מה משותף לעופרת, קדמיום וכספית? מדובר במתכות רעילות, שמצויות בציוד חשמלי ואלקטרוני ועלולות להזיק למערכת העצבים, לכבד או למערכת הנשימה.
ב־2012 העביר המשרד להגנת הסביבה חוק מיוחד, בדומה למדינות רבות בעולם, האוסר על גופים לאחסן או להשליך ציוד שיש בו חומרים כאלו במקומות פתוחים וחשופים לגשם. החוק, שעוסק במה שמוגדר כ"פסולת אלקטרונית", מטיל חובה להסתיר ציוד כזה מתחת למחסה, וגם להציב אותו על משטחי בטון.
אז, בשיאם של שלבי החקיקה, השר הממונה גלעד ארדן, התפוצץ מכעס. "אתם רוצים לזהם את מי התהום של הציבור עם הפסולת הרעילה של האלקטרוניקה", הטיח בנציג איגוד לשכות המסחר, שניסה לעכב את הדיונים. "האסון הלאומי הוא שיבואנים מזהמים פוגעים באיכות המים והקרקע, וגם מנסים לחבל באמצעות הלוביסטים בהעברת החוק".
החוק הושלם ב־2012, ואחרי תקופת הסתגלות שניתן לחברות נכנס לתוקף ב־2014, כשהוא כולל עונשים פליליים וסנקציות כלכליות על מי שמפר אותו.
אבל ביום חמישי שעבר, כשגשם כבד שטף את אזור הצפון, נדמה היה לרגע שכל הליכי החקיקה האלו לא התרחשו מעולם.
בסמוך לשפרעם, על שטחה של מחצבה גדולה שננטשה - אליה הגענו במסווה, כביכול כדי לסחור בציוד מתכת - תיעדנו מצבורי ענק של פסולת אלקטרונית, שאריות מתכת מהסוג שהחוק מחייב לכסות כנגד רטיבות וזליגת רעלים.
מעלינו גשם שוטף, מתחת לאדמה מאגר המים "אגן הגליל המערבי", שנועד לשמש את אוכלוסיית הצפון לשתייה - ולגבי החשש מזיהום בו מוגדר כ"אזור פגיעוּת מי תהום בינונית".
שם, על האדמה החשופה, בין מוצרי חשמל שהושלכו באלפיהם - לוחות מחשבים, כבלים מסוגים שונים, ארונות תקשורת - מסתובב תושב נצרת ומסביר לנו באדיבות שכל הטוב הזה הגיע מחברת בזק. "יש לי כאן 800 טון”, הוא אומר.
למה לא לזרוק במזבלה רגילה?
"מה זה מזבלה רגילה?", הוא מתפלא, "יש לך פה מיליונים".
קיבלת את זה בחינם?
"איזה בחינם? אני משלם לבזק כסף", הוא אומר. "בוא אני אספר לך. אני עובד על המגעים האלה, זה ציפוי זהב. עכשיו, אלו נחושת. וגרם זהב, זה אותו בסיס, אותו רווח... אתה מבין?".
זה הולך לתכשיטים?
"כן. בגלל זה אני אומר לך זה שווה הרבה כסף".
הקלף הביטחוני
כמעט חמש שנים חלפו מאז נכנס לתוקף החוק שנחשב למשמעותי ביותר לטיפול בפסולת רעילה. בזק היא רק אחת החברות שהוכיחה כמה קל להתעלם ממנו. מלבדה אפשר למנות שורה של גופים גדולים, חברות ביטחוניות, שלא ברור לאן הפסולת האלקטרונית שלהם מתגלגלת.
מצד אחד מדובר במפגע חמור שעלול להשפיע על אוכלוסיות רחבות, ומצד שני יש בעסק הזה הון רב. באמצע נמצאים אנשי המשרד להגנת הסביבה, שכבר לא מסתירים את חוסר האונים אליו נקלעו מבחינת יכולתם להתמודד עם המצב.
תחקיר "ידיעות אחרונות" חושף את הגופים הגדולים, אשר מצאו דרך לעקוף את החוק שאמור להגן על הציבור מפני הפסולת הרעילה. מולם ניצבים העמותות, האזרחים וגם המשרד להגנת הסביבה, שמנסים בייאושם להיאבק בזיהום ובסכנות הבריאותיות שעלולות להגיע אליהם עד לבית.
