רופאים ללא גבולות
כולנו רוצים שהרופאים שלנו יהיו הטובים והמקצועיים ביותר. אבל לעיתים, רופאים ישראלים בוחרים בהכשרה גבוהה במרכזים רפואיים בחו"ל, אך מימון מצד המדינה או בתי החולים, אין. "שכשמדובר ברפואה, אתה לא מסתכל על המספרים אלא חושב איך אתה יכול לתת יותר". סיפור של שליחות, ללא תמורה
תנאים טובים, תמיכה, טיסות, מימון השהות וחוויות לכל החיים - תקופת רילוקיישן (ניוד של עובד ביחד עם משפחתו למגורים ועבודה בחו"ל), עשויה להיות אחד הדברים הקסומים בחייו של קרייריסט, בדרך כלל הייטקיסט, בעל משפחה. אבל מסתבר, שכשמדובר ברילוקיישן של רופאים בישראל, זוהי לא פחות משליחות על חשבון השליח עצמו. סיפורה של משפחת רצ'קימן, שאפילו פצחה בגיוס המונים כדי לצאת לרילוקיישן בקנדה, ממחיש את העניין ביתר שאת. ד"ר מאיר רצ'קימן (37) מירושלים, גדל ולמד רפואה במקסיקו־סיטי, שם גם הכיר את תמר (36) שהגיעה לעירו במסגרת השירות הלאומי. השניים, הורים לשלושה - הראל (13), שי (7) והילה (4), עלו לארץ והגשימו את החלום הציוני, לקראת סיום לימודיו. כאן הוא עשה התמחות של שלוש וחצי שנים בכירורגיה כללית, ולאחר מכן שש שנים בכירורגיה פלסטית בבית החולים שערי צדק. "לפני שסיימתי את ההתמחות, כבר ידעתי שאני מעוניין לעשות תת־התמחות. שאפתי ללמוד לעשות ניתוחים משחזרים מתקדמים וידעתי שבקנדה, במונטריאול, יש מרכז רפואי לימודי טוב בתחום הזה".
הבשורה על כך שהתקבל ללימודי היוקרה לא איחרה לבוא, אבל עם השמחה והתקווה היא הביאה איתה דאגה גדולה ברגע שהגיע לחישובים הכלכליים. "מדובר בנסיעה שטומנת בחובה עלויות מאוד גבוהות. בית החולים צפוי לשלם לי 25 אלף דולר קנדי לשנה. כדי לחיות באופן סביר עם משפחתי - יש צורך בין 100 ל־300 אלף דולר, שזה כולל שכירות, אוכל, לימודים של הילדים, רכב ובכלל - תחזוקה נורמלית של חיים. צריך להבין שזה לא רק היומיום - זה להתחיל חיים מחדש. לרכוש כרטיסי טיסה לכולנו, להגיע לדירה, לרהט ולאבזר אותה. לקנות הכל מאפס. כלומר: כדי להתחיל פרויקט כזה שצפוי להיערך כשנתיים, יש צורך בחצי מיליון שקלים".
ד"ר רצ'קימן לא היה צריך להתאמץ כדי להבין שאין לו סיכוי מול האתגר הזה, "וזה לא דבר שקורה רק לי. הרבה רופאים ישראלים נשברים, וזה חבל - כי זה העתיד הרפואי של כולנו. אבל חוסר היכולת הכלכלית כובל את הידיים והרגליים. ידעתי שאני מתחיל מנתוני פתיחה נמוכים - אין לי נכס, ולא אקח הלוואה של 400 אלף שקלים וגם לא אוכל להחזיר את הסכום אם אבחר לעבוד ברפואה ציבורית".
כשפנה לבקשת מלגות, השיג סכום יפה מהאגודה למלחמה בסרטן ותו לא, "מאוד הערכתי את המחווה, אבל זה אפילו לא כיסה את הוצאות הטיסה של חצי מהמשפחה ובדיוק בנקודה הזו, שבה ידעתי שלא אוותר, הבנתי שעם הצורך מגיעים הרעיונות - וכאן אני חייב להיות יצירתי".
סרטון שבו הסביר את החלום שלו לתרום לרפואה בארץ ולתת מענה לאנשים שמחלימים מסרטן, על ידי ניתוחי מיקרוכירורגיה מורכבים אותם ילמד בחו"ל, סחף את הקהל בארץ ובעולם והוא הצליח לגייס בתוך חודשיים וחצי למעלה מ־300 אלף שקלים כדי לצאת לדרך. "אני באמת מאמין במה שאני עושה ושיש לי שליחות, ומכאן האומץ. מתוך האידיאל הנקי והכן. ניסיתי את מזלי ובדקתי אם הציבור מעוניין והנה, זה הוכיח את עצמו".
