בקולנוע יש קתרזיס. סצנת הזיכוך המושלמת, שבה הגיבור הפגוע, החבוט והמושפל מחליט להשיב ליריבו מנה אחת אפיים. זה יכול להיות בוס מתעלל, הורה קשוח, בן זוג מהעבר, אפילו נבל קלאסי. מישהו עם חשבון פתוח. לרוב הגיבור מגיח בהפתעה, נעמד מול הנמסיס שלו, ובמשך דקות ארוכות שוטח בפניו, בישירות וברהיטות, כל אשר שעל ליבו. זהו בדרך כלל רגע קולנועי מעורר הזדהות משום שהוא תמצית הצדק הפואטי. אדם שמרגיש שנעשה לו עוול עומד ודורש שיקשיבו לו, שיראו אותו, שלא יתעלמו ממנו.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
לפעמים יש גם קתרזיס במציאות. בנובמבר האחרון, 23 שנה אחרי שנרצח סבה, ראש הממשלה יצחק רבין, עלתה נעה רוטמן לבמת הטקס הממלכתי בהר הרצל, הישירה מבט אל ראש הממשלה ופצחה בנאום מדם ליבה. לרוב, הפרוטוקול מחייב מפגש מקדים אינטימי, עשר דקות שבהן ראש הממשלה והמשפחה יושבים זה מול זה במבוכה כדי לדבר על מזג האוויר. בשנים האחרונות, בשל נסיבות רפואיות משפחתיות, אבל לא רק, "האירוע המופלא הזה מוסמס", אומרת רוטמן. השנה, את עשר הדקות המעיקות החליף נאום חריף ומטלטל של רוטמן נגד ההנהגה הנוכחית: "שליחי הציבור שלנו – כשמכם כן אתם. שליחי ציבור. המעמד מחייב. אם לא תחדלו ממסע השיסוי וההשתלחות בכל מי שלא מתיישב עם הקו שלכם – יישפך כאן דם". בתום דבריה זכתה רוטמן לתשואות מהקהל.
"תוכחה היא לא מתחביביי", היא אומרת. "הייתי מעדיפה שהעוול לא יזעק לשמיים, שמישהו אחר יעשה את העבודה הזו. אבל זה לא קורה והמצב רק מסלים. אני מרגישה שאמרתי את הדברים בשם הרבה ישראלים, ושאני נאמנה לבית הגידול שלי. אני לא מתקרנפת".
ועדיין, לא פשוט לעמוד מול ראש הממשלה ולהטיח בו ביקורת קשה, מתוך הבנה שהוא מוכרח להקשיב לך, ולא כי הוא רוצה.
"אני בטוחה שלנתניהו לא היה נעים. גם לי לא היה נעים. אני לא בנאדם חצוף, אבל הרגשתי שאין לי את הפריבילגיה לא לעלות על הבמה הזאת ולהגיד מה שהרבה אנשים בישראל חושבים ואין להם את ההזדמנות, כי ראש הממשלה לא מתראיין ולא נגיש, ואי־אפשר להגיד לו שום דעה שמנוגדת לדעתו בלי שתואשם בבגידה או בחתירה נגד. האם יש מישהו שחלוק בדעתו עם נתניהו, שהוזמן אליו בשנים האחרונות? סבא שלי קיבל את כל מבקריו הכי קשים בשעות הכרעה, ולכן השאלה היא איפה הלב שלך מונח: בלשמור על המדינה הזאת, או בלהמשיך לשסע ולפלג אותה כדי לשרוד על הכיסא שלך? המחיר הזה הופך להיות בלתי נסבל.
"אני לא פוליטיקאית, אבל יותר מדי שנים ישבתי ונתתי כבוד לטקס, והם דיברו מעל לראש שלי ונתנו כיפים במזנון אחרי, בזמן שאני הלכתי עם הלב שותת הדם והדמעות הביתה. והפעם לא. ראש המדינה והמשפחה שלי שילם את המחיר על ההתנהלות הזאת, ואף אחד מהם לא עשה חשבון נפש ושינה את דרכיו. זה בעיקר דופק את הילדים שלי קדימה. תחרות האגרוף הלאומית הזאת כבר כאן. היא בכביש. היא בתור. המרחב הציבורי הזדהם מהשיח הזה. מהשנאה הזאת.
