"רק כשהגענו לבית הקברות ניתן לתינוק שמו: עמיעד ישראל. שם בעל משמעות גדולה ומחזקת"

מהר מאוד נאלץ עמיחי לקום ממיטת חוליו. על כיסא גלגלים הוא נע בין מחלקת טיפול נמרץ, שבה אושפזה רעייתו שירה במצב קשה, לבין הפגייה, שבה נלחמו הרופאים על חיי בנם שנולד בניתוח קיסרי. בשקט הוא נע, מכונס בעצמו, מסתיר את הדאגה והבהלה.

רק ביום שלישי, אחרי ששירה התעוררה, אור נדלק בעיניו. עם זר פרחים בידו נכנס לחבקה. ביום רביעי בבוקר כבר נותקה שירה ממכשירי ההנשמה. עמיחי ישב איתה זמן רב ועידכן אותה בשלומו של התינוק. המצב, כך נאמר להם, הולך ומחמיר. שירה ביקשה לראות את התינוק. מפגש ההיכרות בין האם לבנה הפך למפגש פרידה.

"בשערי צדק עשו מאמצים גדולים מאוד כדי לאפשר לשירה לפגוש את התינוק. הצליחו להכניס את המיטה של שירה לפגייה, יחד עם כל הציוד הרפואי", מספר חיים סילברשטיין, אביה של פצועת הפיגוע. "זה היה חשוב מאוד שהיא תוכל לפגוש את התינוק שלה. היא האמא. עמיחי האבא. כשהיא ראתה את התינוק היא בכתה מאוד. כולנו בכינו מאוד, גם הרופאים וגם העובדות הסוציאליות. זה היה אירוע מרגש מאוד וקשה. שירה אמרה לעמיחי: 'אנחנו נראה להם, אנחנו עוד נוליד הרבה תינוקות. עם ישראל חי'. עמיחי הוא לא איש דברים, אבל הוא מאוד תומך בשירה. הוא בחור חזק, חדור אמונה".

ביום רביעי נפטר תינוקם של שירה ועמיחי, והיה לקורבן הצעיר ביותר של הטרור הפלסטיני. הוא נרצח כיהודי עוד לפני שזכה להיות אדם. רק בהלווייתו זכה להיקרא בשם: עמיעד ישראל. ובכך לא נשלמה מכסת הכאב והשכול של כביש 60. בפיגוע ירי נוסף, בצומת גבעת אסף, כמה קילומטרים דרומית לצומת עפרה, נרצחו אתמול שני לוחמי צה"ל, לוחם נוסף נפצע קשה בראשו, וצעירה נוספת ספגה פגיעה קשה בירך. אחר הצהרים נפצע עוד חייל בפיגוע דריסה באל־בירה, סמוך לרמאללה. מנגד הצליחו צה"ל והימ"מ ללכוד ולחסל את המחבלים שהיו מעורבים בפיגוע בעפרה ובפיגוע בברקן, שבו נרצחו לפני כחודשיים קים יחזקאל־לבנגרונד וזיו חג'בי ז"ל.

הלווייתו של עמיעד ישראל. "כשמצבו החמיר, שירה ביקשה לראותו" | צילום: אוהד צויגנברג

אם יש דבר המסמל את מחיר הדמים של צומתי כביש 60, זו האנדרטה הגדולה בצומת עפרה. היא הוקמה לזכרו של אלחי טהר־לב ז"ל, לוחם גולני בן 21, שנהרג בפיגוע דריסה באפריל 2017 בעת שאיבטח את הצומת. האנדרטה הזו שימשה ביום ראשון השבוע מחסה לטרמפיסטים שנסו מפני כדורי המחבל.