אבל זה לא היה קל כמו שזה נשמע, "היו גם אנשים שהרימו גבה, קודם כל כי אני כירורג פלסטי. הם תהו איך זה שאני עוסק באסתטיקה ובטח מחר אהיה מזה מיליונר, ואני מבקש מאנשים כסף. בעקבות הקמפיין, היו כל מיני דיונים על הנושא והיה מישהו שאמר שהוא מוכן לתרום רק אם אחתום שלא אתעסק ברפואה פרטית. הסברתי שספציפית בתחום הזה, אין בכלל רפואה פרטית. היו גם רופאים שלא הבינו בכלל שמדובר ברפואה ציבורית".
בהתחלה, לתמר לא היה קל עם ההחלטה לצאת לגיוס המונים, "אפילו לקח זמן עד שבעצמי פירסמתי בין חברותיי. הערכתי את הדרך של מאיר וידעתי שיעשה הכל להשיג את המטרה שלו וכך גם אני נסחפתי. מאיר מתכונן לזה כל כך הרבה שנים. אלה מבחנים על גבי מבחנים וכל כך הרבה שלבים ודרישות, וכשאתה מתקבל לדבר כזה - מי שלצידך חייב להצטרף ולחזק, גם אם זה לא קל".
ואיך בכלל הגבת לעצם הרעיון לעזוב הכל לשנתיים?
הריאיון מתקיים בדיוק ביום שבו המשפחה עולה על מטוס אל ההרפתקה הנכספת, "קיבלנו הרבה מידע ממשפחות אחרות שעשו זאת. יש לנו קבוצת ווטסאפ ובעיקר הנשים התומכות הן המתכתבות ואלו שמעבירות מידע. קיבלתי הרבה עצות וטיפים וזו מתנה ממש. זה מגיע לרזולוציות של כמה מזוודות צריך וכדומה".
מימון עצמי או ויתור על לימודי המשך מקצועיים
מנתונים שנמסרו מההסתדרות הרפואית, אין מספר מדויק של רופאים היוצאים לריילוקיישן בחו"ל בתחומם. ידוע כי 82 רופאים פנו ב־2018 לקבלת מלגות וכ־16 מהם קיבלו את מבוקשם. השאר? נסעו על חשבונם או ויתרו על החלום.
גם משפחת שרים, הנמצאת כמעט חצי שנה במונטריאול, לקחה החלטה לעזוב את ביתה שבמצפה אילן למשך שנתיים, במסגרת המשך הכשרתו המקצועית של אב המשפחה, ד"ר גיא שרים (45), רופא נשים המומחה לפוריות. בקיץ האחרון הוא ארז את ביתו עם אשתו הילה (42), מנהלת פרויקטים ומתכננת מחשבים, יחד עם חמשת ילדיהם - איתן (13), רוני (10), הדר (8), שקד (5) ופז (3).
ד"ר שרים למד רפואה בטכניון ועשה את ההתמחות בבית החולים הלל יפה, מנהל בית החולים הציע לו משרה שכוללת גם ניתוחים גינקולוגיים וגם טיפולי הפרייה. "הרגשתי צורך לשדרג את הידע שלי, ולמרות שאנחנו בארץ שהיא מעצמה ברפואה, יש צורך לשכלל את המערך עם ידע של מרכזים גדולים בחו"ל. לקח לי זמן להכריע בין שני התחומים ולכן, בשונה מאחרים, לא עשיתי זאת מיד לאחר ההתמחות, אלא עבדתי כמה שנים".
כאשר התקבל למרכזים הרפואיים היוקרתיים בטורונטו ובמונטריאול, החליט ללכת על זה. "ידעתי שאני הולך לקראת שנתיים שיעלו לנו הרבה כסף. אמנם אני מקבל שכר קצת יותר גבוה מהממוצע, אבל עדיין ההוצאות כפולות ממה שאני מקבל. אז שברנו חסכונות, לקחנו הלוואות והלכנו על זה. צריך להבין שכשמדובר ברפואה אתה לא מסתכל על המספרים, אלא חושב איך אתה יכול לתת יותר - וזה מה שראיתי לנגד עיניי כשהחלטנו את ההחלטה הזאת".
ניסיתם לברר אם יש מלגות או איזשהו מימון?