"מי שהבין זאת וריגש אותי מאוד היה יהורם גאון, שדיבר ביום השנה האחרון בתוכנית הרדיו שלו על הצורך החיוני במנהיגות נדיבה ומפייסת, שרואה את טובת העם ואת הצורך בתקווה ואיחוי – תחת בדלנות ותיוג וציד בוגדים – ועוד אמר שהכאב שלנו מובן לו, שהצורך שלנו בהכרה על העוול וחוסר ההוגנות במחיר ששילמנו בגין אלימות השיח הציבורי מובן לו. וזה מה שביקשתי להגיד בהר הרצל, אבל נתקלתי לצערי בחומת התקרבנות אטומה ונחיל מגויס של פרופילים מזויפים שמקללים בכל מדיה חברתית".
כשרוטמן דיברה על הסתה בטקס בהר הרצל, היא טענה כי דוברת במשרד ראש הממשלה פירסמה תמונה של רבין וערפאת תחת הכותרת "בוגד". כשהתברר שזו הייתה העיתונאית קרוליין גליק, שלא עובדת בלשכתו של נתניהו, פרצה שערורייה: ראש הממשלה מיהר להתנער מהדברים, ורוטמן הותקפה על ידי אנשי הימין וספגה אש. הרבה אש. "היא באמת עבדה אצלו עד 2009, ולכן זאת הייתה טעות לומר שהיא עדיין מקבלת משכורת גם מכספי המסים שלי", היא אומרת על כך עכשיו. "הודיתי בכך מיד עוד בהר הרצל, כשהבנתי שהיא כבר לא עובדת אצלו. ועוד דבר: בשבוע שבו יאיר נתניהו מניף אצבע משולשת וקורא לשמאלנים בוגדים ושהוא ישלח אליהם את פעילי הליכוד, האם אנחנו באמת מדברים על זה שקרוליין גליק כבר לא עובדת אצל נתניהו?"
שומרי הסף
נֹעה רוטמן (לשעבר בן־ארצי) מצאה את עצמה בלב הקונצנזוס הישראלי, בלי לתכנן ובנסיבות הטרגיות ביותר. היא מנסה להתנער מדימוי הנכדה הלאומית, אבל במקביל גם מחבקת את ייחוסה ומבקשת לשמור על המורשת של סבה. להזכיר שוב ושוב, גם אם אחרים התעייפו, מה קרה כאן לילה אחד בכיכר. היא בת 41 היום, ולפחות מהצד אפשר לומר שהמאבק הזה – בין הפרטי ללאומי, בין הנכדה־של לסתם נֹעה – הוכרע באין הכרעה. כלומר, במיקס מתבקש, ואם מתעקשים על קלישאות, אז גם במידה רבה של פיוס. בהבנה שהיא מסוגלת להיות הנכדה של סבא שלה, בלי להיות הכבל המאריך של יצחק רבין. "זאת לא המורכבות הביוגרפית היחידה שאני לוקחת איתי. ועדיין, הניסיון לפצח את זה בלי למרוד במקום הזה, אלא להישאר מחוברת אליו וגם להישאר אני, היה תהליך ארוך, אבל אין מה לומר", היא מחייכת, "גיל 40 הוא גיל נהדר".
תבונת הזמן.
"מה שאיפשר לי את זה היה ההורות. אלונה, בתי האמצעית, לא אוהבת את האנשים שעוצרים אותי ברחוב ורוצים לדבר איתי על רבין. אין לה יכולת להכיל את זה. יום אחד היא אמרה לי, זה לא מפריע לך שלא תדעי אם אנשים מחבבים אותך בגללך או בגלל הרבין הזה? אמרתי לה, אלונה, כשאנשים פוגשים אותי ברחוב, מבחינתם הם פגשו חתיכה של רבין, וזה מאוד מרגש אותם. זה דבר שאני מאוד גאה בו, ולכן אם אנשים רואים אותי ברחוב ורוצים לספר איפה הם היו ברצח, אנחנו נעמוד ונקשיב. אז היא אמרה לי, אבל איך את יודעת מי חבר שלך באמת, ומי רוצה להשיג ממך משהו? עניתי לה: את יכולה להיות חשדנית כל החיים, ואת יכולה לבוא עם לב פתוח ומקסימום תתאכזבי. זה בכלל המוטו שלי בחיים".