שירה ועמיחי איש־רן לא הספיקו לברוח. הכדורים שפילחו את הירך של שירה זרקו אותה ארצה. עמיחי קפץ עליה כדי להגן עליה בגופו, והחל לנסות לעצור את הדימום המסיבי מהעורק הראשי שנקרע. החזרה השלווה של הזוג הצעיר ממפגש משפחתי בחנוכה אל ביתם שבאלון מורה, הפכה לקרב הישרדות על החיים. "הדלקנו נרות יחד, ורקדנו", מספר אביו של עמיחי, רפאל איש־רן. "שירה ועמיחי התלבטו מאוד אם לחכות לאוטובוס או לנסוע בטרמפים. לאוטובוס היו צריכים להמתין זמן רב. יש בסך הכל שני אוטובוסים ביום מירושלים לאלון מורה. זה ממש לא הגיוני ולא אפשרי. אפילו בלי קשר לפיגועים. למה אישה בהיריון בחודש שביעי צריכה להיסחב בטרמפים? הם רצו לחזור מוקדם הביתה והחליטו לנסוע בטרמפים. הסעתי אותם למחסום חיזמה ומשם הם עלו על טרמפ לעפרה". מעפרה יצא הזוג אל הצומת ועמד בטרמפיאדה לכיוון צפון. ואז הגיח המחבל במכוניתו ופתח באש לעבר הטרמפיאדה.

שירה הגיעה לבית החולים במצב אנוש. היא איבדה דם רב ופירפרה בין חיים ומוות. כך גם העובר שברחמה. עמיחי סבל מפציעות ירי ברגלו. "עמיחי התקשר אליי מהאמבולנס. הגענו מיד לשערי צדק. כשפגשנו את עמיחי הידיים שלו היו מלאות בדם. חשבנו שהוא נפצע בידיים. עמיחי אמר לנו: 'זה לא הדם שלי. זה הדם של שירה'".

"עמיחי הציל את שירה", אמר חיים סילברשטיין, אביה של שירה, בבוקר יום רביעי. "אם הוא לא היה עוצר את הדימום שלה, היא לא הייתה איתנו היום. אנשי מד"א המשיכו במלאכה. הם גם הגיעו מהר לזירה והמשיכו במאמצים לעצירת הדימום. הקליע שחדר דרך הירך נכנס לבטן התחתונה. באופן ניסי הוא לא פגע ברחם, ולא בשום איבר פנימי חיוני. הרופאים בשערי צדק פעלו במסירות ובמקצועיות. הם הצליחו לחבר את כלי הדם בחזרה, להשתיל עורק ולהציל את הרגל של שירה. היא מזיזה את הרגליים. אנחנו מודים ל־ה' ששניהם חיים".

צומת עפרה, השבוע. "גם אם היו כאן יותר חיילים, זה לא היה מונע את הפיגוע"

באותה שעה עוד התפללו בני המשפחה, ואיתם רבים בעם ישראל כולו, לרפואתו של התינוק.

דייט של שמונה שעות

שירה גדלה בבית אל. הגדולים מבין שמונת ילדי משפחת סילברשטיין הם אריאל ושירה התאומים. שירה היא כיום סטודנטית לחינוך מיוחד במכללת אלקנה.

עמיחי הוא השני מבין ארבעת ילדי משפחת איש־רן. הוא גדל בירושלים בשכונת פסגת זאב ולומד כיום בישיבת ההסדר באלון מורה. חבר הכיר בין שירה לעמיחי. הדייט הראשון שלהם נמשך שמונה שעות. "שאלתי את עמיחי איך דייט יכול להתארך כל כך", נזכר רפאל האב. "הוא ענה לי בעיניים נוצצות, שהוא בכלל לא שם לב שהזמן עבר. גם המפגש השני שלהם ארך כמה שעות טובות, ואז כבר הבנתי שזה זה. הם התארסו תוך חודשיים־שלושה והתחתנו חצי שנה אחרי הפגישה הראשונה. שירה חכמה מאוד, ממש מבריקה וגם בעלת חוש הומור. גם עמיחי בדרן. שניהם הצחיקו אותנו יחד. זוג מתוק".

