בחדר ירקרק, מוקפת במכשירי הנשמה והזנה שמצפצפים ומנטרים אותה כל העת, שוכבת אולימפיה חביב. זרועותיה הדקות נחות נינוחות על הסדין המתוח בקפידה, המכשיר לקיבוע הצוואר מכסה את פלג גופה העליון, מסתיר את קעקוע השושנה שעל כתפה. לפי אותה שושנה זיהו אותה כאשר הגיעה אנונימית לבית החולים בילינסון עם פגיעת ראש חמורה, במה שהתגלה בעקבות ימים של חקירה, תוצאה של אלימות קשה מצד נתין אריתריאי. הוא הנחית על ראשה לבנה בת ארבעה קילוגרמים אחרי שניסה לאנוס אותה והיא נאבקה בו. מעליה תלויה בובת ילדים פרוותית של לוחות הברית, לצידה חרוזי תפילה למזל והמראה כולו מכמיר לב, בעיקר כי הרופאים לא נותנים לה הרבה סיכוי.
אולימפיה הותקפה באכזריות לפני חודשיים וחצי, ב־17 באוקטובר. לבד מידיעה קטנה בעיתון המקרה לא זכה לאזכור. אלא שאז, כחודש וחצי מאוחר יותר, הגיע רצח הילדה בת ה־13 סילבנה צגאיי, שוב על ידי נתין אריתריאי, ופתח בקרב על התודעה בין הימין לשמאל. בעוד הורים ופעילי זכויות אדם בכל הארץ הזדעזעו, סירבו פעילי ימין המתנגדים בכל ימות השנה להימצאותם של הפליטים, אותם הם מכנים מסתננים, להתרגש, ושלפו את אולימפיה חביב כדוגמה. מדוע אינכם מזכירים או יוצאים לרחובות בגלל אולימפיה חביב? שאלו. במה היא שונה מצגאיי, שמותה הטרגי הוציא לרחובות נשים מכל הארץ בהפגנות נגד אלימות? חביב הפכה לסמל של פעילי הימין. שמה נישא במהדורות החדשות. אבל היא לעולם כנראה לא תדע את זה.
"היינו צוחקות הרבה"
חיים מורכבים היו לה, לאולימפיה, כל ימיה. היא בת 42 בסך הכל וכבר סבתא לשלושה נכדים ועוד אחד בדרך, משני ילדיה, זיו ויסמין. אביה היה זה שהעניק לה את שמה המיוחד, אבל חייה היו רחוקים מאוד מפסגת האולימפוס. היא הייתה אישה יפה שנישאה בגיל צעיר והתמודדה עם קשיים כלכליים, אבל מלאת שמחת חיים, ובעיקר תזזיתית. יסמין, הבת, גדלה בעיקר אצל סבתה, אמה של אולימפיה. אך מאז שיסמין נישאה לבחיר ליבה, דני, הקשר בינה לבין אמה העמיק. האם אפילו התגוררה עד לא מזמן עם בני הזוג, חולקת עימם ועם ילדיהם הפעוטים דירת עמידר קטנטנה בשכונת מצוקה, שחלונותיה פרוצים, ודלתותיה רעועות. כשנשארה ללון אצל בתה, אולימפיה הסתפקה במיטה במסדרון. כך היה אולי קורה גם ביום התקיפה, אם הייתה מצליחה להגיע לביתם של דני ויסמין.
"דיברתי עם אמא באותו יום בשמונה בערב והכל קרה ברבע לעשר בלילה", משחזרת הבת יסמין. "היא אמרה לי: 'אני רוצה לבוא אלייך לראות את הנכדים, ושלחתי את בעלי שיחכה לה בחוץ. הוא המתין לה הרבה מאוד זמן והייתה לו הרגשה לא טובה. כי בדרך כלל כשהיא הבטיחה לראות את הנכדים היא תמיד באה. אף פעם לא הייתה אומרת ולא מקיימת. היא הייתה בלי טלפון עליה. תמיד הייתה מאבדת אותו או שוכחת, או שהוא היה מתקלקל. היום אני חושבת: אם היה לה טלפון היינו יכולים להציל אותה. היה לנו קשר חם, קשר טוב מאוד. בריא. היינו מדברות כל יום. צוחקות הרבה. בסוף אמרתי לבעלי: 'אני נכנסת הביתה, אם היא לא באה עד עכשיו, היא כבר לא תגיע'".
איך קיבלתם את הבשורה הקשה?