המעקב אחרי טיפול בפסולת אלקטרונית אמור להיות פשוט למדי. מאז 2014 פועלים בישראל שני תאגידים, שהוסמכו בחוק להסדרת התחום ולפעול למיחזור בדרך קפדנית. האחד נקרא "מ.א.י", השני "אקומיוניטי". חברה שמסלקת פסולת אלקטרונית ואיננה רשומה אצלם תתקשה לטעון שהיא פועלת לפי החוק.
יעידו על כך שורה של גופים שהסתבכו ורק לאחרונה נאלצו ליישר קו עם החוק, אחרי שנגררו לבתי המשפט. זה לא קרה בזכות פעולה אגרסיבית של הרשויות, אלא בשל תביעות ייצוגיות שהגישו תושבים שחששו להיפגע.
"אבסורד שאנחנו צריכים לעשות את העבודה באכיפה אזרחית", אומר עו"ד אסף פינק, המספר שהצליח לגרום ללא מעט חברות להשליך את הפסולת הרעילה שיצרו באופן מסודר. "באמת נחמד שמסדרים לי עבודה, אבל קשה להבין איך ייתכן שהרשויות לא ביקשו מזמן מהתאגידים קובץ אקסל פשוט עם הרשימות, כדי לבדוק בעצמן ולהתריע. זה כל מה שצריך".
בשנה האחרונה פינק מנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים עוד תביעה כזו, כשהפעם על הכוונת שורה של חברות ביטחוניות: תע"ש, אלביט, אלתא, רפאל ואחרות.
כולן, כך התברר בבדיקה שערך מולן, לא העבירו במשך שנים את הפסולת האלקטרונית שהן מייצרות לאף אחד מהתאגידים המורשים. פינק פנה לבית המשפט, ופרס תמונה מבהילה על החברות שלפי תביעתו "מעולם לא טרחו להתקשר עם גוף מוכר לשם קיום חובותיהן, וכך הפרו ומפירות את הוראות החוק".
החברות דרשו מבית המשפט לדחות את התביעה בנימוק שהן מקפידות על איכות הסביבה, והוסיפו שהן זכאיות ליהנות מפטור בשל סייג בחוק הקובע שההוראות לא יחולו בעניינן, "מטעמים של פגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, או בשלום הציבור וביטחונו".
"הם מנסים לנפנף בקלף הביטחוני הקדוש", אומר לנו פינק, "ובפועל חוסכים לעצמם כספים. מה הם עושים עם כמויות האשפה? אני מניח שחלק ממוחזר בלי להזיק, אבל חלק פשוט אי־אפשר לדעת לאן מתגלגל. הם חושבים שמגיע להם פטור גורף מהחוק מסיבות ביטחוניות. רפאל, למשל, אפילו הגישה לבית המשפט מסמך בעניין, שנשלח לפני חמש שנים ממשרד הביטחון אל המשרד להגנת הסביבה. באופן מוזר, הם לא צירפו את התשובה שקיבלו. לדעתי, את העניין הזה כדאי לברר".
כדי לבדוק פנינו השבוע למשרד להגנת הסביבה, ומהמידע שנמסר לנו אפשר לשער מדוע לא הוצגו בפני בית המשפט התשובות שקיבל משרד הביטחון.
הנהלת המשרד להגנת הסביבה מסרה לנו, כי כדי שחברות ביטחוניות יזכו בפטור כלשהו, אפילו חלקי, נדרשת הסכמה של השר להגנת הסביבה. "הגורמים המקצועיים במשרד קיימו הידברות ממושכת מול משרד הביטחון", כך נמסר לנו. "עמדתנו הייתה שניתן להחריג רק אמצעי לחימה וציוד מסווג". וגם זה רק עד שייגרט, "ויעבור תהליך של הפיכתו לבלתי מסווג".