המחבל סאלח ברגותי, שחוסל שלשום

תהליך ארוך ומורכב של החלמה נפשית ופיזית מחכה למשפחת איש־רן הצעירה. חייהם של שירה ועמיחי לא יחזרו לשגרה במהרה. הצומת שבו עמדו, לעומת זאת, כבר לבש שגרה. ביום ראשון, חצי שעה אחרי שכביש 60 - שנסגר בגלל הפיגוע - נפתח מחדש, כבר מילאו את הצומת טרמפיסטים. גם בימים הבאים נראה הצומת כמעט כמו תמיד. אזרחים ממתינים לטרמפ, וחיילים שומרים עליהם. רק האבטחה תוגברה מעט. עוד סיור רגלי בצד הכביש. עוד ג'יפ צבאי שחולף בצומת.

שתי נערות מגיעות אל הצומת ונעמדות בטרמפיאדה המאובטחת על ידי שני חיילים. "אני לא עומדת פה הרבה", אומרת שוהם ממעלה לבונה. "אני לא אוהבת לנסוע בטרמפים. אבל דווקא עכשיו זה מרגיש טוב לעמוד כאן. אני מרגישה שזה חשוב. אם רוצים לגרש אותנו, אז אנחנו דווקא כאן".

"אני עומדת פה כמעט כל יום", אומרת חברתה אליענה. "אני עובדת בשער בנימין ואין לי דרך לחזור הביתה, למעלה לבונה, בלי טרמפים. אוטובוס נכנס ליישוב שלנו רק כל שעתיים־שלוש. אני מפחדת לעמוד כאן, אבל אין לי ברירה אחרת".

האם חזרת הצומת לשגרה נכונה? האם אין זה רק עניין של זמן עד שהמקום יגבה קורבנות נוספים? האם ניתן לאסור על אזרחים לעמוד בצומת? האם יש דרך להבטיח בצורה טובה יותר את שלומם של הטרמפיסטים?

חיים וליאורה סילברשטיין בלוויית נכדם. "עמיחי הציל את שירה"

שני אבות אבלים חזרו השבוע אל הצומת. האחד, יתרו אשרי, חלף בצומת עפרה בדרכו חזרה מירושלים לביתו. כמו תמיד עצר את רכבו לצעירים שמילאו את הטרמפיאדה. הוא לא אמר מילה לאורחים שהצטרפו לנסיעתו. לא הסגיר את כאבו. לא סיפר על הבן שאיבד לפני 12 שנה. בנו, אליהו אשרי ז"ל, בן 18, תלמיד המכינה הקדם־צבאית בצופית, עמד ביוני 2006 בצומת עפרה. רכב עצר כמה מטרים אחרי התחנה. אליהו ניגש אל הרכב. הנהג חבש לראשו כיפה ואקדח היה מונח על ברכיו. אליהו עלה. המכה של כת האקדח בראשו היממה אותו. בוואדי חרמיה הועבר החטוף לרכב אחד והוסע צפונה לרמאללה. כשלא שב הביתה באותו הערב, הודיעו הוריו למשטרה על היעלמות בנם. אחרי ארבעה ימים, בעקבות מידע מודיעיני, אותרה גופתו של אליהו מכוסה בעפר בשדה ברמאללה.

"תרבות הטרמפים באזורנו נולדה בעקבות מיעוט התחבורה הציבורית", אומר יתרו. "כשלא היה לי רכב עמדתי שם גם אני. רכשתי אקדח כשעברנו לאיתמר, אבל עד היום אף פעם לא הייתי צריך להשתמש בו. היום ברוך ה' יש לי רכב, אז אני עוצר לטרמפיסטים. ודאי שאני עוצר. לצערי, גם אם היו מאבטחים את הצומת הזה יותר חיילים, זה לא היה מונע את הפיגוע. אולי זה היה מונע חטיפה, אבל פיגוע ירי מרכב נוסע זה לא היה מונע. צריך לשנות את כל תפיסת הריבונות שלנו על הארץ כדי לשפר באמת את המצב הביטחוני".

