ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אוולין הגואל | צילום: איתן טל
    זמנים מודרנים  • 16.12.2018
    "אני בטוחה במאה אחוז בנשיות שלי"
    אוולין הגואל התגלתה רק בגיל 44, אבל מאז, כבר 13 שנה, היא לא מפסיקה לעבוד. אז עכשיו, כשהיא מככבת בסדרות "פמת"א ‑ פרקליטות מחוז תל־אביב" ו"שנות ה־80", אפשר לעצור לחשבון נפש: על האהבות הגדולות בחייה, על המורכבות שבאימהות והאושר שבסבתאות, ועל ההכרה בכך שאישה כמוה זקוקה לגבר שיאתגר אותה, ואת זה קצת קשה למצוא
    סמדר שיר ׀ צילום: איתן טל ׀ סטיילינג: רנה גליקסמן ולימקה, HOUSE OF STYLE

    אוולין הגואל אוהבת אוכל טוב, שונאת לשתות מים, מתעבת ספורט ולא עושה דבר כדי לשמור על הגזרה. "אני רעבה תמידית", היא מודה, "אבל אני לא חזירה".

     

    אז מה נוסחת הקסם שלך?

     

    "מטאפורית", היא מצננת את התלהבותי. "זה כמו שאני פריקית של אופנת וינטג' שמשחררת אותי מתכתיבי טרנד כזה או אחר, ויש לי בבית יותר מ־300 זוגות נעליים שהצלחתי לקנות מבלי לחורר את הכיס, אבל מה שחשוב לי באמת הוא העובדה שאני נכנסת להמון זוגות נעליים בזכות תסריטאים ובמאים שמציעים לי תפקידים מגוונים. זה הכיף".

     

    סליחה, לא הבנתי את הנמשל.

     

     

    "כיוון שנכנסתי לתעשייה בגיל מאוחר, יחסית ‑ רק בגיל 34 התחלתי ללמוד משחק ורק עשר שנים לאחר מכן פרצתי ב'פיק אפ' ‑ יש בי רעב אדיר. אני חולמת על עוד ועוד תפקידים, אבל אני גם יודעת לשחרר ולומר 'התפקיד הזה לא התאים לי' או 'זכותו של הבמאי לבחור בשחקנית אחרת ולא בי'. לא שאין במקצוע הזה תקופות של יובש, ארבעה חודשים ללא עבודה שבהם אני לא יודעת איך אשלם שכר דירה, אבל עכשיו אני מרושתת ‑ משחקת בשלוש סדרות טלוויזיה ובשתי הצגות וכבר מתכוננת לאתגר הבא".

     

    חלומות מתגשמים?

     

    "בגדול, אבל יש לי פתגם קבוע: מי שמחפש קיצורי דרך מפספס את הנוף. אני מאמינה בדרך ומרגישה מבורכת. חברתי הטובה, רונית אלקבץ ז"ל, שביימה אותי ב'שבעה', לימדה אותי להיגמל ממשחקי דמיון של 'מה היה קורה אם ואם ואם'. אילו פרצתי בגיל צעיר אולי הייתי מקבלת סחרחורת, ואולי לא הייתי מקבלת שני פרסי אופיר. לעולם לא נדע. כיום, בגילי הבשל, אני יודעת לקבל את ההצלחה, להגיד לה תודה וגם לקחת אותה בפרופורציות הנכונות. להגיד לעצמי, 'כולה סרט, כולה הצגה, כולה פרס'. זה ההבדל".

     

    אוויר תרבותי

     

     

    דקה לפני הקרנת הבכורה של הסדרה בכיכובה, "פמת"א ‑ פרקליטות מחוז תל־אביב" (ימי ראשון, 21:00, כאן 11), אנחנו נפגשות בבית קפה מפני שהגואל (57) גרה ברחוב שאפילו נס חנוכה לא יעזור למצוא בו חניה. "אין לי רישיון נהיגה, אני חורשת את העיר ברגל וזה מנקה לי את המוח", היא מתנצלת ומפליגה אל זיכרון רחוק. היא הייתה בת שמונה כשעלתה עם הוריה ושלושת אחיה הגדולים מקזבלנקה לפתח־תקווה.

