נינג'ה ישראל

להפועל חיפה היו את כל התירוצים בעולם להיקבר העונה בתחתית. השחקנים שעזבו אותה בקיץ היו אלו שעיצבו את טור ההבקעות שלה בעונה שעברה, ואלו שהובאו במקומם או לא סיפקו את הסחורה (פאפאזוגלו, למשל) או נפצעו לפני שהספיקו להזיע (אלמוג בוזגלו, למשל). בנוסף, במחזור השביעי הגיע התירוץ האולטימטיבי: המאמן שאחראי לקבוצה המגניבה מהעונה שעברה כבר לא חושק בה יותר. אבל דווקא מתוך התירוץ המושלם להתבאס מיידית ולהתבסס בתחתית עם שרון מימר על הקווים, הקבוצה שהייתה אמורה להיכנס לדיכאון החליטה שאולי יהיה אפקטיבי יותר לטרוף את החיים (ואת הדשא, במקרה הזה), ולאותת לאקס שעלה לירושלים שיש חיים גם אחריו. והם אפילו לא רעים בכלל.

לפי ויקיפדיה, הנינג'ה הם לוחמי סתר המנצלים ידע באמנויות לחימה לשם ריגול והתנקשויות. הם מומחים בהסוואה ובתנועה שקטה וחשאית. הפועל רעננה היא סוג של נינג'ה. היא תעשה הכל כדי שלא להעיר אותנו, אוהדי הכדורגל. היא תתגנב מאחורי הגב שלנו בלי להשמיע הגה, בטיסה איטית ומונוטונית מתחת לרדאר של ליגת העל. העונה הפועל נינג'ה רעננה משחקת באצטדיון ר"ג. שם, במגרש הדמדומים של הכדורגל הישראלי, קל לה יותר לחמוק בין טריבונות הבטון הענקיות, לנוע בין הצללים של יציעי הרפאים ולהתחבא מאחורי שלטי הפרסומת של מותגים מהניינטיז. ואז, בדיוק כשהיריבה ממול עושה את הטעות של לשכוח מאימת הנינג'ה, הלוחמים של סנסיי מנחם קורצקי יתייצבו מאחוריה עם חרב סמוראית חדה ובאבחה אכזרית אחת יחתכו את ליטרת הנקודות שהם צריכים כדי להמשיך ולשרוד. הפועל רעננה? יותר כמו עירוני אוקינאווה.

בימים של גל התייקרויות, שבשיאו גם חשבון החשמל שלנו הולך להתנפח, קצת חבל לי שאף אחד במשרד האוצר (או האנרגיה) לא שוקל לייסד כבל תת־ימי מטוטו טרנר לשאר המדינה. לא, כי כמויות המתח שהאצטדיון הזה – ובעיקר היושבים בו – מייצרים העונה שוות לדעתי לפחות לחווה סולרית, שלא לומר תחנת כוח קטנה. שזה מוזר, כי עם תואר אחד בלבד על הפרק (גביע המדינה) ושניים־שלושה כרטיסים לאירופה שעדיין בהישג יד, לא ברור למה השחקנים של בכר לא פשוט נשענים אחורה ולוקחים נשימה עמוקה. אז לא תגיעו השנה ראשונים ליעד. לפחות תיהנו מהנסיעה.

מה עדיף: עוד 0:0 שישבור שיא חדש של מבוכה, או לראות את הרשת זזה לצד הנכון ואז לספוג שוויון מהיר ומכאיב? שמעתי מספר פעמים את התיאוריה שלפיה מה שקרה אתמול להפועל ת"א זה מסוג הדברים שבגללם יורדים ליגה, כאילו שלקבל שלוש בבית מיריבה לתחתית לא היה סימן מספיק מדאיג. אחר כך גם הגיעו הקשקושים הצפויים על נאחס וחוסר מזל. אבל בהפועל לא צריכים גירוש שדים, מאמנים מנטליים או קואצ'רים לווינריות. הם צריכים כמה ערסים על הדשא. כאלה שיבינו שמהגול של קאיו ועד שריקת הסיום, הפועל הייתה אמורה לוודא שישחקו מקסימום 30 שניות של כדורגל. בעזרת בזבוזי זמן, עבירות שלא יאפשרו למשחק לרוץ, עם הציפורניים, השיניים והרצח בעיניים. אולי בינואר יצליחו להתחזק שם בערס עם ראיית משחק, ערס עם סיומת וערס בהשאלה.

הפועל חדרה נמצאת במקום הרביעי עם הפרש שערים שלילי. הפועל ת"א נמצאת במקום הלפני אחרון, למרות שיש 11 קבוצות שספגו יותר ממנה. אחרי סיבוב אחד ועוד מחזור, האלופה בשלוש השנים האחרונות צריכה טלסקופ כדי לראות את המובילה. אם יש דבר אחד שאמור לתת טיפה ביטחון לאוהדי מכבי חיפה לקראת מחר, זה שבליגה שבה קורים דברים כאלה, גם הפסד ראשון של מכבי ת"א זה משהו שאשכרה יכול לקרות.

הפועל חיפה חוגגת אחרי הניצחון הדרמטי בנתניה צילום: יאיר שגיא