במילים אחרות, לאותם גופים ביטחוניים אין פטור גורף, לפחות בשלב זה. מבחינת הגוף שמופקד על החוק הם היו אמורים לשלם על הטיפול בפסולת הרעילה שהם מייצרים, כמו "שעושים כל הגורמים האזרחיים בישראל", כפי שמסר לנו המשרד להגנת הסביבה, ו"לעמוד במכלול החובות הקבועות בחוק".
אלא שלמרות המילים המושחזות, בשטח הדברים מתנהלים מעט אחרת: אנשי המשרד להגנת הסביבה מתקשים לתפקד, באופן שיוצר פער בין הכוונות הטובות למצב הכאוטי. במשרד קיים אגף מצומצם לאכיפה בנושא. כמה מצומצם? מועסק בו פקח אחד לטיפול במספר חוקים סביבתיים, שנחקקו בשנים האחרונות בתרועה גדולה, כמו זה הנוגע לשקיות ואריזות. זה כמובן לא יכול להספיק.
לזכותה של הנהלת המשרד לאיכות הסביבה ייאמר שהם מודעים היטב לעניין, ומפצירים במי שאפשר בתקווה לקבל תגבורת דרמטית. כבר לפני שנתיים הגיע לכנסת מנכ"ל המשרד, ישראל דנציגר, והודה בגילוי לב: "חברים, אנחנו לא יישמנו את החוק כמו שנדרשנו. אני אומר את זה בפה מלא, בלי להסתתר. נכון להיום, החוק אינו מיושם כהלכתו בגלל מחסור בכוח אדם".
"זה טוב שמתרטב"
מי שירצה להבין מה עלול להתרחש כשמתעלמים מהחוק יכול להגיע לאותו אתר בשפרעם. מאחורי אזור התעשייה המזרחי בעיר, בין כלבים שנובחים ברעש על מי שמעז להתקרב, ממוקמת המחצבה הנטושה שבה הצטברו הררי פסולת בכמות שנאמדת ב־800 טון - כך לדברי מטאנס משריקי, תושב נצרת ואחיו של הבעלים שמחזיק בחברת "משריקי מתכות".
אנחנו פונים אליו בטלפון ומתעניינים ברכישת כמות נאה של 25 ארונות תקשורת, וכך מצליחים להיכנס אל תוך המתחם הסגור ביום גשום וסוער.
באתר המחצבה הנטושה מוצב בקביעות שומר, שמגיח לקראתנו ברגע שאנחנו מתקרבים לשער הכניסה המתנשא לגובה. הכלבים ממלאים את חלל האוויר בנביחות. השומר יוצר מיד קשר עם הבעלים כדי לברר כיצד לפעול, ומנחה אותנו להמתין עד שיגיע למקום מי שיציג לנו את הסחורה.
תוך זמן קצר, לאחר שכניסתנו תתאפשר ונחצה את השער, יתגלו בפנינו ערימות ענק של ארונות חשמל ותקשורת, לוחות מחשב, אין־סוף כבלים, מסכי טלוויזיות, וסוגים שונים של ציוד שהצטברו לאחר שנרכשו בעיקר מחברת בזק, לפי משקל. לאחר שהמתכות היקרות מחולצות מיתר המרכיבים, העסק הופך משתלם למדי, כפי שמסביר לנו בפירוט משריקי האח, כשהוא מלווה אותנו במתחם.
"בוא אני אספר לך", הוא מצביע על משטח מגעים חשמליים שמצופים בזהב. "אני עובד על המגעים האלה. אתה עובד בגרם של זהב, ואתה עובד בקילו נחושת. אתה מבין?".
ואמנם, היעד העיקרי של רבים מסוחרי המתכות הוא הפקת נחושת. הסוחר רק צריך לבודד את הנחושת מיתר החומרים שסביבה. המחירים נעים סביב 6,000 דולר לטון נחושת נטו. לדברי משריקי, הסכום ששילם לבזק עבור מכירת הסחורה בשלב הראשון הוא עד 2,000 שקל לטון.
שוק הפסולת האלקטרונית משגשג, והוא מניב לסוחרים מתכות נוספות, חלקן יקרות הרבה יותר כמו זהב. "זה קופסות שאני מפרק", אומר משריקי ליד לוח שהוציא מאחד המחשבים, "הכל ציפוי זהב".