     

    ב"פמת"א" ב"כאן" | צילום: יח"צ "כאן"
    ב"פמת"א" ב"כאן" | צילום: יח"צ "כאן"

     

    "הקליטה שלנו הייתה קלה מפני שלא היינו עולים חדשים שהגיעו למקום מיושב", היא מספרת. "לא היו ותיקים שהתנשאו מעלינו. גרנו באזור של קיבוץ גלויות ‑ רוסים, טוניסאים, אלג'יראים, תימנים, הודים ‑ וצרת רבים הייתה נחמה גדולה. בזכות הקרבה לתל־אביב לא הרגשתי שאני בפריפריה. בגיל 15 עליתי על אוטובוס, קו 66, ונסעתי לקפה 'דיצה' בדיזנגוף פינת פרישמן, מפני שזיהיתי שיש בו אוויר תרבותי. הזמנתי מים, כי לא היה לי כסף להזמין אוכל, ובמשך שעות ישבתי, התבוננתי וספגתי. בעלי בית הקפה בטח קיללו את הילדה שישבה שעות על מים וחלמה שהיא כבר חלק מהאווירה של ציירים ואמנים".

     

    יום אחרי שסיימה את שירותה הצבאי בתל נוף היא נסעה באוטובוס למלון הילטון ושאלה אם מחפשים מלצרית. "אחר כך עברתי למלון דן, שם הכרתי את בעלי הראשון, משה הגואל ז"ל, ובגיל 23 ילדתי את בני הבכור. רבע שעה לפני שהוא הגיח לאוויר העולם נפטר פאפא ג'ו, סבא של בעלי, אז החלטנו לקרוא לו ג'וי. אחרי שנתיים התגרשתי".

     

    לא פחדת להיות גרושה פלוס ילד?

     

    "בוודאי שפחדתי, אפילו פחדתי מאוד, אבל החופש שלי מעל הכל. המשכתי לעבוד כמלצרית, יש לי דוקטורט בזה, וכשג'וי היה בן ארבע הרמתי ידיים והעברתי אותו לאבא שלו. זה היה גדול עליי, לא ידעתי להתמודד עם חד־הוריות, הייתי צעירה. אני לא מאשימה אף אחד חוץ מאשר את עצמי. קיבלתי החלטות לא נכונות מפני שחשבתי שיהיה לילד טוב יותר עם אבא שיוכל להכיל אותו. הסידור הזה לא החזיק הרבה זמן, מפני שמשה נפטר וג'וי נסע למשפחה שלו בניו־יורק. נשרפתי מגעגועים. רק בגיל 16 הוא חזר ארצה ואליי".

     

    ג'וי ("הוא הכי ג'וי בעולם"), כיום בן 33, שותף בחברת ניקיון ואבא של הולדן, בן חמש. "ג'וי קרא את 'התפסן בשדה השיפון' של ג'יי־די סלינג'ר, שהגיבור שלו נקרא הולדן קולפילד, והשם הזה נחרת בראשו", היא ממהרת לשלוף תמונות מהסלולרי. "אם הילדים הם ילדותנו השנייה אז הולדן, בשבילי, הוא ילדותי השלישית. אני משתטה איתו, אנחנו ממציאים שירים מצחיקים, מטיילים ובעיקר מדברים. פעם בשבוע אני אוספת אותו מהגן ברמת אביב, הוא ישן אצלי ובשש בבוקר אני מעירה אותו ואנחנו מתארגנים לנסיעה באוטובוס. אסור לאחר. מי שמגיע אחרי השעה שמונה צריך לחכות בחוץ עד שהשער ייפתח".

     

    ממלצרות בבתי מלון ובמסעדות היא השתדרגה למועדון "המסבאה", שהיה אז המקום הכי אין בתל־אביב. "כשכוכבים גדולים כמו פיי דאנאוויי ויול ברינר הגיעו ארצה, היה ברור שמביאים אותם לשם. ניהלתי את המקום והרווחתי סכומים שחבל על הזמן, הרבה יותר ממה שאני מרוויחה כשחקנית. אבל זו הייתה תקופה של רעב רגשי והכסף נזל לי בין האצבעות. כל יומיים קניתי זר מרהיב בחנות הפרחים כדי לפצות את עצמי על זה שלא טוב לי בלב".

