גם בימי השבעה ממשיכה מיקה בשן להפיץ סביבה חום ואהבה: מלטפת, מחבקת, מוודאת שהנכד אוכל וישן, מתעקשת להדיח כלים בעצמה. אמנם, התואר הטרי "אלמנה" עדיין תקוע בגרונה כאבן חצץ, בלתי ניתן לעיכול ולהגייה, אבל ברגעים נדירים היא אפילו מחייכת.
רק פעם אחת נסדק קולה, והדמעות חנקו את גרונה. זה קרה כשביקשתי ממנה לדמיין מה הייתה אומרת ליגאל בשן, בעלה, ששם קץ לחייו השבוע, אילו הייתה יכולה להחזיר את הגלגל לאחור וללחוש באוזנו משפט אחד.
"אני לא יודעת אם הייתי אומרת משהו", ענתה בשן. "אולי הייתי שואלת".
מה?
"יגאל, אני לא שווה שתחזיק מעמד בשבילי?"
ואיך, בדמיונך, הוא היה משיב?
"הוא בטח היה אומר, 'מיקוש' – ככה הוא כינה אותי – ומשתתק".
היא שתקה במשך שלוש שנים וחצי, מאז הפעם הראשונה שבעלה הובהל לבית החולים איכילוב עם דקירות בחזה. הארץ געשה עם פרסום הידיעה: חרושת שמועות התלקחה בעקבות אשפוזו הפתאומי של הזמר, אבל איש מבני משפחתו לא שיתף פעולה עם התקשורת, וזאת בשל רצונו לשמור על פרטיותו. שמונה חודשים לאחר מכן, כשבשן שוב הובהל לאיכילוב עם דקירות, היא שוב גזרה על עצמה דממה. לחבריה הקרובים, שאמרו לה "יהיה בסדר", בניסיון לעודדה, אמרה: "אני מקווה".
השבוע, מתוך האבל הגדול, החליטה מיקה בשן (68) לדבר. "עכשיו זה אחרת", היא אומרת. "כשיגאל היה בחיים, ידעתי שהחשיפה תפריע לו מאוד, וכיבדתי את רצונו. היה לו קשה מאוד להתמודד עם העובדה שהדיכאון שלו התגלה. זה הציק לו גם באופן אישי וגם מבחינה תדמיתית. הוא דיבר על זה בפתיחות, לא הסתיר, ביקש סליחה ממני ומעצמו. כל השנים האלה הוא לא הסכים לצאת לבתי קפה ולמסעדות, אפילו לא לסרט, כי הוא הרגיש שאנשים מסתכלים עליו ואולי שופטים אותו או מרחמים עליו. אני, שהייתי האדם הכי קרוב אליו, ראיתי שקשה לו להסתכל לאנשים בעיניים. הוא התחרט על מעשיו והיה מאוד מבויש.
"דווקא מפני שהיה אדם כל כך אהוב ונערץ, הוא התבייש בנזק שגרם לעצמו. הוא גם חשש מההשפעה של מעשה מהסוג הזה על אחרים – נניח, מעריצים צעירים שחולמים ללכת בדרכו. הרי התאבדות היא צעד שעלול להשפיע לרעה, לעורר משהו אצל אחרים, והוא ידע את זה. עכשיו, כשהוא כבר איננו, אני רוצה להסיר מעליי את העננה הזו. היא יותר מדי כבדה".