"בית החולים אליו אני שייך לא מימן וניסיתי מלגות בארץ ובעולם, אבל נסיונותיי עלו בתוהו. הייתי מוכן לשלם את המחיר הזה כי זו הדרך היחידה להעמיק בתחום. כדי לדעת להתמודד עם דברים גדולים, אתה צריך להיות במרכז גדול שהוא בעל ניסיון עם יותר מקרים מורכבים ומגוונים. כדי להיות ברפואת הליבה בבית חולים, נדרשת שהייה בחו"ל שחושפת אותך להרבה מעבר למה שאתה רואה בקהילה. לדוגמה, שימור פוריות בחולי סרטן. יש כאן בטורונטו מרכזי פוריות עם ארבעה מיליון איש".
הייתה בכל זאת התלבטות באשר ליציאה לרילוקיישן הזה?
"בוודאי שהייתה, אבל גם ההכרעה החיובית הייתה ברורה. אנחנו מרוצים מההכרעה עם כל הקושי של המעבר וההסתגלות שאנחנו חווים והריחוק מהמשפחה - לא מדובר ביעד אירופי שקופצים ממנו או אליו".
ד"ר שרים מספר על פיתוי גדול שיש לרופאים הישראלים להישאר ביעד אליו עשו רילוקשיין, "רופא קנדי שעושה התמחות מרוויח כמוני, אבל כשהוא הופך לרופא בכיר הוא מקבל מהמערכת הציבורית משכורת ענקית, הרפואה הציבורית מתגמלת ולכן הוא לא מחפש את הרפואה הפרטית. הוא משקיע במחקר ובבית החולים ויש לו חיים. בארץ, המשכורת של הרפואה הציבורית היא ביזיון ואי־אפשר לפרנס משפחה. לכן אני מבין את הפיתוי של הרופאים הישראלים להישאר בחו"ל - הם אנשים מוכשרים וראוי שיעשו כסף. אני כמובן לא רואה את עצמי ממשיך כאן ומבחינתי זוהי שליחות וזהו אידיאל. אני נהנה בינתיים מכל מיני פריבילגיות - למשל, כשאמרתי כאן למנהל שאני רוצה לעשות מחקר הוא מיד הציע מימון. בארץ, שבאמת אני גאה בהתקדמות שלה בתחום הרופאה, אתה ממש צריך להילחם כדי לעשות מחקר".
הילה, היא שדואגת כרגע לשלב את ילדיהם בחיים החדשים, "לא קל להם ולי", היא מספרת. "הם מתלוננים ללא הרף על כך שעזבו חברים. הם מתמודדים עם שפה חדשה, תרבות אחרת, חברה אחרת לחלוטין וזה מאתגר. מכיון שחשוב לנו שילכו לבתי ספר יהודיים, זו גם הוצאה גדולה שלא נוותר עליה".
איך היה המעבר לכאן?
"אין לתאר. קשיי המעבר דומים בכל רילוקיישן, אלא שכשמדובר ברופאים, זה על חשבונך. גיא, הוא רופא בכיר כבר חמש שנים, ואני עבדתי בהיי־טק, כך שנכון שעבדנו קשה אבל הייתה לנו רווחה והיה לנו כל מה שרצינו, וכשהגענו לכאן חשנו ממש מצוקה. אף אחד לא עזר עם ההובלה, אלה היו חודשיים של בנייה מכלום. וברור שהיו רגעי משבר. מי שמגיע ללא תכולת דירה (שזה הרוב), נמצא במצוקה. אין לך ציוד, אתה חסר כל, בלילה פתאום קר ואין משהו להתכסות בו. היו לנו כמה ימים של טירונות עד שהתארגנו. הגענו מבית של הכל ללא כלום. אתה לא מקבל קו טלפון עד שיש לך חשבון בנק ואי־אפשר שיהיה לך חשבון בלי ביטוח לאומי. אין לך זהות, אתה לא קיים ואין לך תמיכה. מה שמאוד עזר לנו זו קבוצת הווטסאפ של המשפחות הישראליות, שהיא כתובת לכל שאלה ועצה. זה המון ברגעים כאלה. כמובן שכך אנחנו גם צומחים. זה לא יהיה מוגזם לומר שאנחנו מחזיקים את המערכת הרפואית בארץ על הגב שלנו ואנחנו גאים לעשות את זה. זה נעשה בלב שלם".
תגובת משרד הבריאות: "כחלק ממסלול פיתוח מקצועי, בוחרים חלק מהרופאים לעבור השתלמויות בחו"ל.
