזית המערב", הכריזה הכותרת הראשית. את עיני תופסת גם כותרת בתחתית השער שדיווחה על מודעה בצ'כיה: "תנו שבח לפירר שלא החריב את ארצנו".

עשרות אלפי כותרות ראשיות הודפסו מאז על שערי "ידיעות אחרונות". אני זוכר היטב את הכותרת "מדינה עברית" אחרי החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר. ואת זו שדיווחה על קום המדינה.

היינו שם, בשמחות הגדולות וברגעי הכאב הקשים מכל. במלחמות. בהסכמי השלום. בפיגועים. ברגעי התקווה והאחדות של עמנו. היינו בכיכר מלכי ישראל כשהאוהדים קפצו לבריכה אחרי שצסק"א אכלה אותה, והיינו בה גם בלילה המר בו הפכה לכיכר רבין.

את רוב חיי, 61 שנים ליתר דיוק, ביליתי במערכת העיתון. שורד שואה, שחלם לעלות לארץ ישראל ולכתוב בעיתון בשפה העברית. זכיתי.

"ידיעות אחרונות" מתחיל הבוקר את שנתו השמונים, ואין גאה ממני להיות אחד מכותביו.