הרבה עבר עליה בחצי היובל מאז הניחה את הלב שלה פתוח לעיני כל. היא נישאה לאיש העסקים אלדד רוטמן, הביאה איתו לעולם שלושה ילדים – עומר (עשר), אלונה (שבע וחצי), עמליה (שנתיים וחצי) – עזבה את תל־אביב לטובת חיי הפרברים התוססים ברמת־השרון וכתבה יחד עם שחר מגן את "ילדי ראש הממשלה", סדרת דרמה העוקבת אחר חייו של ראש ממשלה ומשפחתו, בשנה הראשונה לכהונתו. עברו שבע שנים מאז ששודרה, אבל רוטמן חזתה בסדרה לא מעט ממה שקרה אחרי, בין השאר – צביעת השיער של רוה"מ (עוד לפני העשור הכחלחל), מכירת חפצים מהבית באי־ביי (יאיר נתניהו מכר משקפיים של עצמו), החרם על ישראל (הרבה לפני BDS) ודיון בשחרור יגאל עמיר מהכלא. טוב, נו, "החמישייה" עשתה את זה קודם.
ביום ראשון הקרוב תעלה בתאגיד השידור כאן 11 (בשעה 21:00) הסדרה החדשה שכתבה, "פמת"א" (פרקליטות מרכז תל־אביב). במידה רבה, המשך ל"ילדי ראש הממשלה", ברמת העיסוק והטיפול החכם בסוגיות נפיצות כמו הון, שלטון ועולם תחתון. כמו אמה, דליה רבין, גם רוטמן התמחתה ועבדה בעבר בפרקליטות מחוז תל־אביב, ואף שהסדרה אינה ביוגרפית, רוטמן נשבעת שהניחה בתוכה את הקרביים שלה. יחד עם אסתי נמדר ועודד לוטן (שגם ביים) יצרו השלושה דרמת מתח משובחת, קונספירטיבית, סוחפת מאוד; גרסת הכחול־לבן ל"האישה הטובה" ו"הטובות לקרב". לתפקידים הראשיים לוהקו שלמה בראבא, חן אמסלם ואורי פפר, ובמרכז הסדרה סיפור הונאה בקנה מידה ארצי, אבל גם סיפור על המחיר שמשלם כל מי שלא מיישר קו עם יחסי הכוחות המתוחים במשולש שבין הפרקליטות, המשטרה ובית המשפט. בקיצור, עוד יום סוער במשרדם של שומרי הסף במדינת ישראל.
רוטמן מסתובבת עם הסדרה הזאת כבר שש שנים, הרבה לפני פרשת רות דוד, הרבה לפני מוצ"ש אצל היועמ"ש, הרבה לפני שהעיסוק בפרקליטות הפך סוער כל כך. "אין פה תפיסה שמבקשת לפגוע בפרקליטות ולהוציא את דיבתה רעה. יש פה גיבורה בקונפליקט, ועולם שלם שמיטלטל בין הדבר שראוי לעשות, הדבר שמותר לעשות והדבר שאפשר לעשות.
"הפרקליטות היא גוף עם הרבה עוצמה, כי אסור שהיא תפחד להוציא את הצדק לאור, אבל חשוב שתהיה ביקורת ושקיפות, כי כוח בלי ביקורת משול להפקרות. פרקליטות חזקה היא קריטית לעליונות שלטון החוק, ודאי במצב השחיתות השלטונית הנוכחית והחולשה של המשטרה. הפרקליטים הם השער האחרון של הצדק, אלא שמבנה המערכת במציאות הנוכחית בישראל בעייתי. כוחות לא מרוסנים פועלים לא רק מאחורי הקלעים, וזה משפיע על ההחלטות של הפרקליטות.
