מתאו סלביני, סגן ראש ממשלת איטליה, מגיע היום לביקור בישראל. הוא מעניק לרבים, טובים ופחות טובים, עוד הזדמנות להאשים את ישראל בתמיכה במנהיגי ימין קיצוני בעולם, שנגועים בפשיזם ואפילו באנטישמיות. מתלוננים ושרץ בידם. משום שכדאי לזכור מי הם אלה שמבקרים ואת מי הם מעריצים. פדריקה מוגריני, שרת החוץ של האיחוד האירופי, עמדה בראש הדוחפים להסכם הגרעין עם איראן. הוויכוח על אותו הסכם הוא ויכוח לגיטימי. הבעיה היא שמוגריני הפכה לסניגורית של משטר האייאתולות. היה קשה לשמוע ממנה מילה אחת של גינוי למשטר שקרא וקורא לחסל מדינה אחרת, משטר שעוסק בהכחשת השואה, משטר שהמעורבות שלו במזרח התיכון גורמת לשפיכות דמים אדירה, משטר שעד עצם הימים הללו מעורב בטרור גם באירופה עצמה. היא לא הייתה לבד. שרים נוספים מאירופה ביקרו בטהרן, או אירחו את עמיתיהם מאיראן, ושר החוץ הגרמני, הייקו מס, הסביר רק לאחרונה מדוע כל כך חשוב להגן על חברות אירופיות שמנהלות עסקים עם משטר האייאתולות. נכון שמדובר במשטר טרור אנטישמי, אבל העסקים חשובים יותר.
ולא רק פוליטיקאים. גם פילוסופים פופולריים מהמערב תמכו ותומכים במשטרים רצחניים. בעבר זה היה מישל פוקו, שהעריץ את מהפכת חומייני, או סלבוי ז'יז'ק, פילוסוף אנטי־ציוני שתומך בנשק גרעיני לאיראן כדי לערער את ההגמוניה האמריקאית, ועוד ועוד. כך גם הוגו שאבס, מנהיג ונצואלה שהלך לעולמו, וה"רפורמות" שלו הובילו את המדינה שהנהיג לאחת הקטסטרופות הכלכליות והחברתיות האדירות של העשור האחרון. שאבס דיבר על כך ש"אלה שרצחו את ישו מחזיקים ברוב ההון בעולם". זה לא הפריע לשמאל העולמי להעריץ את האנטישמי הזה. הם לא למדו את הלקח. היום הם מעריצים את תאומו הבריטי, ג'רמי קורבין, או את מקבילו הצרפתי, ז'אן לוק מלנשון.
עכשיו זה סלביני שמעורר מחדש את הוויכוח על היחסים של ישראל עם מנהיגי ימין וימין קיצוני, בעיקר מאירופה. ובכן, סלביני ראוי לביקורת. יש גם התבטאות אחת שלו שיש בה, אפשר להעריך, אהדה לפשיסט בניטו מוסוליני. יש עוד התבטאויות מרגיזות. אבל לפי כל קנה מידה הוגן, סלביני הוא חסיד אומות עולם לעומת מוגריני ושאר הפוליטיקאים באירופה שמשחרים לפתחם של האייאתולות, ובוודאי לעומת שאבס וקורבין. נכון, סלביני הוא גם מתנגד בוטה להגירה. הוא מבטא את הרוח החדשה שמתחזקת באירופה. הוא לא שונה, למשל, מראש ממשלת הולנד, מארק רוטה, שאמר למהגרים לארצו ש"מי שמתנגד לתרבות שלנו, צריך לעזוב אותנו". ולא, אין צורך להסכים עם כל אמירה או פעולה של מנהיגים באירופה. אבל האמירות הללו הן לא סיבה לחרם. משום שאם צריך להחרים את סלביני, צריך להחרים גם את מוגריני ועוד קרוב לחצי מהפוליטיקאים באירופה, ששייכים לתומכי איראן, או קרוב לחצי אחר, ששייך למתנגדי ההגירה.
כדאי לשים לב לדבר נוסף. בניגוד ליותר מדי פרסומים על כך שהימין האנטישמי באירופה הוא פרו־ישראלי, במציאות הדברים קצת שונים. מפלגת יוביק בהונגריה, מפלגת השחר הזהוב ביוון ומפלגת סבובודה באוקראינה הן מפלגות שנושאות בגאווה את השנאה המשותפת שלהן, הן ליהודים והן לציונות. הרטוריקה טעונת השנאה שלהן כלפי ישראל לא שונה מהרטוריקה של השמאל הקיצוני. אחדות הקצוות. ימין כזה ראוי לחרם מצד ישראל, כמו החרם שמטילה ישראל על היינץ כריסטיאן שטראכה, מנהיג מפלגת החירות וסגן הקנצלר באוסטריה.
אין צורך בחרם נגד כל איש שמאל שמביע עמדות ביקורתיות על ישראל, ולא נגד כל איש ימין שהשמאל מדביק לו פשיזם. הרי גם ישראל כולה מוגדרת על ידי כוחות הקדמה בעולם, וגם בישראל, כפשיסטית. אותו היגיון שדורש להחרים את ישראל דורש להחרים עוד פוליטיקאים רבים אחרים שאחד החטאים שלהם הוא תמיכה בישראל. הם נגד סלביני, אבל את שאבס הם העריצו, לקורבין הם מעניקים תעודות הכשר ובטהרן הם ממשיכים לבקר. אז נכון שאסור שהפשיזם יעבור, אבל אסור גם שהצביעות תעבור.