לשדרג את המצלמות

האב השני, הרב אוהד טהר־לב, אביו של אלחי ז"ל, נסע מביתו בטלמון במיוחד אל הצומת. כל פיגוע מטלטל אותו ומחזיר אותו נפשית אל היום ההוא. פיגוע באותו הצומת, על אחת כמה וכמה. הוא הרגיש צורך לחזור לשם פיזית, אל המקום שהוא מכנה "שער השמיים". רשמית אמר לעצמו ולסביבתו, כי הוא נוסע כדי לוודא שכדורי המחבל לא הותירו את חותמם על האנדרטה שהקימה המשפחה מאחורי הטרמפיאדה לזכר הבן. "הבן שלי עלה שם השמיימה. אני מרגיש במקום הזה כמו שיעקב אבינו אמר: 'מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם'. לא סתם הקמנו שם את האנדרטה. אנחנו מרגישים מחוברים למקום. אבל מצד שני, בלי קשר לפיגוע, אני חושב שזה פשע להשאיר את הטרמפיאדה הזו שם. אפילו מהבחינה הבטיחותית. זה כביש סואן ומסוכן. אני לא מבין איך הקימו שם טרמפיאדה".

רפאל איש־רן סופד לנכדו. "עמיחי רצה לבוא ללוויה, אבל החליט להישאר עם אשתו" | צילום: אוהד צויגנברג

"הכוח של השגרה והאזרחים זה כמו כוח המים", אומר סמי קרסנטי, מזכיר היישוב עפרה ולשעבר רכז הביטחון של היישוב. "צריך לטפל במים, לתעל אותם, אבל אי־אפשר ללכת נגדם. אין סיכוי. ניסינו פעם להעמיד שלטים בטרמפיאדה, שקראו לאנשים לעמוד בתוך היישוב. לפני עשור העמדנו גם מתקן מיוחד שבו טרמפיסט היה יכול ללחוץ מתוך היישוב את יעד הנסיעה שלו, ונורה הייתה נדלקת בשלט על הכביש. נהג שנסע על ציר 60 יכול היה לראות כיתוב: 'נוסע ליישוב פלוני ממתין לך בתחנה בעפרה'. זה לא עבד. אנשים המשיכו לעמוד בחוץ. החיים חזקים מהכל. לכן השאלה כרגע היא לא האם לאפשר לאזרחים לעמוד בצומת, אלא איך אפשר לאבטח את המקום הזה טוב יותר. ואני כבר אומר: אין מאה אחוז. ביקשתי שיחה עם המח"ט (מפקד החטיבה המרחבית בנימין, אל"מ שרון אסמן - י"א), ויש לנו ממנו שתי בקשות מרכזיות. האחת היא לחסום את צומת 141. זה צומת שנמצא כמה מאות מטרים אחרי הטרמפיאדה, ומאפשר מילוט מהיר מציר 60 לתוך הכפרים. עד שנת 2014 הצומת היה חסום. כרגע הצבא הקים שם מחסום נושם. אנחנו מקווים שהוא יישאר שם באופן קבוע. מצלמות האבטחה מראות שרכב המחבלים אכן ברח דרך הצומת הזה. אנחנו לא חושבים שאפשר לסגור את ציר 60 לתנועת פלסטינים. אי־אפשר להפריד בין יהודים לערבים ביו"ש. חיים כאן אחד בתוך השני. אבל ירידה מכביש 60 שסמוכה כל כך לצומת עפרה היא מסוכנת.

"הבקשה השנייה קשורה למצלמות האבטחה. יש בצומת, כמו בכל הצמתים ביו"ש, מצלמות אבטחה איכותיות מאוד של הצבא. לנו יש גם מצלמות של היישוב, שהן כבר מאוד מיושנות. בחמ"ל של היישוב יושבים 24 שעות ביממה מול המסכים המקרינים את מצלמות האבטחה, ראינו מיד את האירוע. אבל כשרצינו לפענח את סוג הרכב ואת מספרו, לא הצלחנו. התמונה מטושטשת. לצבא לקח לפחות חצי שעה עד שהגיעו למצלמות הצה"ליות, ועד שהורידו מהן את החומרים. הזמן היקר הזה הלך לאיבוד. אם היה מדובר באירוע חטיפה, זה זמן קריטי. ביקשנו בעבר כבר מימון לשדרוג המצלמות שלנו, ואמרו לנו שיש קיצוצים". בצה"ל טוענים שהשקיעו כספים רבים במרכיבי ביטחון בצמתים, ומעדיפים לא להתייחס לאיכות הטכנולוגית של המצלמות השונות, מטעמי ביטחון שדה.