לא מתקלקל בגשם? אנחנו שואלים אותו תוך דילוג על השלוליות מסביב. "לא", הוא משיב, "זה טוב יותר שמתרטב".
הבעיה שלפרויקט מהסוג הזה, ששווה הון עבור סוחרי המתכות, עלולות להיות משמעויות אחרות לגמרי מבחינת בריאות הציבור. הכימאית מיכל הר־טוב, שכיהנה כראש אגף רעלים במשרד להגנת הסביבה, בדקה את התיעוד שביצענו במקום, והיא מסבירה למה החוק קובע נחרצות ש"לא יפעיל אדם מתקן טיפול ולא יקלוט או יאחסן בו פסולת" אלא אם יש בו "משטחים אטומים לחלחול" וגם "קירוי, כך שתימנע הרטבה".
"הסיבה שהכל חייב להיות מוגן מרטיבות מלמעלה ומלמטה היא שבמרכיבים חשמליים שונים יש מתכות כבדות מכמה סוגים שיכולות להרעיל את מי התהום", אומרת הר־טוב. "מלבד עופרת יש גם כרום, ניקל או קדמיום. כרטיסים ומסכי טלוויזיה ישנים, כמו אלו שזרוקים במקום, הם מאוד בעייתיים גם בגלל העופרת. מדובר במתכות שלא מתפרקות ולכן ההשפעה שלהן מצטברת. כשהן מגיעות לגוף, ההנחה היא שחשיפה ארוכת טווח תגרום לפגיעה בכבד, בכליות ובמערכת העצבים והדם".
שפרעם, כמו יישובים נוספים, ממוקמת מעל מאגר מים תת־קרקעי, "אגן הגליל המערבי". ד"ר יובל ארבל מעמותת "צלול", שמתמחה במנגנוני חדירה למי תהום, מסביר איך זיהום מהסוג הזה עלול לסכן את המאגר. "החלחול מתרחש בתהליכים שאורכים שנים", הוא אומר, "מפני שיש שכבה מגנה של סלע מעל המים, שנמצאת בעומק גדול. ובכל זאת, הגשם מחלחל מלמעלה ומוצא את הסדקים. זיהומים כאלו מגיעים עד למאגרים. אנחנו יודעים שזה קורה. מתכות כבדות כאלו הן מאוד בעייתיות. מדובר במאגר שהמפלס בו ממילא נמוך, וכבר היום יש בו מעיינות שהזדהמו בגלל חוסר זהירות מסיבות אחרות, ויוצרים בעיה ממשית".
פסולת יד שנייה
8 באפריל 2018, שמונה וחצי בבוקר. משאית ריקה נכנסת למתחם בזק ברחוב נתנזון בחיפה. שבע שעות אחר כך, כשהיא עמוסה ארונות תקשורת וציוד נוסף, היא תצא מהמתחם ותחל בנסיעה מזרחה. נהגי המשאית ואנשי בזק אינם יודעים שהמשאית תחת מעקב צמוד, שיימשך עד שתגיע למחצבה בשפרעם ותפרוק שם את הציוד. שלושה ימים אחר כך יתבצע מעקב גם אחרי משאית שתצא מסניף בזק בירושלים, ובאותו חודש גם מבאר־שבע.
מאחורי המעקבים עומדת עמותת "הפורום לישראל ירוקה", שהעבירה דיווח למשרד להגנת הסביבה. המשרד עצמו אמור היה לדעת על כך עוד קודם, נוכח דיווח דומה לפני מספר שנים בערוץ 10. "בפעם הראשונה, בסניף בזק בחיפה, נדהמתי מהכמויות", אומר לנו עובד העמותה שביצע את המעקבים.
"אנחנו פועלים שמונה שנים בהרבה תחומים", אומר יו"ר העמותה, גלעד אך, "אבל רק לאחרונה התחלנו לבדוק את עניין הפסולת האלקטרונית. הכי הפתיע אותנו ההיקף, והקשר לחברות הגדולות. אתה מצפה לראות תופעות כאלו רק בגופים קטנים, שלא בטוח בכלל שיש להם רישיון עסק. הגדולים אמורים להיות מחויבים לאינטגריטי, אבל בתחום הזה הבנו שמדובר בחברות הכי גדולות. זה נראה הזוי, כי לא מדובר בפסולת בניין או בחוק השקיות אלא ברעלים מסוכנים הרבה יותר. יש חברות שכדי להרוויח כנראה הן מוכנות לסכן את האוכלוסייה".
