דיווחים בהולים על גלי התייקרויות לא תמיד מוצאים ביטוי במדד המחירים לצרכן, המודד את השינוי החודשי במחירי סל צריכה של משפחה ממוצעת. תהיינה תחושות הציבור אשר תהיינה, תהיינה אמירות הפוליטיקאים אשר תהיינה, מדד המחירים של הלשכה לסטטיסטיקה הוא כלי מדויק ולא מזייף. התחושות, לעיתים קרובות, כן מזייפות.
לפי אומדנים של כלכלנים ואנליסטים לא־ממשלתיים, ההתייקרויות המתוכננות בחשמל, מים ומוצרי מזון מסוימים יוסיפו בשנה הבאה 0.018% למדד המחירים החודשי, וכ־0.2% למדד השנתי. זו לא התפרצות אינפלציונית, והיא תאוזן במידת מה על ידי הוזלת בנזין ותחבורה ציבורית. עם זאת, הסיכון לערעור יציבות המחירים הרב־שנתית עלה עכשיו מדרגה משום שמקורו במגזר הממשלתי - חשמל ומים.
ייקור החשמל משקף בעיקר את הסחבת שבאישור מתווה הגז והפעלת המאגר לווייתן. הסחבת הביאה לכך שהפחם מהווה עדיין כ־30% מעלות ייצור החשמל, וגז נוזלי מיובא LNG עוד 20% ממנה. שני חומרי אנרגיה אלו התייקרו במהלך השנה, התייקרויות שאחראית לכמעט כל העלאת מחיר החשמל המתוכננת. רק אחוז אחד ממנה נזקף להשקעה - נמוכה מדי לכל הדעות - בתשתית ההולכה של החשמל ובהחלפת החומרים המזהמים באנרגיה מהשמש. הייקור גם לא קשור לרפורמה בחברת החשמל, שטרם החלה להתממש וכלל לא בטוח שתמומש.
המים צפויים להתייקר בגלל עצירת הגשמים המתמשכת. כדי למנוע מחסור במי שתייה, המדינה נאלצה לקנות השנה ממכוני התפלה 650 מיליון קוב מים, לעומת ממוצע של 580 מיליון קוב בשנים רגילות. מי ההתפלה יקרים במקצת ממים שפירים מהטבע, ומים המותפלים בתוכנית חירום יקרים במיוחד.
לא זו אף זו, מאז העזיבה של קרנית פלוג את תפקיד נגידת בנק ישראל מתחולל גם פיחות — לא דרמטי, אך כן מורגש — בשער השקל. בהתחשב בחשיפה העצומה של שוק המזון בארץ ליבוא, ישיר ועקיף, בממדים שלא ידענו בעבר, הפיחות מוביל לזעזועים במחירי המזון. יבואניות ויצרניות המזון מייקרות אותו, חלקן בלית ברירה עסקית וחלקן קופצות על העגלה.
אך ריכוז הייקור בשבועות האחרונים של 2018 נובע לא רק מהתפתחויות כלכליות, אלא גם מפוליטיקה מקומית. במפלגת "כולנו", המחזיקה במשרדי האוצר, הכלכלה והבינוי, שררה הערכה שהבחירות לכנסת יוקדמו ל־2018. לפיכך, נעשו מאמצים לדחות למועד מאוחר את ההתייקרויות שהממשלה יוזמת ו/או מאשרת.
אלא שסוף השנה כבר כאן והבחירות עדיין רחוקות. כדור האש של העלאות המחירים הממשלתיות התחיל לכן להתגלגל כדי לא להקשות עוד יותר על תקציב 2019, שירד מהפסים וחובה לתקן את מסלולו. נכון לעכשיו, יחסרו בו כ־16 עד 20 מיליארדי שקלים, מעבר לגירעון המתוכן.
הגידו שלום ל"להיטיב עם העם", הגידו בוקר טוב לגזרות.
יעיל ויקר
ייצור החלב בישראל יעיל בהרבה מייצורו ב־15 מדינות האיחוד האירופי החברות בגוש היורו, ומשתווה ליעילות אמריקאית. אז למה עלות הייצור של ליטר חלב בארץ היא בממוצע 2.35 שקלים, לעומת 2.02 שקלים במדינות האיחוד? וכתוצאה מכך, למה מוצרי החלב בישראל יקרים מאשר באיחוד? את התשובה מספק ניתוח עלויות הייצור שמציג הכלכלן שאול אבן: כדי לייצר ליטר חלב נאלץ רפתן ישראלי לקנות מספוא ותערובת גרעינים לפרה ב־1.38 שקלים. עמיתו הרפתן האירופי, קונה מספוא ב־55 אגורות בלבד.