ביום רביעי בצהריים, בסיור בצומת עפרה ובצומת 141 הסמוכה עם רבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי) עפרה, זאב רוגוב, הפעילות הצבאית המוגברת בולטת. טור ארוך של פלסטינים היוצאים מהכפרים סילוואד ועין יברוד, עומד במחסום שבצומת 141. החיילים בודקים את התעודות של כל הנוסעים, עוברים אחד־אחד בקפדנות. צעיר פלסטיני שהחל לצעוק על החיילים מורד מאחד הרכבים, והם מושיבים אותו כפוף בשולי הכביש. "קיבלנו לפני כמה זמן הודעה מהצבא שהכוונה היא להשאיר את המחסום כמחסום נושם. בין חמש בערב לשתיים בלילה הצומת ייסגר לגמרי, ובשאר השעות ייפתח המחסום תחת בידוק. החיילים פה עובדים כרגע קשה מאוד", אומר רוגוב.

בבירור מול גורמים בכירים בצבא, הובהר כי המחסום הוקם במקום באופן זמני, במסגרת הניסיונות לאתר את המפגע, וגם כדי להפעיל לחץ על האוכלוסייה. בצה"ל 2018 לא מאמינים בתועלת הביטחונית שניתן להפיק משימוש בשיטת המחסומים הנחשבת מיושנת. השיטה שבה צה"ל פועל כיום לסיכול טרור בנויה על מודיעין ומעצרים מבוקשים. בשנה האחרונה מנעו השב"כ וצה"ל אלפי פיגועים, באמצעות מעצר של כ־3,000 מבוקשים. ובכל זאת, נראה כי צה"ל מאבד את ההרתעה. הפיגוע האחרון ודאי לא הוסיף לה. חיילי צה"ל הנראים נסים ברגע הראשון שלאחר הירי, מעוררים תחושות לא נעימות.

אליהו אשרי ז"ל. נחטף בצומת עפרה ונרצח

"אני לא חושב שאפשר לשפוט אותם", אומר רוגוב. "יכול להיות שהם תפסו מחסה לצורך שיפור עמדה. בסופו של דבר חייל הספיק להגיב וירה על הרכב. יכול להיות שזה היה בגלל אווירת החג. כמה דקות קודם הגיעה לשם שיירה של חב"ד והיו מוזיקה וריקודים. אולי בגלל זה החיילים היו בתחושה משוחררת יותר. אבל שוב, אני לא חושב שאפשר לשפוט. לצערנו הצומת בעפרה ידע עד היום את כל סוגי הפיגועים האפשריים".

הגג הפך לעמדת ירי

רוגוב מתאר את היסטוריית הפיגועים של הצומת. בשיאה של האינתיפאדה השנייה, ירו גם לעבר הטרמפיאדה וגם לעבר תחנת ההצלה הסמוכה, מגג בית היושב מעל הצומת בכפר בעין יברוד. בעקבות הירי החוזר החליטו כמה תושבי עפרה לשים לכך סוף. הם יצאו באחד הלילות אל הכפר, טיפסו על גג הבית וסירבו לרדת ממנו. בעקבות זאת פסק הירי, אך נמשך יידוי האבנים. ב־2006 אירעה חטיפתו של אליהו אשרי מהצומת, בהמשך התבצע שוב ירי מרכב חולף על טרמפיסטים. במהלך השנים 2012 נזרקו אבנים, בקבוקי תבערה ונפצים על הצומת. אחרי פתיחת צומת 141, בשנת 2014, הפיגועים התרבו. ב־2014 היה עוד ניסיון חטיפה מצומת עפרה, ניסיון שכשל. באוקטובר 2015 בוצע ירי באקדח מרכב חולף על חיילים שאיבטחו את הצומת. בנובמבר 2016 סוכל פיגוע דקירה בצומת. פלסטיני שחצה את הכביש מכיוון עין יברוד התנפל עם סכין על החיילים, ונורה. באפריל 2017 אירע פיגוע הדריסה שבו נהרג אלחי טהר־לב.