בבזק מסרו השבוע בתגובה (ראו מסגרת) שהם פועלים כחוק. לצד זאת, גורם בחברה טען בפנינו כי בזק לא מכרה פסולת אלא ציוד המיועד לשימוש כ"יד שנייה", והפסיקה למכור ביוני האחרון - לאחר שהמשרד להגנת הסביבה פירסם הנחיות קפדניות נוספות.
ההנחיות האלה שפורסמו לאחרונה ושאליהן מתייחס הגורם בבזק, נועדו למנוע מצב שבו פסולת אלקטרונית נמכרת לסוחרי מתכת "בתחפושת" של מכשירים תקינים "יד שנייה". ההנחיות מחייבות להוכיח ש"קיים שוק וביקוש" לפריטים שנמכרים, לערוך "בדיקות לווידוא שמישות המוצר", ובעיקר לקבל הצהרה כתובה ש"לא מדובר בפסולת" ושהוא "לא נקנה לצורכי מיחזור".
את ההתחכמות הזו, כך נראה, מכירים גופים מכובדים, כולל האגף ליצוא ביטחוני (סיב"ט) במשרד הביטחון. ממידע שהגיע לידי "ידיעות אחרונות" עולה כי בעקבות טיפ שהתקבל נשלחו עובדים מהמשרד להגנת הסביבה להתחקות אחר מכרזים של סיב"ט, שם תועדה פסולת אלקטרונית שהוצגה לסוחרים שהגיעו למקום, וגם מוצרי "יד שנייה" שנמכרו כאילו מדובר ב"מכירת טובין" תמימה.
משרד הביטחון אישר בתגובה שמדובר בפסולת אלקטרונית, אבל טען שהיא לא נועדה למכירה. כלומר, רק במקרה הפסולת הזו הייתה שם. מעבר לתמיהות שתשובה כזו מעלה, משרד הביטחון אישר שסיב"ט מוכרת לסוחרים ציוד אלקטרוני שנקבע שהוא "בר השמשה" - כלומר, מוצר לא תקין שניתן להשמישו - וזה כבר נראה כמו מדיניות שמצפצפת על הנחיות המשרד להגנת הסביבה, החלות על כל הגופים והחברות בישראל. מבדיקה שערכנו השבוע עולה שמדובר בכמויות גדולות של ציוד אלקטרוני, למשל לוחות חשמל, שנאים, ממירים לא תקינים ומשטחים שלמים של ציוד שנמכר "ללא אפשרות מיון והפרדה" ומוגדר כבלתי שמיש.
המשרד להגנת הסביבה מסר בתגובה שסיב"ט התבקשה לאחרונה לתת הסברים בכתב, לאחר שעובדי המשרד הצטרפו לסיורי סוחרים "ללא תיאום מראש, ואכן נוכחו לראות שיש מקרים שנמכרת פסולת בניגוד לחוק".
ערימות מחקרים
חלק מהפסולת של חברות וגופים שונים בישראל מתגלגל ליישובים פלסטיניים בשטחים. על הסכנות הבריאותיות מתריעים כבר שנים תושבים באזור לכיש. בעיקר הצתות חומרים רעילים, וזיהום נשימתי שעלול לגרום גם לסרטן.
מאות דיווחים מגיעים גם מיישובים בסביבות נהריה ועכו - שם הנחושת מופקת בעיקר כשפסולת אלקטרונית מועלית באש, מה שיוצר בעיה סביבתית חמורה שהחוק אמור למנוע. "מדובר בחומרים מסרטנים", מסבירה מיכל בר־טוב, "ולכן יש בישראל רק משרפה אחת חוקית בדרום, שם הכל מסודר, וחובה לבדוק בקביעות את כמות הרעלים שנפלטים".