"באחת בלילה התקשרה אליי קרובת משפחה. לא עניתי לה כי ישנתי. בארבע לפנות בוקר בעלי מעיר אותי: קומי, יש משהו מוזר עם בת דודה שלך. מתברר שהיא התקשרה כמה פעמים וגם בת הזוג של אחי. מכל אחת אולי 20 שיחות, וגם לטלפון שלו. לא חזרתי לאף אחת. ואז הוא ראה את הדיווח באינטרנט. הוא לקח אותי לכניסה של הדירה, רחוק מהילדים, וניסה לטפטף לי בעדינות. הוא הראה לי כתבה על אישה כבת שלושים שנמצאה ברחוב זנגוויל בנתניה. אמרתי לו, אולי זו מישהי אחרת, היא לא חייבת להיות אמא שלי. ואז הוא אמר: זו הסביבה שבה היא מסתובבת. חזרתי לבת דודה שלי, זה כבר היה בחמש וחצי לפנות בוקר, והיא אומרת לי: 'יש בלגן עם אמא. אולימפיה מתה, אולימפיה מתה'. "לא הבנתי. מה, מה? והיא מנסה להסביר לי, ואומרת שאמא שלי בבילינסון במצב קשה.
"בשמונה בבוקר שמתי את הילדים במסגרות והלכתי עם חברה טובה לבילינסון. כשהגעתי אמרו לי, 'תיכנסי לזהות'. המראה היה מזעזע. לא זיהיתי אותה בהתחלה. בסוף זיהיתי אותה לפי הקעקוע של השושנה בכתף. החזקתי את עצמי חזק אבל כשנכנסנו לרופא התמוטטתי. הוא אמר: 'נשקפת סכנה ממשית לחייה, תצפי לגרוע מכל. ממאה אחוז יש לה אחוז אחד שתחיה. קשה להאמין שהיא תשרוד'. שאלתי מה יש לה. הוא ענה: 21 שברים בגולגולת, היא במצב אנוש. אפילו לא קריטי. הרופא נתן לה ימים בודדים לחיות. ואז הזמינו אותי לחקירה. וחודש אחרי המקרה הראו לי את הבנאדם שעשה לה את זה ואמרו לי מקום ושעה, ומשם ידענו מה היה".
"הצל, תעזור לנו"
המקרה, יש לומר, לא זכה להרבה כותרות בעיתון. אישה מנתניה שנמצאה בשוק מחוסרת הכרה עם חבלות אינה ידיעה חדשותית מסעירה. וגם בני המשפחה אינם מקושרים במיוחד לכתבים. כך או כך, לאחר שנודעו הפרטים ועדיין התקשורת לא התענינה במיוחד במקרה, כתבה חנה בביליאן, גיסתה של אולימפיה, פוסט שהפך ויראלי, בעיקר לאחר שמיענה אותו ליואב אליאסי, הצל, הידוע בפעילותו נגד הפליטים מאריתריאה.
"הצל שלום", כתבה לו בביליאן, "אני פונה אליך מאחר ולא מצאנו שום גוף תקשורתי שמוכן להתעסק בזה או לתת מענה לאסון הנוראי שפקד אותנו... בתאריך 17.10.2018 גיסתי אולימפיה חביבי, אמא לשלושה ילדים, סבתא לשלושה נכדים, בחורה בת 40, עברה בשוק של נתניה בשעה שמונה וחצי בערב, מסתנן אריתריאי עקב אחריה, תפס אותה בכוח, הכניס אותה לבניין נטוש, ניסה לאנוס אותה באלימות קשה, ולאחר שהתנגדה ונאבקה בו בכל כוחותיה, הוא לקח בלוק וריסק לה את הגולגולת במכות והותיר אותה מחוסרת הכרה בשלולית של דם. אנשים שעברו שם ראו אותה וקראו לעזרה. היא הגיעה לבית החולים מחוסרת הכרה כאשר היא מונשמת ומורדמת עם חבלות קשות, שברים קשים בגולגולת, עצמות הפנים מרוסקות ודימום מוחי, שזה נזק מוחי קשה. הרופאים נאבקו על חייה.