     

    בגיל 34 החליטה לשנות כיוון. "ב'מסבאה' עשיתי חיקויים, פה ושם עליתי לשיר, ויותר מדי אנשים שאלו אותי, 'למה את לא הולכת ללמוד משחק?' עשיתי כמה בירורים, הבנתי שבית צבי וניסן נתיב לא מקבלים סטודנטים בגיל הזה, ונשאר לי רק מקום אחד, הסטודיו של יורם לוינשטיין. ניגשתי לאודישן בגישה שפויה. אם אעבור ‑ יופי; ואם לא ‑ לא נורא. מאז, יורם הוא האבא שלי. בזכותו אני שחקנית. הוא לקח סיכון כשקיבל אותי ללימודים והוא גם לא ויתר לי כשנטיתי להישבר".

     

    לפני 20 שנה, כשחקנית מתחילה, היא הגיעה לפסטיבל עכו, שם פגשה את עמוס לביא, גרוש פלוס שלושה, ששיחק בהצגה אחרת. "ושם התאהבנו", היא מחייכת. "לא התחתנו כי מיציתי את השמלה הלבנה, הבנתי את הפואנטה של סינדרלה ליום אחד, וגם עמוס מיצה. אמנם חונכתי בבית שקידש את ברית הנישואים, אבל הרגשתי שהברית יכולה להיכרת במעמקי הנפש והיא לא חייבת להיות דתית עם אישור הלכתי. לא אגיד לך שאם כיום יציעו לי נישואים אני אסרב, אבל גם אם לא יציעו לי זה בסדר".

     

    הקשר הזוגי עם לביא הניב את אלה (19), שאיפשרה לה תיקון. "היא נולדה מאהבה ולאהבה, קיבלתי אותה בגיל 38 כשאני כבר בשלה, מבינה וחזקה. רק כשהיא נולדה הרגשתי עד כמה יכולת הנתינה שלי התעצמה. כשאלה הייתה בת 16, תיכוניסטית בעירוני א', היא הגיעה למסקנה שהלימודים העיוניים לא מדברים אליה ושכל חייה במוזיקה. היא אמרה לי, 'אמא, יום שבו אני לא עושה מוזיקה הוא יום לא טוב', אז זרמתי איתה. היא ניגשה למבחני הכניסה ל'רימון', התקבלה ומאז היא התינוקת של בית הספר, שתכף מסיימת. היא שרה, כותבת ומלחינה. בסלולרי שלי היא מתויגת תחת השם 'אלילה שלי'. ואני באמת לא מגזימה".

     

    כשאלה הייתה בת ארבע נפרדה הגואל מלביא, שנפטר לפני שמונה שנים. "החיים עם עמוס היו סוערים, היו בהם שקט ותשוקה ועניין ואתגר מפני שזה היה עמוס, אבל כשזה נגמר ‑ זה נגמר. היינו שבע שנים ביחד וכנראה שזה הזמן שהוקצב לנו. זוגיות היא משהו שקשה מאוד לתפעל ולתחזק אותו. זו עבודה 24/7, וברגע שהחסרת יום עבודה דברים קורים וזזים ומתנתקים. צריך שניים לעבודה הזו, וכשאחד הצדדים מתבטל או יורד לחצי משרה זה דועך ומתחילים לחיות בהתפשרות. כנראה ששנינו נרדמנו בשמירה, אבל אני לא מאלו שמוכנות להתפשר. את כל הגברים שאהבתי בחיי אמשיך לאהוב עד סוף ימיי כבני אדם. אמנם הדרך המשותפת נגמרה, אבל יש היסטוריה, והיא תישאר לעד".

     

    לא מתפשרת

     

    הפריצה שלה הייתה בסדרה "פיק אפ", בתפקיד הדיילת הביצ'ית. "בתסריט המקורי קראו לי צופית, ואחרי שקיבלתי את התפקיד ביקשתי להחליף את שם הדמות לברוריה, כאות תודה למלהקת ברוריה אלבק שנלחמה עליי ונתנה לי הזדמנות גדולה. מאז אני עובדת כמעט ללא הפסקה, בזכות העובדה שנכנסתי למקצוע עם שתי הרגליים על הקרקע. כשאני בבית הראש שלי מלא בחלומות, וכשאני יוצאת לרחוב הוא עוטף אותי באהבה שמעניקה לי את הגושפנקא להמשיך לחלום. האהבה הזו מוכיחה לי שאני לא חיה בסרט".