"היועמ"ש הנוכחי, מנדלבליט, לא תורם לעניין. אין לי חלילה שום דבר אישי נגדו, אבל עצם מינויו של מזכיר ממשלה, הפקיד שנמצא ברמת קרבה ייחודית עם ראש ממשלה, ללא תקופת צינון, לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה – שהוא גם ראש התביעה הכללית, שבמקרה צריך לקבל החלטות ביחס לאותו ראש ממשלה – לא עומד בשום סטנדרט של מראית עין של צדק. היועמ"ש דוחה את ההחלטה כבר שלוש שנים! סבא שלי לא חיכה להמלצת משטרה כדי להתפטר. ההידבקות לכיסא במקרה הזה היא לא פחות מפיגוע בממלכתיות. מנדלבליט מחליש את המערכת שהוא עומד בראשה ופוגע בשלטון החוק בישראל בגרירת הרגליים הזאת. ובעיניי הזויים מכל הם הימנים השפויים והמוסריים, שלא פוצים את פיהם. זה כבר לא עניין של ימין ושמאל. זה פשוט לא מוסרי להתנהג כאילו הכל כשר כדי לשמור לביבי על הכיסא".
אולי אנשים מפחדים לנקוט עמדה כי אז יאבדו את מקום עבודתם.
"אנשים מפחדים לנקוט עמדות שחלילה יפגעו להם באינטרס בעתיד. יש פה שכבה שלמה שבמקום לראות איך המדינה שלה נראית, כל אחד מסתכל בחור של הגרוש של חשבון הבנק שלו, וכמה שהוא אוסף, זה לא מספיק לו".
אולי לך, שבאת ממקום פריבילגי, מבוסס, קל יותר להילחם על הערכים שלך?
"ממש לא. לפני שנה וחצי אסתי ואני ויתרנו על סדרה ברשת, כי אחרי תהליך מתיש של ארבע שנים ביקשו מאיתנו להוריד את הסיפור הפוליטי. הפסדתי הרבה כסף, מעמד, והזדמנות להיות בפריים טיים. אני אדם שמשלם מחירים אישיים על העמדות שלי, ואני לא אומרת את זה כדי לעוף על עצמי, אלא מדאגה".
את מסכימה עם מי שטוען ששרת המשפטים היא סכנה לדמוקרטיה?
"לצאת לקרב נגד דינה זילבר, מעבר לסגנון הברוטלי, מסמן תמרור אזהרה של השלטון מול הפקידים לבל יעבירו ביקורת, וזה שוחק את כושר העמידה של שומרי הסף. זה מסוכן. הרי המתח הזה לא חדש, והוא בריא. ב־94' בג"ץ פסל את ההחלטה של סבא שלי לגרש 400 פעילי חמאס. להחלטה של בג"ץ הייתה משמעות ביטחונית הרסנית, בגלל ההכשרה שעברו החמאסניקים בחיזבאללה. בלשון המעטה, סבא שלי לא היה מרוצה מההתערבות בהחלטה שלו, אבל הוא כיבד את עקרון הפרדת הרשויות. לא פתח במאמצי חקיקה להגביל את כוחה של הרשות השופטת. אז כן, ההשתלחות הזו מסכנת את מבנה האיזונים והבלמים שעליו מושתתת השיטה בישראל – ולכן זו בהחלט סכנה לדמוקרטיה".
אולי הביקורת של ראש הממשלה, שרת המשפטים ושאר המקטרגים מעוררת הד משום שהיא מבטאת תחושות של לא מעט אנשים, שמרגישים שנעשה להם חוסר צדק על ידי מערכות החוק.
"נכון. בהומור של שמאלנים אני אגיד שיש מצב שדמוקרטיה היא לא הכלי הכי טוב לשמירה על ערכים ליברליים. אתה רואה את זה עם טראמפ, עם ארדואן ועם פוטין. אתה רואה תהליך שדומה מאוד למה שקרה במאה הקודמת בדרום־אמריקה עם עליית המשטרים הפופוליסטיים. במקום לתקן מערכות לא מושלמות, המנהיגים הפופוליסטיים אומרים: הכל חרא, אז בוא נחרבן על הכל. אני מרגישה שהפוליטיקאים והפקידות הבכירה מתעללים במערכת, ואין מבוגרים אחראים, ומערכת הבלמים והאיזונים הפסיקה לפעול, כי שילחו כל רסן והיא מפחדת".