צומת עפרה איננו רק סיסמוגרף למפלס הטרור. "לצערי, בתקופות של מתח סביב פינוי והריסת מאחזים, יש בצומת גם מתח בין צעירים לצבא", אומר רוגוב. "נערי גבעות פורקים את הכעס שלהם על החיילים. היו לנו כמה אירועים לא נעימים של השחתת תמרורים והצקות לחיילים. יש גם טרמפיסטים שמתעקשים לעמוד על הכביש. רק לפני כמה ימים עברתי שם וביקשתי מצעירה אחת לעמוד מאחורי מעקה הבטיחות שהוקם שם. היא סירבה. שאלתי אותה אם לא חבל על החיים שלה, והיא אמרה: 'אני מוכנה למות פה עכשיו למען ארץ ישראל'. הייתי בהלם. אני לא מצליח להבין את זה".

סמל אלחי טהר־לב ז"ל. האנדרטה לזכרו שימשה כמחסה מהירי

"מצלמת האבטחה מהפיגוע של אלחי מראות איך כמה דקות קודם לכן אלחי מבקש מאנשים לעלות למדרכה, והם מסרבים", אומר אביו, אוהד טהר־לב. "צריך לשים לרגע את האידיאולוגיה בצד ולחשוב בהיגיון. אני לא מאמין שמישהו היה מסכים לשים תחנה באמצע כביש 1. ציר 60 זה כביש כל כך מרכזי וסואן. אין שם אפילו תחנת אוטובוס ומפרץ מסודר, רק טרמפיאדה. אפילו רק מהבחינה הבטיחותית, לא הביטחונית, זה פשע לעמוד שם".

אבל מה אפשר לעשות אם אין מספיק תחבורה ציבורית ליישובים הקטנים?

"נכון שזה קשה. אבל החיים שווים יותר".

הדילמה הזו נוגעת בי אישית. כתושבת עפרה, אני מבקשת מהילדים שלי לא לעצור טרמפים מחוץ ליישוב, אבל לצערי לא תמיד הם ממושמעים.

"לצערי, גם הילדים שלי עולים על טרמפים. אני לא חושב שזה טוב. אני אומר להם: 'אל תחסכו כסף. אני אשלם את כל ההוצאות של האוטובוסים'. הבעיה שהם רוצים להגיע יותר מהר, אז זה יותר קל עם טרמפים. אני מבין את זה, אבל בסופו של דבר זה מסוכן".

יש אנשים שאומרים שאסור להפקיר את הצומת. שזה עלול לשדר חולשה.

"בעיניי זה ללכת ראש בקיר. זה לא עניין של חולשה או כניעה. אין הרבה טרמפיאדות כאלה על ציר 60, לא בפסגות ולא בשילה. לא סתם. זה באמת מסוכן, ואני אומר זה בלי קשר לפיגוע של אלחי או לפיגוע שהיה השבוע. פיגוע יכול להיות בכל מקום. יש מקומות שהם מועדים לסכנה. אני לא אומר לא לקחת טרמפים בכלל, אבל צריך לחשוב מאיפה נכון לקחת טרמפים, ועל איזה רכב נכון לעלות. זה גבול דק מאוד. במקום שיש בו סכנה צריך לקחת צעד אחורה. כשביקרתי את אלחי כשהוא איבטח בזמנו את הצומת, שאלתי אותו למה אנשים מסתכנים ככה. חשבתי מה שחשבתי עוד לפני הפיגוע.