46 שנים הייתה נשואה לו. "הייתה אהבה גדולה", אומרת בשן, "ועכשיו יש עצב גדול וגעגוע גדול. עכשיו אני גם מרגישה נטושה. זה סוג של כישלון. משימת חיי בחמש השנים האחרונות הייתה לשמור את יגאל בחיים, ואני יודעת שעשיתי הכל כדי להצליח. מהיום שזיהיתי את המצוקה שלו, ויתרתי על שלושה רבעים מחיי. בחנות שלי, עסק בן 28 שנה, הייתי רק שלוש שעות וחצי ביום. כל שעות היממה האחרות הוקדשו ליגאל, ועשיתי את זה באהבה, יחד עם החברים הטובים שלנו – זהבה ויגאל שילון, ישראל גוטסדינר וקרני, אלמנתו של מני פאר ז"ל. הקמנו מעין מועדון שנפגש אחת לשבועיים כדי לרומם את מצב רוחו של יגאל, ומכיוון שהוא מיעט לצאת למקומות ציבוריים, הפגישות שלנו התקיימו רק בבתים, כל פעם אצל חבר אחר. לא חושבת שהייתי מסוגלת לעבור את זה לבד".
הוא ממש התפתל
הם הכירו במהלך שירותם הצבאי, בתחילת שנות ה־70. הוא היה הכוכב הגדול של להקת פיקוד צפון, היא שירתה כחיילת מן המניין בלהקת פיקוד מרכז. הוא בן למשפחת בשארי מנחלת יהודה, היא בתו של יעקב מרידור, שהיה מפקד האצ"ל בתקופת המאבק על הקמת המדינה, ואחר כך התמנה לחבר כנסת ולשר. עוד לפני שהכירה את יגאל בשן, כבשה מיקה מרידור את ליבו של המלחין יאיר רוזנבלום, שכתב עליה את השיר "מיקה". "השיר הזה לא קשור אליי", היא אומרת השבוע. "זו אנקדוטה שולית מחיי המאוד־צעירים במדים. מבחינתי, החיים שלי התחילו ביום שהכרתי את יגאל. מה שקרה קודם, לא מעניין. לפחות לא אותי".
היא לא זוכרת מה בדיוק קרה במפגש הראשון ביניהם. "אני רק זוכרת שהיה זיק בעיניים. הוא היה מלא שארם מדהים. השארם שלו עבד, והשאר היסטוריה".
אחרי נישואיהם גרו בצפון תל־אביב, בבניין שבו גרו הוריה ואחותה הגדולה, רחל קרמרמן, אלמנתו של הח"כ לשעבר יוסף קרמרמן (הליכוד) ואמה של איה קרמרמן, הדוגמנית שחזרה בתשובה. יגאל בשן הקליט להיטים שכבשו את המצעד, ואשתו ניסתה את כוחה כצלמת ואחר כך פתחה חנות לבגדי עור בכיכר המדינה. הזוג הביא לעולם שני ילדים – אוֹרי (45), מוזיקאי לשעבר וכיום סטארטאפיסט, תושב גבעתיים, ואלינור (38), שגרה בלונדון ומנהלת חברה של משרדים להשכרה. הבת ובעלה, איש התקשורת ברק רונן, העניקו לבני הזוג בשן נכד ראשון, נבו (6).
הקריירה של יגאל בשן ידעה עליות וירידות רבות במשך השנים, אבל הזוגיות שלו נשארה יציבה. "אם אני אגיד לך שאף פעם לא רבנו", אומרת אלמנתו, "את לא תאמיני, אבל זאת עובדה. בחיים לא רבנו. אפילו לא פעם אחת. אי־אפשר היה לריב עם יגאל. אין מצב. הוא היה בן אדם כל כך נוח, ולא היה לנו על מה לריב. הוא ויתר לי בדברים רבים, ואני ויתרתי בדברים אחרים, ותמיד הגענו למשהו מוסכם. הדינמיקה הזוגית שלנו זרמה.
"כשהוא התחיל להתלונן על הכאבים, דחקתי בו לצאת לבלות, הרי בעבר הרבינו לצאת, אבל כשהכאבים גברו וראיתי שהוא ממש מתענה, לא ניסיתי לגרור אותו החוצה וגם לא יצאתי בלעדיו לקפה עם חברות. בימי שישי נהגנו לאכול אצל אחי, שגר ברמת אפעל, ומרגע שיצאנו מהבית, הוא ספר את השניות. הוא ממש התפתל. אני באמת לא יודעת מה כאב לו יותר – הרגליים או הדיכאון. כנראה שניהם".