פוליטיקה? לא לי
אתה שומע את רוטמן מדברת בלהט אופוזיציוני, בדחיפות, ושואל את עצמך, למה היא לא בכנסת, משפיעה מבפנים? מנצלת את הרטוריקה המשוכללת שלה ומקדמת יוזמות וחקיקות התואמות את תפיסת עולמה. בממשלת שרון, אמה דליה שימשה לתקופה קצרה סגנית שר הביטחון של פואד בן אליעזר, כך שאפילו לא צריך להרחיק עד סבה כדי שהרעיון הזה יישמע לא מופרך.
רוטמן מחייכת, מתאפקת לא לשחרר צחוק גדול כשאני מעלה בפניה את האפשרות שתיכנס לפוליטיקה. "אתה יכול לדמיין שלאורך השנים היו לי כמה וכמה הצעות אופרטיביות. זה כל כך לא בשבילי! אני לא מתאימה לפוליטיקה במבנה הנוכחי שלה, והערך החלופי לזמן שלי – עבודה שאני אוהבת והילדים שלי והחיים שלי – הרבה יותר אטרקטיבי מכדי להעביר את אחר הצהריים בהתגוששויות שלא מועילות לאף אחד חוץ מלטיפוסים שחסרה להם תשומת לב. במערכת הפוליטית היום כל מי שנכנס מאבד אותנטיות ברגע הראשון, ולכן ישר טובלים אותו בזפת ונוצות, וביבי מנצח אותו, מגובה בלהקת מטילי הרפש שלו. אבל לא כו־לם מושחתים, ואני באמת חושבת שביבי בר החלפה".
הרבה אומרים את זה, ואז הוא שוב מנצח בבחירות.
"הייתי רוצה לראות בבחירות הקרובות התארגנות בגוש המרכז שמאלה – במסגרת מפלגה חדשה או מפלגות קיימות – שתהווה תחליף לנתניהו. שיזיזו את האגואים ומפקדי הארגזים הצידה ויעשו פרמייריז פתוחים. יש משהו ילדותי בציפייה שיבוא מנהיג אחד כריזמטי ויפתור לנו את כל הבעיות. בסופו של דבר, צריכה להיבנות נבחרת מקצועית, אכפתית וערכית, גם אם היא לא מסכימה על הכל באופן מושלם. בסוגיה המדינית אני באמת לא חושבת שיש מה לומר כאשר גם ממשלת ימין נאלצת כבר להודות שעימות צבאי אינו פתרון".
רוטמן, במעמד המשפחתי המיוחד שלה, לא צריכה לרוץ לכנסת כדי שקולה יישמע, או כדי שראש הממשלה יקשיב למה שיש לה לומר. היא פוגשת אותו מדי שנה, והמפגש הזה, היא מספרת, קשה לה לא רק בשל הנסיבות הטרגיות, אלא משום שהוא מבהיר שוב ושוב מה מבקשת משפחתה – ומה נתניהו מסרב לתת. "את האחריות לרצח מעולם לא הטלתי, לא אני ולא מי מבני משפחתי, על מחנה שלם. יש לי בהחלט האשמה קונקרטית למנהיגות בלתי אחראית, משסה, אלימה – שפרסה מטרייה של ימין לגיטימי על פעולות שחצו את הקווים. המפגש בינינו טעון כי נתניהו לא אמר עד היום סליחה. סליחה שניהלנו מאבק ציבורי שגבה את חייו של סבי. ברמה האנושית. וכל עוד המשפט הזה לא נאמר, זה טעון וזה אישי. והאיש הזה, בשביל לא להגיד את זה, מוכן לגרור איתו בשיער את כולם למריבות אינסופיות. אני לא חושבת שיש משפחה שכולה בישראל שזוכה ליחס כל כך צבוע, כמונו. זה לא נראה שאנחנו הקורבנות".
יכול להיות שנתניהו לא חושב שיש לו אחריות על מה שקרה, ולכן לא צריך לבקש מכם סליחה.