בשנים האחרונות תושבים בצפון הארץ מעבירים כמעט לכל גורם אפשרי מידע על שריפות פסולת כזו, ומצרפים תמונות של שדות שעשן שחור מיתמר מהם, תופעה נרחבת שיצרה קואליציות בין יישובים יהודיים וערביים.
"אתה מדווח על עשן שחור לרשויות", מספרת מיטל מורג, תושבת קיבוץ עברון שליד נהריה, "אתה שומע בתגובה שהם חייבים לתפוס את העבריין על חם, אבל לא קרה לי שהגיעו לשטח בזמן. אולי מצפים שנביא להם אותו כפות למשטרה, אבל אנחנו לא בלשים מהסיירת".
"דיווחנו לרשויות מאות פעמים", מוסיף בייאוש איתמר ברגר מעברון, "פנינו למשרד להגנת הסביבה או למשטרה הירוקה. יש קבוצת ווטסאפ של פעילים באזור שבה חילקנו תפקידים, מי ידווח לכל גוף, אבל רק כדי שירשם איפשהו, לא כדי שיעשו משהו. אין להם יותר מדי יכולת. כבר יצא לי לעמוד על ערימת כבלי חשמל עם שוטר, ששואל למה בכלל הבאתי אותו. או כיבוי אש ששואלים בטלפון אם הלהבה מתפשטת, ואתה צריך להסביר שלא, אבל העשן הורג אותנו".
ברגר משתף פעולה עם עו"ד ג'מילה הרדל ואכים בעמותת “אזרחים למען הסביבה” בצפון, שגם פנתה כמעט לכל גורם אפשרי. בתגובה לאחד המכתבים בהם התריעה על פסולת לא מזוהה שבוערת ליד היישוב מזרעה, במשרד לאיכות הסביבה השיבו לה בכנות שלמשטרה הירוקה יש כוח מוגבל. "הבעיה המתוארת במכתב איננה ייחודית רק למזרעה. בעיית השריפות היא בכל הארץ, ובמיוחד בצפון", כך נכתב.
"יש קשר מובהק בין שריפת פסולת אלקטרונית לתחלואה מסרטן", אומר ד"ר יעקב גארב מאוניברסיטת בן־גוריון, מומחה סביבתי שחוקר שנים פסולת אלקטרונית, "יש ערימות של מחקרים, בייחוד על לימפומה בילדים. זה נבדק בכפרים שנראים הכי רומנטיים, באוויר הפתוח, שנדמה לך שעוסקים רק בגידול זיתים. הבעיה קיימת בכל המדינות המתוקנות, אבל בישראל היא יותר חריפה. לאנשים עניים אין אפשרויות, ולחלק מאלו שעוסקים בכך באופן פיראטי הכסף שווה את הסיכון הבריאותי הגדול. לכן אחד הפתרונות הוא לא רק באכיפה אלא גם לשלב את המוחלשים שמוגדרים היום כפיראטים לתוך התעשייה החוקית. אני חוקר שנים את הפעילות הפיראטית בשטחים, ושם כבר מתקיים תהליך כזה, בעידוד תושבים שהבינו שזה הפתרון. רצוי להפעיל אותו בהקדם גם אצלנו, בכל אזור הצפון".
בזק והחברות הביטחוניות: "פועלים לפי החוק"
מבזק נמסר בתגובה, כי "בשל תחומי עיסוקה נוצרת אצל בזק פסולת אלקטרונית, בה היא מטפלת בהתאם להוראות החוק. כנדרש על פי החוק וכפי שנקבע על ידי המשרד להגנת הסביבה, קשורה בזק בהסכם עם תאגיד שמוגדר על ידי המדינה כגוף יישום מוכר לפינוי פסולת אלקטרונית. התאגיד המורשה הוא זה המטפל בפינוי הפסולת האלקטרונית של בזק על כל שלביה".
בעלי "משריקי מתכות" מסר בתגובה: "שנים קיבלתי ציוד של בזק בכמויות גדולות. שילמתי לפי משקל או שזכיתי במכרזים, כשלפעמים מדובר במרכזיות שלמות או ציוד אחר. החברה שילמה מדי שנה לבזק סכומים משמעותיים, עם חשבוניות, ולכן הכל נעשה באופן גלוי. בזק הפסיקה את ההסדר לפני מספר חודשים. בעיקרון מה שמפורק, כמו טונות של כבלים או ציוד ממחשבים, מועבר למיחזור במקומות מסודרים בלבד, שמאושרים על ידי המשרד להגנת הסביבה.