"על הסיפור הזה היה רק אזכור קטן בתקשורת ולא התעסקו בזה. גם כשניסינו לא הייתה התעניינות. היום, שבועיים אחרי, גיסתי מאושפזת בבית חולים בילינסון בפתח תקווה כאשר היא מונשמת ומורדמת. הרופאים אומרים שהסיכוי שלה להתעורר הוא אפסי. הנזק המוחי הוא בלתי הפיך. האריתריאי שניסה לרצוח אותה נתפס על ידי משטרת נתניה כאשר נמצאו כתמי דם של אולימפיה על הבגדים ועל הנעליים שלו, והחלאה נתן אליבי שקרי שהוא היה בתל־אביב, אבל הוא נתפס במצלמות האבטחה שהיו באזור. הוא לא משתף פעולה עם המשטרה ואף מכחיש. אולימפיה הייתה בחורה מלאה שמחת חיים, אנרגטית ויפת תואר. אנחנו המשפחה מרוסקים נפשית ולא זזים ממנה. אני מבקשת לצעוק את הצעקה שלה. זה יכל להיות אמא, סבתא, אחות או הבת של כל אחד ואחת מכם. יש לגרש אותם! אני מבקשת ממך הצל ומתחננת וכותבת עם דמעות בעיניים שתעזור לנו להגיע לכל גוף אפשרי שיידע על המקרה הקשה הזה. בבקשה תשתפו".
הפרסום בדף של הצל העלה את הסיפור למודעות, בעיקר של פעילי ימין ותיקים הפועלים נגד האריתריאים בלאו הכי. אחת מהן היא שפי פז, אחרת היא הסופרת גלית דיסטל־אטבריאן שאף התלוננה בטלוויזיה מדוע המקרה של אולימפיה מקבל יחס שונה מזה של סילבנה צגאיי. בעקבות הפרסום הפרמדיק שטיפל באמה שלח למשפחה צילומים מהזירה, "הוא צילם את הלבנה ואת הדם ושלח לנו ואמר שזה אחד המקרים המזעזעים שבהם נתקל", אומרת יסמין ומוסיפה שכל הסיטואציה אינה נוחה לה. "אנשים עוצרים אותי ברחוב. זו אמא שלך? את צריכה משהו? אני לא אוהבת להרגיש ככה".
"כואב לי לחשוב עליה"
מאז האסון מלווה יסמין על ידי חברות של אמה. אחת מהן היא אור שחר, פעילה חברתית מתחום הדיור הציבורי. ברגע שנודע שמדובר באריתריאי, שחר אירגנה בשוק, המקום שבו הכל קרה, הפגנת תמיכה באולימפיה. "בזמן שיסמין עוד לא עיכלה מה קורה, אנחנו התחלנו להפעיל אנשים. כשראיתי את אולימפיה שוכבת חסרת אונים, הרגשתי שהיא רוצה שנזעק עבורה. הרגשתי שככה היא הייתה רוצה. כאב לי לדמיין את הדקות שהיא נאבקת. זה אוכל אותי, מה היא עברה".
לטענתה של שחר, שבועיים לפני המקרה, ישבה בגן משחקים לילדים כשכמה אמהות פנו אליה, בטענה שאדם אריתריאי מביט בהן במבטים שמסבים להן אי־נוחות. באתי ושאלתי: מה יש לך לעשות בגן הומה ילדים? והוא דיבר עברית וענה: 'אני לא רוצה ללכת'. עכשיו הוא משחק אותה שהוא לא יודע עברית".
משפטו של הנתין האריתריאי ששמו לא פורסם אבל תמונתו דווקא כן, התחיל בבית המשפט המחוזי בלוד בתחילת נובמבר. כמו רוצחה של סילבנה, גם הוא שומר על זכות השתיקה. חברותיה של אולימפיה הגיעו לבית המשפט, שם התפרעו, קראו לעברו קריאות גנאי, ושחר אף זרקה לעברו חפץ, מה שגרם להוצאתו מהאולם. יסמין שכבר ידעה שהיא בהיריון, בחרה שלא להגיע. מחר יתקיים דיון נוסף במשפט, גם לשם יסמין לא תגיע. "אני לא יכולה לראות את הפרצוף שלו. לא הגעתי למשפט. זה לא כמו שאדם עובר ברחוב ואת קורעת אותו. זה סיטואציה שאת הולכת לשם את לא יכולה לגעת בו ולי זה אוכל את הלב. איך אני יכולה לראות את הפרצוף שלו שהוא הביא את אמא למצב הזה? הסיטואציה של מישהו שבא ומוריד לך לבנה של ארבעה קילו על הראש. בעלי שעובד בשיפוצים קיבל מכה מלבנה קטנה והתנפחה לו היד. והוא אומר, תארי לעצמך כמה אני סובל וכמה אמא שלך".
אור שחר, את נגדו בגלל שהוא אריתריאי?
