שם טוב חואן גבריאל ואסקס

חבייר מאיירינו הוא קריקטוריסט פוליטי רב־השפעה, אגדה חיה שבעטו ובאיוריו קם ונופל דבר במערכת הפוליטית — חוקים מתבטלים, פוליטיקאים נופלים, דעת הציבור משתנה. לדידו, אם "נרשה שרק הפוליטיקאים יספרו לנו מה קורה, זו תהיה התאבדות, התאבדות לאומית". כך הוא מוביל במשך עשרות שנים את גרסתו וגרסת בעלי הגישה ההומניסטית לאירועים הקורים, למרות שהוא מודע לסיכון "שהציור יהפוך למשכך כאבים חברתי". עד שערב אחד הכל משתנה.

לאחר ארבעים שנות קריירה נערך לכבודו טקס הוקרה באולם המרכזי של תיאטרון קולון המפואר. שם, מתחת לציור הפרסקו של שש המוזות, בחלל שאותו חלקו רוי בלאס, אותלו ורומיאו ויוליה, פוגש מאיירינו בזמן מסיבת הקוקטייל את סמנתה, בחורה צעירה שהייתה חברה של בתו בילדותן, ומאותו הרגע חלה תפנית בעלילה, וכל מה שמאיירינו חשב על עבודתו מתערער. הצעירה חושפת אותו לאירוע מן העבר שמעמיד במבחן את האמת שביצירתו.

"שם טוב" של גבריאל ואסקס (הוצאת כתר, מספרדית: פרידה פרס־דניאלי) הוא בעצם סיפור על התעתוע שבזיכרון. "הזיכרון מתעתע כל כך, הוא מאפשר לנו לזכור את מה שלא חיינו", אומר מאיירינו. שקרים לגבי העבר, לפני שהם נחשפים, מספקים נוחות מסוימת וודאות שווא. גם שקרים שנחשפו מציעים סוג של ודאות, אף שפחות נעימה. אבל מה קורה אם הזיכרון עצמו מן העבר אינו ודאי? מה קורה אם הזיכרון, בדומה לחתול צ'שייר ב"אליס בארץ הפלאות", הוא לא כאן ולא שם, לא ישנו ולא איננו, ולא משקף באמת את האירועים שקרו, ולכן אין טעם לחפש בו את השקר או האמת?

החשיפה לאירוע המטלטל מן העבר גורמת למאיירינו להבין: "כבר לא היה דבר שיחבר אותו אל העבר. ההווה היה עול ומכשול, כמו התמכרות לסם. העתיד, לעומת זאת, היה שייך לו. הכול רק עניין של ראיית העתיד, לדעת לראות אותו בבירור ולהיפטר לרגע מהנטייה שלנו לרמות, לרמות את האחרים וגם את עצמנו, להיפטר מאלף השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שעלול לקרות לנו".

ואסקס כותב פרוזה מינימלית, חדה ונקייה, ובדומה לרומן הקודם שלו, "המלשינים", גם ב"שם טוב" ההיסטוריה משתלבת בסיפור בחוכמה ומעשירה אותו.

עמודים: 155.

ציטוט: "המלכה הלבנה צודקת: זיכרון עלוב למדי הוא זה שפועל רק לאחור".