"אני בטוחה שזה מה שהוא חושב. ככותבת אני מתעסקת הרבה בנרטיב החלופי. כל אחד מספר לעצמו את הסיפור שבו הוא הטוב, אבל העובדה שהיה פסק הלכה, היה דין רודף, היה שימוש בסמכות התורנית כסמכות עדיפה על חוק מדינה, לא מתוך אמונה אידיאולוגית – הרי נתניהו בעצמו לא מאמין בדין רודף. הוא לא חי לפי דין תורה. השימוש שלו, הציני, באנשים שמלהטטים בין הקו הזה לקו הזה, זה שימוש הרסני של מנהיג. אנשים שמכרסמים בסולידריות רק בשביל ההישרדות הפוליטית שלהם, לא רק ממני אתם צריכים לבקש סליחה".
כבר 20 שנה שנתניהו נבחר שוב ושוב. אולי הנרטיב שלו ניצח.
"אני יכולה להתנתק רגשית ולנסות לנתח למה אנשים מצביעים לו, אבל אין כמו האמת: אצלי זה לא רציונלי. אני לא פוליטיקאית, אני בת משפחה".
איפה היית כששידרו בחודש שעבר בערוץ 20 מעין ריאיון עם יגאל עמיר?
"לא זוכרת, ואני אפילו לא יודעת מה נאמר בו. אמא שלי ואחי המזוכיסטים צפו בזה וביקשתי מהם לא לחלוק איתי את רשמיהם. אין לי עניין לצפות בריאיון עם הרוצח של סבא שלי. עם התולעים שאכלו את הגוף שלו. אין לי עניין בנקרופיליה הזאת. אבל לא מפתיע אותי שערוץ 20, ששבוע קודם ריאיין מחבל יהודי ששרף את ביה"ס הדו־לשוני ואז מראיין את יגאל עמיר, הוא הערוץ היחידי שראש הממשלה מתראיין אליו".
אמרת כאן בעבר: "הנאורות שאנחנו מפגינים כלפי יגאל עמיר תתנקם בנו. אם זאת הייתה מדינה נורמלית זה לא היה עניין של המשפחה שלי, אלא של מוסדות המדינה — לוודא שמי שחיבל בדמוקרטיה לא ייצא לחופשי אף פעם". את חוששת שלגיטימיות של ראיון מכשירה בבוא היום גם דיון על חנינה?
"על האופציה הזאת חשבתי כבר לפני שבע שנים, בעונה השנייה של 'ילדי ראש הממשלה'. אתה שואל אם אני חוששת? במציאות המטורללת והקרקסית שאנחנו חיים בה, להעלות את החשש יכול להפוך את העניין לנושא, אז אני מעדיפה שלא. אני לא חושבת שהאופציה הזאת צריכה להפחיד אותי יותר מאשר אותך. יגאל עמיר זה לא בעיה שלי, אלא בעיה של החברה הישראלית".
בשנים האחרונות יש יותר ויותר ניסיונות לטשטש את הרצח ואת הקרקע שהכשירה אותו. מדאיג אותך?
"ברור. זה נורא מעליב שבנאדם כמו קובי אריאלי, שעד לפני כמה שנים היה יושב איתי לקפה בחיוכים חנפניים, לוקח מיקרופון ובאלימות ובגסות לב ובאל־אנושיות אומר שכדאי שמשפחת רבין לא תבוא יותר לאזכרה כי הם מפריעים. אנשים החליקו פה על בננה, וזה מטומטם שזה מעליב אותי, אבל כן, אני נפגעת.
"אני רואה בדאגה גם את הניסיונות לטשטש ולשקר לגבי הביוגרפיה הצבאית של סבא שלי. יש כוחות של ימין קיצוני שמשתמשים בדברים האלה כלגיטימציה לרצח. הייתי בזמנו אצל היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין בעניין הזה. מתברר שלמת אין זכות לשם טוב, ושקרים שמתפרסמים אחרי מות אדם, אי־אפשר לתבוע עליהם לשון הרע. אתה צריך שהיועץ המשפטי יגיש תביעה. וינשטיין התרשם אבל לא עשה עם זה שום דבר".
אני מניח שיצא לך להיתקל בפוסטים של יאיר נתניהו.