"מצד אחד, אני מרגיש מאוד מחובר לצומת עפרה. המקום הזה הוא בעל משמעות כפולה עבורי. הבן הקטן שלנו החל לצאת לעולם שם. בן אחד בא שם ובן אחד הלך שם. הלידה של אליה הקטן, לפני תשע שנים, התחילה ממש שם בתחנת דלק. שם התחילו הצירים ומשם נסעו לבית החולים. ובכל זאת, אני חושב שלא נכון לעמוד שם".

חיים סילברשטיין, אביה של שירה, חושב שפתרון דילמת הצומת איננו צריך להיות בסילוק האזרחים מהמקום. "אולי צריך למגן נגד ירי את חלון הזכוכית של תחנת ההסעות", הוא מציע. "לא הייתי רוצה שנעשה משהו שישדר חולשה. לכן, למשל, אני חושב שלהעמיד בטונדות גבוהות יותר, שהטרמפיסטים יתחבאו מאחוריהן, זה לא נכון. המסר הנכון שלנו כמתיישבים הוא לשדר עוצמה. זה יוכל להתקיים רק אם כוחות הביטחון, בהוראת הממשלה ובגיבוי מערכת המשפט, יגבירו את ההרתעה. צריך שמפגעים שפלים כאלה יחשבו הרבה פעמים לפני שהם עושים מעשה כזה. זה יקרה אם הם ידעו שתוך 12 שעות בית משפחתם ייהרס והוריהם יוגלו מכאן. אני לא מומחה באמצעים המדויקים, אבל אני יודע שיש פעולות שאפשר לבצע כדי להגביר את ההרתעה. אסור לנו לפחד מהקהילה הבינלאומית. הם עצמם פוחדים ולא יודעים להתמודד עם הטרור. אם אנחנו נפסיק לפחד, הם ילמדו מאיתנו איך לנצח את הטרור. אנחנו צריכים להגן על עצמנו ולשדר ביטחון בצדקת הדרך".

דמעות ובלונים

"רפואה שלמה. עם ישראל מחבק אתכם", נכתב על השלט בכתב עגול לצד שרשרת בלונים שנתלו בפתח מחלקת טיפול נמרץ. ביום חמישי בבוקר, בחדר משפחות החולים בקומה שמונה בשערי צדק, נערכות משפחות איש־רן וסילברשטיין לשבת. הטלפונים מצלצלים, ההודעות מצרצרות. כולם מושיטים יד, נרתמים לעזרה, עוטפים באהבה. האחים וההורים של שירה ועמיחי רוצים להיום לצידם גם בשבת והם מתארגנים על הסעודות ודירות אירוח. מאז יום ראשון לא יצאו ההורים מבית החולים, עד ללוויה. "שירה לא יכלה במצבה לצאת ללוויה", אומר רפאל. "עמיחי רצה ללכת, אבל החליט להישאר איתה. הרב שמואל אליהו ביקש שההורים ייתנו שם לתינוק. היה להם מאוד קשה. הם לא חשבו על שם במהלך ההיריון. השעות חלפו והם לא הצליחו לבחור שם. יצאנו ללוויה בלי שם, וסיכמתי איתם שאתקשר אליהם כשנגיע לבית הקברות. התקשרתי דקה לפני שהחלה הלוויה. עמיעד ישראל, היה השם שהם בחרו. שם כל כך מתאים וראוי לילד הזה. שם עם משמעות גדולה ומחזקת".

עמיחי מאושפז באותה הקומה שבה שוכבת שירה. אמו ואחיו צמודים אליו. פיזיותרפיסטית מגיעה עם הליכון לחדרו. הוא יוצא למסדרון וצועד לאט, מהוסס. צעד ועוד צעד. צעדים ראשונים מאז הפיגוע שבו חדרו שלושה כדורים אל רגלו. גופו צנום, כפוף מעט. הכאב ניכר על פניו החיוורות, אך עיניו בורקות בנחישות.