     

    ב"שנות ה־80" (רשת) היא ליליאן, אשתו של פרוספר (שלום אסייג). "שלום ואחיו מני הצליחו ליצור סדרה מקסימה שמביאה את הפריפריה לפריים־טיים בעונג, בלי שיפוטיות, מצוקה או אג'נדה פוליטית כזו או אחרת. היא ממתק נוסטלגי. ליליאן היא הבלבוסטע התמימה והחמה שעל פיה יישק דבר, ואין אמא במדינת ישראל שלא מזדהה עם האותנטיות שלה. היא כמו שרה אמנו. בבית שלה אין אלימות, פרוספר אוהב ומכבד אותה, ולצד הבישול והניקיון היא מטפחת את עצמה. רק ליליאן יכולה לעשות ספונג'ה עם עקבים".

     

    עם שלום אסייג ב"שנות השמונים" של "רשת" | צילום: אהוד רומנו
    עם שלום אסייג ב"שנות השמונים" של "רשת" | צילום: אהוד רומנו

     

    היית מתחתנת עם גבר כמו פרוספר?

     

    "בדור של אמא שלי ושל אמא שלה הרף היה אחר. בעל טוב היה זה שמביא פרנסה ומכבד את זוגתו ומתפקד כאבא טוב לילדים. הרף שלי הוא אחר, הוא 'בוא תאתגר אותי' ויש בו סיכונים. לא מגיע לפרוספר לקבל אחת כמוני".

     

    לעונה השלישית של "בתולות" (HOT) היא הצטרפה בדמותה של שאנה ("אחת מנשות המושב הדרומי שיוצאת נגד מגי אזרזר, שמאיימת לגנוב את הגברים") וב"פמת"א", דרמה משפטית שכתבו נעה רוטמן ואסתר נמדר, היא בסקולה, "לא צדיקה גדולה, בלשון המעטה, אחת שעושה כל מה שצריך". בתיאטרון באר־שבע היא משחקת ב"דונה פלור נשואה לשניים" בתפקיד אמה, דונה רוזילדה, וב"סליחות" של חנה אזולאי־הספרי היא אוולין החרדית.

     

    לאיזה תפקיד את משתוקקת?

     

    "כשבנאדם אוהב את המקצוע שממנו הוא אוכל ושותה ומתפרנס הוא מתאהב בו מחדש. זה הרעב שלי. כל תפקיד שאני מקבלת הוא הכי לא מובן מאליו. אשמח לגלם אישה לא שפויה מפני שאני שפויה, וחוקרת משטרה גברית וקשוחה מפני שאני בטוחה במאה אחוז בנשיות שלי. היא זרימת הדם הטבעית שלי. בנשיות יש לי ויזה לכל החיים".

     

    ואהבה?

     

    "כבר הרבה שנים אין לי אהבה ולא מפני שאני לא רוצה. חסרה לי קונטרה, אבל אני לא מתפשרת. אני רוצה לחיות עם קונטרה שתכיל אותי, שתהיה בריאה לי ושבסוף היום, כששנינו נהיה לבד, אני אראה במבט שלו למה אנחנו ביחד. מנסים להכיר לי ולא תמיד אני מתלהבת. כשחקנית של אינטואיציות אני מחכה למישהו שיגרום ללב שלי להחסיר פעימה. אני לא חווה בדידות כיוון שהחיים שלי מרופדים בחברות וחברים איכותיים ומדהימים, העבודה נותנת לי המון סיפוק והתבלין הגברי חסר לי, אבל לא נורא. יכול להיות שבעוד כמה שנים אצטרך לשנות את הטקטיקה כדי לשפר את מצבי, אבל אני עדיין לא שם".

     

    ssidi@bezeqint.net

     


    פרסום ראשון: 16.12.18 , 22:15