החישובים משקפים את עלות ייצור החלב בלבד בלי להפחית ממנה את ההכנסה ממכירת הבשר, ולפיכך, שונה מ"מחיר המטרה" שקובעת הממשלה לחלב ישראלי, 2 שקלים לליטר.
בגלל המספוא היקר, ייצור החלב בארץ צריך היה להיות יקר מהאירופי ב־83 אגורות לליטר. בפועל, הייצור יקר רק ב־33 אגורות. זו תוצאה מיעילות בלתי רגילה של רפתני ישראל: הוצאות ניהול וכלליות נמוכות בהרבה מהמקובל באירופה, והשווי של העבודה העצמית של החקלאי הישראלי לא דומה לאירופי.
גם ההשוואה עם ארה"ב דומה. ההפרש בעלויות הייצור של חלב בין אמריקה לישראל, כארבעים אגורות, מוסבר כמעט כולו במספוא האמריקאי הזול. במדדי היעילות, חקלאות הרפת הישראלית לפחות משתווה לאמריקאית ואף טובה ממנה. תפוקת פרה ישראלית אחת עלתה מ־9.5 אלף ליטר בשנה ב־2003, ל־11.4 אלף ליטר אשתקד. קרוב לעשרים אחוזים.
אף על פי כן, סבור שאול אבן שהרפת המקומית יכולה להיות עוד יותר יעילה, אם רק המדיניות הממשלתית כלפי הענף לא תחזור על הטעויות של מדיניות חקלאית אירופית משותפת בעבר, ולא תגרום לסגירת רפתות לא גדולות אבל מאוד יעילות.
ועל שום מה מספוא כאן יותר יקר? כי המדינה הזניחה את פיתוח הרציפים בנמלים היכולים לקלוט בשיטות מקדמות את יבוא הגרעינים והמספוא בכמויות גדולות. על בסיס תחזיות לא מציאותיות, נדחתה ההשקעה ההכרחית בפריקה ואחסון מתקדמים של מספוא לסוגיו. הנה שרשרת מזון שהשתבשה: תכנון ממשלתי לקוי בפיתוח הנמלים גורם ליוקר מזון מיבוא לבקר, הגורם לעלויות ייצור חלב גבוהות אצל הרפתנים, הגורמות למחירים גבוהים של מוצרי החלב בחנויות.
מחאת הקוטג' של 2011 טעתה אם כן בכתובת, כשהפנתה את כעסה גם לעבר יצרני החלב ומוצריו. הממשלות ניצלו את הכעס כדי להכות בחקלאות ולבסוף היא שילמה את מחיר המחאה. כמו ילד מוצלח בכיתה שהמורה מתנכל לו על לא עוול בכפו.
אני מסתכל על תמונת החקלאות הישראלית כפי שהיא מופיעה בסקירה השנתית האחרונה של OECD. ארגון המדינות המפותחות עושה מדי שנה את מה שלא עשה משרד החקלאות הישראלי: הוא אסף נתונים השוואתיים ממקורות שונים, ישראליים וזרים, החל מלשכה מרכזית לסטטיסטיקה ועד מדור המחקר במשרד החקלאות האמריקאי, בונה סדרות התפתחות רב־שנתיות ועוקב אחר המדיניות הממשלתית.
מספר מאפיינים של הענף בולטים מסקירת המעקב האחרונה, ל־2017. ראשית, פריון הייצור. בעשרים השנים שחלפו, הגדילה החקלאות הישראלית את פריון הייצור שלה בקצב יוצא דופן של 2.5% לשנה, לעומת גידול של אחוז אחד בפריון הייצור הכולל של המגזר העסקי כולו. פריון הייצור של ענף החקלאות העולמי, מציין OECD, גדל באותו פרק זמן ב־1.5% בשנה. פריון הייצור, להבדיל מפריון העבודה, מודד את הגידול בתפוקה מעל ומעבר לגידול בתשומות ואמצעי יצור: בתשומת העבודה, בהשקעות הוניות, בקרקע ובמים.
אך לא לנצח פלא. מדד פריון הייצור בחקלאות עלה מ־2000 עד 2011 ב־50%, ואז נעצר והתחיל לרדת. עד אשתקד ירד ב־18%. נסיגה כה חמורה בפריון לא נרשמה במגזרי משק אחרים. הסיבה לקיפאון לא נאמרת במפורש, אך כדאי להקשיב לאורי צוק בר, סמנכ"ל בכיר במשרד החקלאות: "מחאת הקוטג׳ ב־2011 טרפה את הקלפים ושינתה את הגישה החיובית לענף".