"הפעילות המילולית של בנו של ראש הממשלה ברשתות החברתיות, כמו הדברים שכתב או שיתף כלפי עמותות השמאל, בנט, שלי יחימוביץ', אופירה אסייג, המפכ"ל, יום הזיכרון לסבא שלי ומה לא, מדאיגה מאוד ומביישת בעיקר את אבא שלו, לטעמי. אני חייבת לציין שהילדים שלי, שצעירים מיאיר, יודעים לכבד מבוגרים מהם, כולל עמליה שתהיה תכף בת שנתיים וחצי. מעבר לזה, באמת, חבל על כל מילה. מדי פעם שולחים לי בווטסאפ דברים שהוא כתב. אני משתדלת לא לקרוא את זה. זה רעל מיותר לי. בסרט 'הלהקה' יש משפט כמו: 'מספיק שמענו איך את שרה, אנחנו לא רוצים לשמוע איך את מדברת'. זה מסכם את תחושותיי".
לאורך השנים תיארת את סבתך לאה רבין שאהבת מאוד גם כאישה קשה שהייתה מסוגלת להיכנס לסופר ולומר: אני לאה רבין, אני לא עומדת בתור. מה בעצם ההבדל בין הדימוי התקשורתי של שרה נתניהו לאופן שבו הצטיירה סבתך כאשת ראש ממשלה בוטה שמשכה הרבה אש?
"יש שני הבדלים. האחד: ההתקרבנות. סבתא שלי לא התקרבנה אף פעם. כשהיא לא דיברה יפה, היא חטפה על זה. הריקוד הדו־סטרי שבו גם מתעמרים באנשים וגם בוכים לא איפיין אותה. לא יורים ובוכים. את יורה? תחטפי חזק. וסבתא שלי חטפה וענתה. התמודדה.
"ההבדל השני הוא בעשייה. את כל ההשפעה שהייתה לה סבתא שלי ניצלה למטרות חברתיות. היא אף פעם לא חשבה שזה שלה כדי להישאר. היו לה חולשות לכל מיני דברים, ואנשים סביבה ידעו לסמן לה את הגבול. במקרה של הגברת נתניהו, אף אחד לא מסמן לה גבול. מישל אובמה מתארת בספר שלה איך היא שילמה על כל דבר שהם אכלו בבית הלבן. יכול להיות שזה הדבר שצריך לעשות גם אצלנו. שאדם יחיה את רמת החיים שהוא מסוגל להרשות לעצמו".
השמועה אמרה שנתניהו רצה בביטול התאגיד, בין היתר כשגילה שאת כותבת להם סדרה.
"יש משפט שאני אוהבת – גם לפרנואיד יש אויבים אמיתיים – אז אני לא אכחיש שהתסריט הזה עבר בראשי. אחרי הכל, המשפט 'מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו' לא נלחש בחדרי חדרים".
בפילטר הנכון
בחיים עצמם, רוטמן היא טיפוס הפוך מהפרסונה התקשורתית שלה. לא נסיכה, לא סאחית, מישהי שמסוגלת לדבר על הבדלים תהומיים בין מותגי ג'ינס באותה להיטות שהיא שולפת אנקדוטות מבג"ץ. דווקא עמוד האינסטגרם שלה, בועה אוטופית, מנותקת מהחיים בדרך כלל, משקף לא רע את מי שהיא: גברת אופטימית, צחקנית, גם על חשבון עצמה, שכמו אמא טובה במאה ה־21 מקפידה לתעד את ילדיה בפילטר הנכון. לא סמל. רק אמא ורעיה ומישהי שעושים לה לייק כי היא מזכירה לנו משהו בעצמנו.
"אני אמא כנה. אני משתדלת לסלוח לעצמי במקומות שיש פער בין האמא שחלמתי להיות לבין האמא שיש לי סבלנות להיות, אסירת תודה על הנסיעה הזו, ברכבת ההרים מרחיבת הלב, לא תמיד עומדת בקצב ומקפידה על עקרון ברזל שלעולם לא לשקר. ואסור לשכב לישון בריב בבית. חובת התפייסות לפני השינה במעמד כולם. ואני בהחלט משתמשת הרבה בהומור וציניות".