גם עכשיו, כשאת מדברת על המחלה שלו, את לא נוקבת בשמה. הוא סבל מפיברומיאלגיה? מסרטן?
"לא. היו לו בעיות לא פתירות בכפות הרגליים ובגיד הרגל. הוא סבל כאבי תופת. הלכנו לטובי הפרופסורים, לא היה משהו שלא ניסינו, ולמרות הכל, המצב הידרדר. הגענו למצב שכבר אי־אפשר היה לדעת אם הביצה קדמה לתרנגולת או שהתרנגולת קדמה לביצה. בגלל הכאבים העזים יגאל נכנס לדיכאון שהעצים אותם. כשהדיכאון גבר, הוא הרבה לשכב במיטה, מה שגרם לכך שהשרירים שלו נחלשו והגוף כשל. זה לופ מאוד מורכב ומסובך. בסוף תש כוחו. הוא גאל את עצמו מייסוריו. אני לא רוצה להשתמש במילה 'התאבד', מפני שהיא נורא אגרסיבית, זה מעשה נורא אגרסיבי, אבל הוא החליט ליטול את חייו, וזה מה שהוא עשה. פעמיים הוא ניסה לעשות את זה ולא הצליח. הצלנו אותו. לצערי, בפעם השלישית זה עבד".
אחרי שני הניסיונות הקודמים שאלת אותו למה הוא עשה את זה?
"לא שאלתי, מפני שלא היה טעם לשאול. בשיחות בינינו הוא חזר ואמר, 'אני כבר לא יכול יותר לסבול'. הוא גם אמר שהוא נורא מתבייש שהוא הרס לעצמו את החיים. אני לא פסיכולוגית ולא פסיכיאטרית, כך שתפקידי לא היה לחפור בפצע, אלא לעטוף אותו באופטימיות ולהראות לו את האור. לאחרונה, כשהיה המקרה של מזי הדדי, הבחורה מהבורסה, אסרתי על חברים לדבר על זה בנוכחותו. על אנשים בדיכאון צריך לשמור, לרפד אותם, להראות להם רק דברים יפים וטובים כדי לתת להם תקווה".
לדבריה, בעלה היה מטופל מאז פרץ הדיכאון. "הוא היה אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים, טובי המטפלים, וקיבל מהם את כל התרופות המומלצות. הם איבחנו שיפור משמעותי במצבו". ביום ראשון השבוע התברר שהאבחנה שלהם הייתה מוטעית.
אז מה שלומך? משתפר?
היום הזה התחיל באופן שגרתי. "מדי יום ביומו הייתי מוציאה את יגאל מהמיטה, והיינו יוצאים יחד לטייל", מספרת בשן. "בעבר הרחוק הוא היה יוצא לטיולי בוקר לבד, וכשראיתי בשלב מסוים שהוא מוותר על הטיול ונשאר במיטה, הודעתי לו שאני מצטרפת אליו. בהמשך הכרחתי אותו לצאת. איימתי עליו, 'אם אתה לא בא איתי, אני אלך לעבודה'. יחד היינו יורדים לרחוב לטיול קצר. הליכת בוקר, לא צעדה: הכאבים ברגליים ובגב הקשו עליו ללכת הרבה, כך שזה היה משהו כמו עשרים דקות בסך הכל. אם הטיול היה מתארך, זה היה בגלל שאנשים היו עוצרים אותו ומדברים. היו שואלים אותו, 'אז מה שלומך? משתפר?' אומרים, 'תהיה בריא', טופחים לו על הכתף. הוא היה עונה לכולם, אבל לפעמים היה לי נדמה שהשיחות האלה מביכות אותו. הוא אמנם נזקק למגע של אנשים, אבל גם רצה להתכנס בבית, בתוך עצמו.