"לא משנה לי שזה אריתריאי. אנחנו מתעסקים בתוצאה. הייתה פה אכזריות שלא מצדיקה כלום. אנשים מתעסקים בטפל. שואלים אותנו איך היא הגיעה לשם ולמה, בעיניי זה לברוח מהתוצאה שהיא קשה מאוד. אכזרית. לפני זה לא התעסקתי עם האריתריאים. אני פעילה חברתית במאבק של הדיור הציבורי. אבל עכשיו אולימפיה נתנה לי את הסיבה למחות גם נגד אריתריאים. אין לי בעיה עם זה שאולימפיה הפכה לסמל של אנשי ימין. אני מרגישה עם זה נוח. לפני זה הנושא לא עניין אותי, אבל כשראיתי אותה מנופחת וחסרת אונים הרגשתי שהיא רוצה שנצעק. כשראיתי את כל הכמות שבאה להפגנת ההזדהות שבה שרנו את 'שיר למעלות' בין הבתים של האריתריאים, הרגשתי שזו אולימפיה: כוח, עוצמה, אישה לא פראיירית, שעברה הרבה בחיים".
למה זרקת עליו טוש בבית המשפט?
"כי לקחתי את זה אישית. כשאני רואה אותו עולים לי רגשות שלא בשליטה. יש לי בעיה עם חוסר הצדק. אמרתי לו, 'תסביר לי מאיפה בא לך לנפץ לה את המוח', והוא התייחס לשאלה שלי בקרירות. זה הרתיח אותי עוד יותר".
יסמין, מה חשבת על המקרה של סילבנה?
"מזעזע. כאב לי מאוד. חשתי רחמים. הבן זוג של אמא שלך עושה את זה, זה לא מישהו ברחוב. זה לא נורמלי. כשהייתי בהפגנה לא יכולתי לתפקד. אני לא חשה שאמא הפכה לסמל. כשדיברו על אמא חשתי גאווה שהיא נתנה דחיפה למאבק נגד האלימות כלפי נשים. גם אני יכולתי לעבור שם ולהיות הקורבן. אנשים אומרים, מה היא הסתובבה שם בשעה כזו. אבל היה לה ביטחון. זה גם היה רק תשע בערב. אנשים אומרים, איך היא לא יכלה עליו? היא בסך הכל עברה שם והוא ניסה להתחיל איתה כי היא אישה יפה ונראתה צעירה מגילה. אף אחד לא היה מאמין שהיא אמא שלי, היו בטוחים שאנחנו אחיות".
"יאללה אמא, קומי"
בשבוע האחרון הועברה אולימפיה לבית החולים דורות. "כרגע לא יודעים כלום", אומרת שחר. "אין פוטנציאל לגמילה מהנשמה. אני שמחה שהיא בחיים. מדובר בנס. אנחנו מעדיפות להיות אופטימיות ומפחדות להשלות את עצמנו".
יסמין: "כשאני הולכת לבקר את אמא, אנחנו שמים לה מוזיקה שהיא אוהבת — שלמה ארצי או שירים של ריקודי בטן. אומרים לה 'יאללה, קומי'. אני מורחת לה קרמים ברגליים, מסרקת אותה. שמה לה בושם. יש לה תגובות קטנות, היא פותחת את העין, עין אחת נפגעה ואחת לא. הרופאים אומרים שזה רפלקסים. בשעות הבוקר היא יותר ערנית. אמא שלי הייתה מטופחת, נהיה לה שיער לבן. היה לה שיער ארוך, גוף פצצה, אודם".
מה את אומרת לילדים, איפה סבתא?
"אנחנו עונים שהיא בבית חולים, לא מרגישה טוב, ושעוד מעט היא תחזור. אני מתגעגעת לשיחות הטלפון שלנו, שהיינו יורדות לעיר והיא הייתה מפנקת אותי. היינו יושבות על קפה וצוחקות. אמא לא ידעה שאני בהיריון. היא באה לי בחלום ואז גיליתי לה. בהתחלה היו לי רגשות אשמה, אולי היינו צריכים לחפש אחריה באותו הלילה, אבל מי חשב שאמא תיכנס לרשימה של קורבנות האלימות נגד נשים? זה לא מגיע לה. החיים היו לפניה, היא צעירה. אנשים בגיל שלה עוד עושים ילדים. הייתי רוצה שהיא תיהנה עם הנכדים. הפחד הכי גדול שלי שלא יקרה כלום. שככה היא תישאר כל החיים".