תמונת שבר דומה וחמורה משתקפת בנתוני יבוא ויצוא חקלאי. תקופה ממושכת הוכתר היצוא החקלאי מהארץ, כסיפור יחיד במינו של מעבר ממכירת מוצרי מזון עתירי עבודה ליצוא מוצרי מזון עתירי טכנולוגיה. ההכתרה הייתה נכונה אך השמחה מוקדמת. במהלך העשור השני של המאה ה־21 עברה ישראל מכמעט איזון בין יבוא מוצרי חקלאות ומזון ליצואם, לגירעון בסדר גודל של 3.5 מיליארד דולר בשנה. השינוי לרעה בולט מ־2011: היבוא התרחב מ־2.5 ל־5 מיליארד דולר. היצוא הריאלי של החקלאות כולה ירד בכ־14% והיצוא בדולרים בקרוב ל־20%. בין 2000 ל־2017 נרשמה גם ירידה ברורה בקניית ירקות ופירות לנפש משוק מקומי וגידול ביבוא. ההגדרות שונות, המגמה זהה.
חלקו של היצוא של תוצרת חקלאית ומזון ישראלי מכלל היצוא התכווץ במרוצת השנים ל־3.5%, בשעה שבמדינות OECD נותר 7%. היבוא של תוצרת חקלאית ומזון עלה ל־8% מכלל יבוא הסחורות. גם לפי נתוני משרד החקלאות הישראלי, תפוקת החקלאות נעצרה ב־2011 ומצויה ב"סטגנציה" - בקיפאון. בחקלאות העולמית, התמונה הפוכה. התפוקה גדלה מהר, קרוב ל־2.5% בשנה. משקל החקלאות בתוצר המקומי הישראלי התכווץ ל־1.3%; בחמישים מדינות מפותחות ומתפתחות החקלאות עדיין תורמת 3% לתוצר המקומי.
כאילו מישהו אצלנו לוחץ על הבלמים של החקלאות בכל כוחו. מהיכן הלחץ? ממדיניות הממשלה, במיוחד בעשור שחלף. בסיום מפגש עם החקלאים השבוע, ביקש את רשות הדיבור תלמיד בבית ספר חקלאי. "התכוונתי," אמר, "להיות חקלאי גאה בישראל. האם זה בכלל אפשרי?" לא הייתה לי תשובה אמינה לשאלתו.
דבר אליי אמת
פרופ׳ רוברט סמואלסון משמש כפרשן כלכלי ראשי של העיתון וושינגטון פוסט. הוא יקיר השמאל הכלכלי, מבקר חריף של ממשל טראמפ, מצטיין בכתיבה בהירה ומגויסת. בשבוע שחלף פרסם מאמר שראוי לרבים לקרוא בעיון. טעינו, כתב סמואלסון בווידוי מפתיע, כשדיווחנו שוב ושוב לציבור על קפאון ואף שחיקה בהכנסות של מעמד הביניים האמריקאי. הנתונים הסטטיסטיים החדשים מעלים תמונה שאינה רק יותר מורכבת אלא ממש סותרת את הלך הרוחות שאנחנו, פרשנים כלכליים, יצרנו. וכה כתב סמואלסון: ״אנו, התקשורת, בבעיה. הפכנו למכורים לתפיסה שלפיה ההכנסות של מרבית הציבור האמריקאי, להוציא 1% בצמרת, קפאו במשך שנים רבות. הבעיה היא שטענה זו במקרה הטוב מופרזת ובמקרה האמיתי פשוט שקרית״.
בצטטו שורת מחקרים וממצאים חדשים, מהצד השמאלי של המפה הכלכלית, מגיע פרופ׳ סמואלסון למסקנה שהטיעון המקובל על שחיקת מעמד הביניים האמריקאי אינו אלא מיתוס. ״כדי שדיון כלכלי־פוליטי יהיה שימושי״, כותב סמואלסון, ״הוא חייב לשקף עובדות מוצקות ולא סיסמאות הנוחות לפוליטיקאים. זהו אתגר לא פשוט משום שמרבית האמריקאים מחוייבים למיתוסים".