"עכשיו, בשבעה, אלינור אמרה לי משהו שלא חשבתי עליו – שעל הבמה היה לו הרבה יותר קל להתמודד עם אנשים, כי הוא היה כאילו בתפקיד. עם שכנים ואפילו עם ידידים היה לו קשה יותר להתמודד, מפני שהוא התבייש".
אחרי הטיול הם היו עולים הביתה ואוכלים יחד ארוחת בוקר, "כריך עם חביתה, מלפפונים וגבינה". לאחר מכן היא הייתה יוצאת לעבודה וחוזרת הביתה בצהריים. "לא הרגשנו שצריך לשמור עליו בזמן שהייתי בעבודה", אומרת בשן, "כי הוא לא הראה מצוקה שהדאיגה אותנו. גם החברים אמרו שחוש ההומור חזר אליו, שהוא שנון ומחודד כמו בעבר. הרגשנו שמצבו משתפר. גם הרופאים לא דאגו. היינו שקטים. לא היה שום רמז למה שעומד לקרות".
בזמן שהיא הייתה בעבודה, נהג בשן להעביר את הזמן בחברת הגיטרה. "הוא כתב והלחין. וכמה יפה שהוא כתב. הוא היה יוצר נפלא, ואני הייתי המאזינה הראשונה והשופטת הראשונה. הוא מאוד התחשב בדעתי, אולי מפני שלא הייתי שופטת קשוחה. פה ושם הצעתי לתקן ולשפר, אבל אף פעם לא פסלתי שיר".
איזה שירים שלו אהבת במיוחד?
"היו שניים שדיברו אליי במיוחד: 'שמיים', שיר שיש בו פן לאומי־פטריוטי שמעורר הזדהות בכל ישראלי, ו'אם הייתי שר לך', שיר ממס. יגאל היה רומנטיקן גדול. זה לא התבטא במתנות, אלא בכל מיני הקדשות מקסימות שהוא כתב לי לימי הולדת. שמרתי אותן ואשמור אותן לעצמי בלבד. יגאל היה רומנטיקן בדרך שלו, גם בחיים וגם בכתיבה".
בחודשים האחרונים, היא מספרת, כתב שלושה שירים חדשים. "שניים מהם הוא פחות אהב. השלישי, שהיה גם השיר האחרון שהוא כתב, 'תביטי בי', הוא שיר רומנטי נוגה, שמשמיעה ראשונה המס לי את הלב. הוא רצה להקליט אותו, אבל מכיוון שלא הרגיש טוב, ההקלטה נדחתה מיום ליום ומשבוע לשבוע. נשארה לי סקיצה ניסיונית, לא סופית ולא מלוטשת, והחלטתי להשמיע אותה בהלוויה, מעל הקבר".
בשן בוחרת שלא לספר מה בדיוק ראתה כשחזרה לביתה ביום ראשון האחרון, בסביבות אחת בצהריים. "למרות שהוא כבר לא כאן, אני עדיין מכבדת את הפרטיות שלו. גם לא הייתי רוצה שמישהו מהקוראים ינסה לדמיין את התמונה".
את מקוננת עכשיו על האופטימיות שלך, על כך שלא שמרת עליו בשעות האלה?
"אני לא מקוננת. אני עצובה ומתגעגעת ומתאבלת. ואני מבינה ששום כוח לא יכול לעצור אדם שבאמת רוצה לסיים את חייו".
יכול להיות שהדיכאון שלו החריף מפני שהוא לא הצליח לחזור לימי הזוהר שלו?