לעיתים, מדובר בהשתלמות שהינה אינטרס של בית החולים/ מוסד שולח ובהתאם ניתן מימון לנושא אך לעיתים קרובות מדובר בהשתלמות שהינה עקב רצונו של הרופא ולכן גם במימונו. לציין שישנם מספר גופים ובניהם הר"י המעניקים מלגות לרופאים אלו".
יוצאים לרילוקיישן? כך תתכוננו ותקלו על המעבר
ליזי פורת, מאמנת אישית ומלווה משפחות במעברי חיים ובתהליך הרילוקיישן אומרת שכשיוצאים לרילוקיישן, בראש ובראשונה חשוב להבין שכמו בכל מהלך משמעותי בחיים, נדרשת הכנה והיערכות מוקדמת, וכאשר נכנס פקטור של תקציב מוגבל, על אחת כמה וכמה נדרש התכנון.
בחירת אזור מגורים
כאשר נוסעים לתקופה מוגבלת, רצוי לבחור אזור שבו ישראלים רבים מתגוררים ויכולים לקצר תהליכים ולהעניק ידע משמעותי שנלמד מתוך ניסיון לאורך שנים. בדקו איך נראית שכונת המגורים, מה עלות השכירות בה, איך מדורג בית הספר בשכונה, האם הוא תואם את ערכי המשפחה (יהודי/בינלאומי) ועוד. חשוב לזכור שמדובר בתקופה זמנית ולכן אין סיבה לחפש את "בית החלומות".
הכנה של הילדים לקראת הנסיעה
ילדים אשר שותפים למטרה המשפחתית מעורבים בהחלטות (בהתאם לגילם ויכולתם כמובן), יהיו ילדים שייקחו יותר בקלות את רגעי המשבר ויבינו שמדובר במאמץ משפחתי. צרו הרגלים של שיחה משפחתית, שבה מורגלים בני הבית לשתף ולהקשיב באמפתיה. צרו אווירה שבה כל קול נשמע, גם אם הוא אינו קול הנעים לשאר.
תכנון של התקציב
כשמשפחה יוצאת לרילוקיישן ללא מימון חיצוני, שכר גבוה, או חבילת סיוע, חישוב וניהול נכון של התקציב הופך להיות קריטי. בכל מדינה ובכל אזור יוקר המחייה יהיה שונה. הכירו את המספרים. ערכו רשימה של ציפיות ועלויות ובדקו מהו התקציב לו תידרשו. שבו עם המספרים וודאו שאתם מצוידים בתקציב הנכון למימוש כל הציפיות, ושאתם מסוגלים לעמוד בהוצאות. קושי כלכלי מתווסף לקשיים אחרים שבהם פחות ניתן לשלוט, ולכן חשוב להקדיש זמן לדברים שבהם אנו כן שולטים.
בן/בת הזוג המתלווה
בנות זוג המתלוות לרילוקיישן מטעם בן הזוג (לעיתים זה הפוך), נוטות להוות מקור לתמיכה רגשית בתהליך ההתאקלמות, ומקדישות את כל כולן למתן סיוע לכל אחד מבני הבית. פעמים רבות, לאחר שכולם סיימו להתאקלם, מוצאות הן את עצמן חסרות מעש, ובעיקר ללא תחושת משמעות. חשוב להקציב זמן מוגבל שבו בת הזוג מושקעת כל כולה בהתאקלמות המשפחה, ומיד לאחריה, מתפנה לארגן לעצמה סביבה חברתית, מטרות אישיות, ומקום שבו תרגיש שהיא נמצאת בצמיחה והתפתחות.
צרו סביבכם קהילה
אנשים שדומים לנו חווים את מה שאנחנו חווים, מבינים בדיוק את מה שקורה לנו, ויודעים להשרות עלינו תחושה של "אני לא לבד". קבוצה של אחרים משמעותיים איתם נעבור יחד את התקופה הקשה, ניעזר בהם כשצריך, וגם אנחנו נהיה עוגן עבורם.
השקיעו בחוסן המשפחתי
הכירו את עצמכם ואת משפחתכם. מה היכולות כרגע? שימו "מד חום" ובדקו את ה"טמפרטורה" של רמת החוסן שבו נמצאת המשפחה בתקופה הנוכחית. וודאו שהמשפחה שלכם יכולה לעמוד בטלטלה. האם יש ילדים עם צרכים מיוחדים במשפחה? האם קיימים אתגרים מכיוון המשפחה המורחבת? האם קיימים מצבים רפואיים מיוחדים העלולים להוות קושי? הכנה מוקדמת יכולה להיות קריטית בהקשר הזה.
לפנייה לכתב/ת 