עד כמה התודעה הפוליטית שלהם כבר מפותחת?
"הילדים שלי לא גדלים בבית פוליטי, אבל בוא נגיד שבדקה לשמונה עומר בן העשר מעביר ערוץ לחדשות. אני מאמינה שערכים זה משהו שאתה מקנה בדוגמה אישית, ושיח ציבורי אלים מתחיל בשיימינג בווטסאפ הכיתתי".
יש ב"פמת"א" עיסוק עקיף ב־MeToo# דרך יחסי מרות. מבוסס על סיפור אמיתי מתקופתך בפרקליטות?
"הסדרה נכתבה לפני MeToo# ובוא נגיד שבליין העלילתי של אחת הדמויות – יערה, מתמחה צעירה – יש אלמנטים ביוגרפיים מחיי שמעורבבים עם הביוגרפיה של אסתי. כמתמחה, ניהלתי מערכת יחסים שיש עימה גוון של יחסי מרות. התאהבתי, זו האמת. הייתה הצעה רומנטית, לא נוצלתי, הייתי במודעות מלאה ובחרתי ביחסים האלה. האם העובדה שהיום זה לא היה עובר הופכת את מה שהיה לפלילי? בטח שלא במקרה שלי. ועם זאת, אני חושבת שכל עוד יש יותר ילדות, נערות ונשים שמפחדות ללכת בחושך, מאשר גברים שמפחדים להתחיל עם נשים, יש כברת דרך לעשות. אני לא מתביישת להגיד שאני תומכת נלהבת של התהליך, גם אם במקרים פרטניים הוא גובה מחירים לא תמיד הוגנים או צודקים. כך עושים שינוי חברתי".
את בעלה, אלדד, הכירה דרך שידוך של חברה משותפת. "אני בת מזל לחיות מאוהבת כבר 15 שנה, בחבר הכי טוב שלי. אנחנו שותפים ומעורבים עד לרמת הפרטים זה בקריירה של זו. אלדד הקים ומנהל ביחד עם אחיו דניאל את אחת מחברות האינטרנט המובילות והצומחות בישראל (GlassesUSA.com), שילוב של שיווק און־ליין, טכנולוגיה, אופנה ומערך ייצור ושילוח של אלפי זוגות משקפיים, מדי יום, ללקוחות בכל העולם. החברה, שמעסיקה כיום 200 אנשים, מייצרת ומייצאת מישראל. למרות הפיתוי, אלדד מסרב להעביר מפה את הייצור ולהתקרב ללקוחות, משמע לגור בארה"ב, כי כאן זה הבית, ולשנינו חשוב לגדל את הילדים בישראל. להוביל שוק בצד השני של העולם עם מוצר ישראלי, זו ציונות. בדיוק כמו סודהסטרים. הוא הצליח מאוד, בצניעות, בחריצות, ברצינות ובכישרון, ואני גאה בו על כך".
בשנים האחרונות היא כותבת רומן, שהיא מקווה לסיים בשנה הקרובה. זאת למעשה הפעם הראשונה שתפרסם ספר פרי עטה, אחרי הספר שכתבה על סבה לאחר הרצח ועורר ביקורת רבה. רוטמן מסבירה שלקח לה זמן לחזור לכתוב, בלי קשר לדיון הציבורי שהתעורר בשעתו. "הטראומה שלי מהספר והרעש סביבו לימדה אותי הרבה שיעורים, אבל תודה לאל, חזרתי לכתוב כבר לפני הרבה שנים. רומן זה נפח כתיבה תלוי חוויות, התבגרות וגיל. זה יופי של מקצוע מההיבט הזה, שהגיל והקמטים הם יתרון. הרומן החדש שלי הוא סיפור אישי על משפחה שורשית, אנשי 'ארץ ישראל היפה'".
ויש בו מנהיג שנרצח ונכדה לאומית?
"יש תא משפחתי שנחרב, ונכדה, לא לאומית, שעומדת בתווך, ויש סיפור היסטורי שדריה, הגיבורה, נוקטת כלפיו עמדה. אבל אף דמות שאני כותבת היא לא רק אני".
