סיבות רבות למחאה חברתית מוצדקת: מהמצב הקטסטרופלי בבתי החולים ועד ההזנחה של תחבורה ציבורית, עוני עמוק במגזר החרדי והערבי, אלימות כלפי נשים, שכר ירוד לעובדים סוציאליים וקצבאות זקנה עלובות. בנושא אחד המחאה מפתיעה: ההתייקרויות.

ישראל היא מדינה כמעט ללא אינפלציה. לא רק הירידה של 0.3% במדד המחירים לצרכן בחודש שעבר שעליה דיווחה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מוכיחה זאת. מגמות רב־שנתיות מוכיחות זאת. בין נובמבר 2011, סיום מחאת האוהלים, ועד נובמבר 2018 התייקר סל הצריכה ב־4%. לא בשנה, בכל שבע השנים ביחד. ההתייקרות השנתית הממוצעת הייתה 0.55% והחודשית כה זניחה, שמיותר לחשב אותה.

ישראל של שבע השנים שחלפו היא המדינה עם קצב ההתייקרות מבין האיטיים בקרב המדינות המפותחות החברות ב־OECD. אינפלציה שלילית נרשמה ביפן ובשווייץ, אפסית בנורווגיה. באחרות ההתייקרויות מואצות יותר: במדינות האיחוד האירופי עלו המחירים בשבע השנים האחרונות ב־9%, בגרמניה ב־12% ובמדינות אירופיות החברות ב־OECD נרשמה עליית מחירים שבע־שנתית של 14.7% ‑ פי שלושה וחצי יותר מבישראל.

ומה באשר למחירי המזון? בשבע השנים שחלפו המזון לצרכן התייקר בכל העולם המפותח, אבל בישראל התייקר פחות. מדד מחירי המזון, "סל המזון", עלה מאוקטובר 2011 ועד אוקטובר 2018 ב־8%, כלומר בכאחוז אחד לשנה.

בשתי מדינות בלבד, יפן ושווייץ, המזון לא התייקר. באיחוד האירופי עלו מחירי סל המזון ב־10%, במדיניות OECD האירופיות התייקר המזון הממוצע ב־13.5%, בגרמניה התייקר ב־16%, כפול מבישראל.

שכרו של שכיר ישראלי עלה בשבע השנים עד ספטמבר 2018 (נתון אחרון) ב־17%. לא מספיק, לדעתי, אבל מעל ומעבר לעליית מחירים כללית בת 4%. תופעה שאין דומה לה במרבית המדינות המפותחות.

הבה נצא למחות נגד עוולות ממשיים של עשר שנות שלטון נתניהו; התייקרות היא לא אחת מהן. מה גם שממשלת נתניהו ושר האוצר כחלון כבר מצאו דרכים להרגיע: מאריכים את ביטול המכסים על מוצרי צריכה מיובאים ודוחים/פורסים את ייקור החשמל (בתרגילי חישוב ובעיקר בסבסוד ממשלתי) עד אחרי הבחירות.

על חשבוננו, כמובן. בתקציב 2019 כבר הולך ונפער חור ענק של עשרות מיליארדי שקלים. למעשה, התקציב לשנה הבאה, שאושר בכנסת, קרס. יהיה הכרח להתמודד עם הגירעון הנוסף על ידי קיצוצים בשירותים חברתיים, בהשקעות בתשתיות ועל ידי העלאות מיסים.

אבל הכל אחרי הבחירות. ושלא תגידו שלא הזהרנו.