מדובר בכמויות שאי־אפשר להעביר בבת־אחת ולכן יש לצערי ציוד שנשאר בשטח. אנחנו יודעים מה נדרש בחוק, לכן ניסינו לקבל היתר לבנות מחסה להגן על כל מה שנמצא במתחם, אבל לצערי למרות המאמצים לא קיבלנו היתרים. חלק מהציוד שאנחנו רוכשים עובד וניתן להשתמש בו, ולא פנו אלינו מהרשויות בעניין".
משרד הביטחון מסר כי, "המשרד פועל על פי החוק לטיפול סביבתי. ככלל פניות שנשלחות למשרד בנושא נבחנות על ידי אנשי מקצוע, וכך נעשה גם בפנייה המאוזכרת. הפנייה בעניין סיב"ט נבחנה ומהבדיקה עלה כי הציוד שנמכר נבדק על ידי אנשי מקצוע שקבעו כי מדובר בציוד בר־השמשה".
דוברת התעשייה האווירית מסרה בתגובה: "התעשייה האווירית מפנה פסולת כנדרש, וכך גם אלתא, שהיא חברה־בת של התעשייה האווירית".
מרפאל נמסר בתגובה: ״החברה פועלת רבות בכל הקשור לניהול הגנת הסביבה ומיישמת את דרישות התקן הבינלאומי ISO4001 על כל פעילויותיה. באשר למיחזור פסולת אלקטרונית, רפאל עובדת בצורה מסודרת אל מול חברה־בת של אחד מתאגידי היישום המוכרים, בכל הקשור לפסולת בלתי מסווגת. באשר לפריטים המסווגים - הנושא נמצא בטיפול משפטי של משרד הביטחון המקדם את נושא צו ההחרגה, בשל המשמעויות הביטחוניות הברורות. שתי סוגיות אלו נמצאות בימים אלו תחת תובענה ייצוגית ועל כן לא נוכל להרחיב מעבר לכך".
מאלביט נמסר כי אין בכוונתם להגיב.
המשרד להגנת הסביבה: מחסור בכוח אדם מקשה על אכיפה
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה לממצאי התחקיר, כי "חוק פסולת אלקטרונית מטפל באחד מזרמי הפסולת החשובים, המכיל מתכות וחומרים רעילים, והוא בעל פוטנציאל לפגיעה חמורה בסביבה - כולל זיהום אוויר, זיהום מים, ועוד. בשנתיים
האחרונות ביצע המשרד להגנת הסביבה הליכי אכיפה נגד מספר חברות שלא מילאו את חובתן לטפל כנדרש בחוק ולשלם בשל כך לתאגידי המיחזור.
"יצוין כי מחסור בכוח אדם מקשה מאוד על ביצוע הליכי אכיפה, ומוביל לכך שישנן עדיין חברות הבוחרות להפר את החוק ואינן נענשות במלוא החומרה. אנו שמחים על האכיפה האזרחית הננקטת, וסבורים כי הדבר יחזק את הציות לחוק.
"המשרד פנה מספר פעמים למשרד האוצר בבקשה לתקנים, אך לא קיבל. בשנתיים האחרונות נוספו שני תקנים נוספים בלבד למצבת כוח האדם באגף אחריות יצרן - אך היה זה בשל הסטות תקנים פנימיות שביצע המשרד ולא בשל תוספת תקנים כללית. מצבת כוח האדם הנוכחית אינה מספיקה לריבוי המשימות באגף האמון על הטיפול בארבעה חוקים נוספים על חוק פסולת אלקטרונית: חוק הפיקדון, חוק הצמיגים, חוק האריזות וחוק השקיות. לפי הידוע למשרד, במדינות אירופיות בעלות שיעור אוכלוסין דומה מועסקים עשרות עובדים באכיפת חוקי אחריות יצרן".