המאמר של סמואלסון מפנה למחקרים פורצי דרך שלא זכו, וברור למה, להד תקשורתי. הראשון נערך על־ידי קבוצה גדולה של חוקרים בראשות הפרופסורים תומאס פיקטי (מחבר הספר ״ההון במאה העשרים״), עמנואל סאייז וגבריאל זוצמן, שמחקרם מ־2003 השפיע עמוקות על השיח הכלכלי הגלובלי. המחקר החדש מתקן לא מעט מקביעות המחקר ההוא, במיוחד בכל הקשור לשינויים בהכנסות בארה״ב. מתבסס על מקורות יותר מגוונים, משתמש בהגדרת ״הכנסה״ יותר מדויקת ומגיע למסקנות יותר מאוזנות: בין 1980 ל־2014 גדלה ההכנסה הריאלית נטו של משק בית ממעמד הביניים האמריקאי בכ־50%. ולא נשחקה ולא קפאה. אמנם ההכנסה של העשירון העליון עלתה באותה תקופה ב־113% ושל האחוזון העליון ב־195%, אך הטיעון הקודם לפיו אותו האחוזון גרף את כל הגידול בהכנסה לאומית לא נכון. כפי שלא נכון הטיעון המקביל לפיו הדור הנוכחי של אמריקאים לא ראה תוספת לרמת חייו, לעומת הדור הקודם. ראה גם ראה. ״אנו סבורים שהמחקר החדש נותן מספרים יותר מדוייקים ומשמעותיים״, כתב פרופ׳ סאייז במייל לפרופ׳ סמואלסון.
עוד קודם לכן דיווחה הלשכה למחקר כלכלי של הקונגרס האמריקאי, גוף מחקר מקצועי ויוקרתי שהשמאל מרבה לצטטו, שההכנסה הריאלית של משק בית אמריקאי ממוצע, כשהיא מחושבת כפי שמחושבת ההכנסה של משק בית ישראלי, למשל, עלתה ב־15% בין 2000 ל־2015. ההכנסות של רוב האמריקאים, מסכם פרופ׳ סמואלסון, עולות לאט, אבל עולות, והעלייה על פני מספר שנים מצטרפת לשיפור ניכר.
למה בכל זאת השיח הכלכלי בארה"ב מדגיש ללא הרף את הקיפאון בהכנסות? תשובת פרופ׳ סמואלסון: ״לפוליטיקאים יש אינטרס מושקע בהדגשת קפאון בהכנסות; מבחינתם זהו נושא אלקטורלי מעודף״. חברו למקצוע, הכלכלן פרופ׳ סטפן רוס מהמכון האורבני של וושינגטון, מכון מוערך של השמאל הכלכלי־חברתי שהגיע בבדיקותיו הסטטיסטיות למסקנות דומות, פסימי ביכולת הכלכלנים לשנות את דפוסי השיח התקשורתי על־ידי הפניה לעובדות. ״בני אדם״, הוא אומר, ״נעולים בתפיסותיהם הקודמות למרות שכה ברור שרמת חייהם עלתה״.
ומשם לכאן. הלמ"ס פרסמה שלשום את ממצאי סקר ההכנסות וההוצאות, המשמש בסיס עובדתי לכל דיון על הכנסות בישראל. הממצאים מפתיעים. ההכנסה הריאלית הממוצעת נטו של משפחה ישראלית עלתה אשתקד ב־4.5% (ובקרוב ל־30% מתחילת העשור). החיסכון הכספי החודשי שלה הגיע ל־20% מההכנסה הכספית נטו, מהגבוהים בעולם. והעיקר: אי השוויון בהכנסות בישראל, שהיה בסוף העשור הקודם הגבוה בקרב המדינות המפותחות, ירד בעקביות משנה לשנה, ובמיוחד ב־2017. מדד אי־השיוויון, הקרוי ״מדד ג׳יני״, ירד אשתקד ל־0.35 מ־0.39 ב־2009. הפערים הצטמצמו לרמה נמוכה ביותר מזה עשרים שנים לפחות. טרם פורסמו השוואות בינלאומיות המעודכנות, אך מהנתונים ברור שישראל תישאר מדינה עם אי־שיוויון כלכלי גבוה — אבל לא חריג, לא יוצא דופן כמו בעבר.
היה מעניין לעקוב אחרי הדיווח (אם בכלל היה דיווח) על נתונים חשובים אלו באמצעי תקשורת ובהתבטאויות אנשי הציבור. חלקם התעלמו כליל, אחרים עיוותו את הנתונים כדי להתאים אותם לדפוס השיח הקיים לפיו הפערים רק מעמיקים ומעמד הביניים רק נדפק.
אל לנו, הכלכלנים והפרשנים, להיסחף עם רוח הזמן. הבה נקשיב לאישים כמו פרופ׳ רוברט סמואלסון ונדבר אמת. כנכתב במקורותינו:
דברו אלינו אמת, כלכלנים.