"את מתכוונת לימי הזוהר של גיל 20 ו־30? למה שאדם נורמלי, בן 68, ירצה לחזור אליהם? הדיכאון נבע אך ורק מהכאבים. ביגאל לא הייתה שום מרירות, כי בשנים האחרונות הוא חווה פריחה מחודשת. העובדה שהתקשורת כיבדה את הפרטיות שלו, כמו שביקשנו, איפשרה לו להתמודד ולהתחזק ולצאת שוב לדרך. זה קרה לאט ובהדרגה, בזכות להקת לייב הנהדרת שליוותה אותו, ובזכות המפיק שלו, פדי ייטב, שהוא הרבה יותר ממפיק: הוא חבר, והוא אדם רגיש, והוא הלך עם יגאל צעד אחר צעד, מהופעה להופעה, כדי שיהיה לו למה לשאוף, כדי שתהיה לו סיבה לחיות".
טראומה נפשית
ההופעות, היא אומרת, היו סם חייו, למרות שהיו קשות עבורו בשנים האחרונות. "היה לו קשה לעמוד על הבמה, והיה לו גם קשה לשבת שלוש שעות בין הבלאנס להופעה. הכאבים השתלטו עליו, אבל מכיוון שהוא כל כך אהב את חברי הלהקה, הוא ממש חיכה לפגישות איתם. וכמובן, האהבה שהוא קיבל מהקהל פיצתה אותו על הכל".
היא הצטרפה לכל הופעה שלו בשנים האחרונות. "כשהיינו צעירים, והילדים היו קטנים, לא נסעתי איתו לכל הופעה, רק להופעות החשובות, אבל בשנים האחרונות לא זזתי ממנו. רציתי לעודד אותו, להקל עליו, לתת לו כוח וביטחון. הוא הופיע אחת לחודש או חודש וחצי, בעיקר בזאפות וגם במקומות נוספים ברחבי הארץ. ההופעות האחרונות היו בחיפה ובטירת־הכרמל. הופעות מקסימות. קהל כל כך יפה. יגאל התרגש מחדש בכל פעם שראה שהקהל מכיר את השירים ויודע את כל המילים".
הוא דיבר על הקלטת דיסק חדש?
"לא. הוא שמח בכל פעם שיצא לו שיר טוב, אבל לא היו לו שאיפות גדולות. לא הרחקנו לכת ברצונות שלנו. שמחנו עם החיים הפשוטים. הפייס־טיים עזר לנו להמתיק את הגעגועים לנכד שלנו, נבו, שגר בלונדון. מדי ערב אכלנו איתו ארוחת ערב ועשינו איתו אמבטיה. דאגנו להתראות איתו אחת לחודשיים: או שאלינור באה איתו לישראל או שאנחנו טסנו אליהם".
אלינור, שיגאל קרא לה "נורקי", הספידה את אביה בטקס האשכבה שנערך בתיאטרון הבימה. אחיה אורי נמנע מכך. "אורי היה במצב מאוד קשה", אומרת אמו. "אחרי שזה קרה, הזעקתי אותו, והוא ראה את מה שראה. זו טראומה נפשית. לא כל אחד בנוי להספדים, וזה בסדר. אני זורמת איתו ומחזקת אותו".
הבת אלינור הגיעה לארץ כבר ביום ראשון, שעות אחדות אחרי שבשן שלח יד בנפשו. בעלה ובנם נחתו בארץ למחרת. עכשיו כולם יושבים יחד בבית בצפון תל־אביב, ומיקה בשן מנסה לא להחצין את העצב בנוכחות הנכד שלה. "אני משתדלת לעצור את הדמעות כשנבו לידי", היא אומרת. "הוא רגיל לסבתא שמחה".
בהלוויה, מספרת בשן, היו לה כמה רגעי חסד, עם כל העצב הגדול. "ידעתי שיגאל היה זמר אהוב ונערץ, אבל בהלוויה אפשר היה לראות עד כמה אהבו אותו, ואיך הוא נגע בכל לב ובכל אדם", היא אומרת. "שמחתי לראות את זה. הוא הרוויח את האהבה הזו בכבוד".
