גנץ , אתה חייב לדבר

הסקר שפורסם אתמול בחברת החדשות מבהיר דבר אחד. שום דבר עדיין לא סגור. אם כבר עכשיו יש חמישה מנדטים שהיו עוברים למפלגתו החדשה של הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, אז המקום שבו יוכרעו הבחירות הוא המרכז הפוליטי. זה המקום המושמץ ביותר, אבל זה המקום החשוב ביותר.

תנודת המנדטים אומרת משהו על המתניידים. הם במרכז. משום שרק במרכז יש מהססים שפתוחים לשינוי. אבל אין לנו מושג היכן ממוקם גנץ עצמו. עד לרגע זה הוא לא פתח את הפה. האם הוא בעד "שתי מדינות"? האם הוא בעד עוד ויתורים לפלסטינים? מה המדיניות שלו בנוגע לרצועת עזה? מה בנוגע להרחבת ההתנחלויות? מה עם הפרדה חד־צדדית, תוך כדי שליטה ביטחונית, בנוסח שמוצע על ידי רבים מחבריו, במסגרת "מפקדים למען ביטחון"? ומה המדיניות הכלכלית־חברתית שלו? נכון לעכשיו - אין לנו מושג.

בשנים האחרונות, כדאי לשים לב, השמאל התפצל. יאיר לפיד נע למרכז. זו הסיבה שהוא עלה בסקרים. וחשוב מכך, שליש ממצביעי הליכוד לא מאמינים, אידיאולוגית, בקו של רוב חברי הכנסת של הליכוד, שהופך ליותר ויותר ימני. השליש הזה הוא המפתח לשינוי. השמאל הציוני לא הצליח להגיע לציבור הזה. להפך. הוא ממשיך להמאיס את עצמו, עם רגשי הנחיתות מול השמאל הפחות ציוני. זו אחת הסיבות, ואולי העיקרית שבהן, להברחת המצביעים לליכוד. זו לא אהבת נתניהו - זו הסתייגות, בלשון המעטה, מאלה שמספקים הגנה לגופים שנוטלים חלק בקמפיינים נגד ישראל. אם המחנה הציוני האמיתי, לא המפלגה, חפץ חיים - הוא צריך להבהיר היכן הוא נמצא.

לנתניהו יש הצלחות מוכחות בזירה הבינלאומית. אבל הוא הולך ומאבד את יהדות ארה"ב. גם בזירה הפלסטינית, מדרום וממזרח, הקיפאון לא משפר את מצבה של ישראל. חסידי הרחבת ההתנחלויות, גם מחוץ לגושים, מוכיחים שנתניהו לחיץ. הדברים הללו לא זוכים לאהדה יתירה אצל חלק משמעותי ממצביעי הליכוד. העלייה הצפויה ביוקר המחיה מוסיפה שמן למדורת האכזבה.

הנסיבות הללו יוצרות חלון הזדמנויות לשינוי. בכל הסוגיות הללו, צריך להודות, לא שמענו מילה אחת מגנץ. אבל זה ברור שאותם 16 מנדטים שתומכים בו מצפים למוצא פיו. הם רוצים בשורה. הם רוצים יציאה מהקופסה. ייתכן שגנץ יספק את הסחורה. ייתכן שלא. וכאשר גנץ יפתח את הפה - אפשר להניח שחלק מאלה שתומכים בו, בינתיים רק בסקרים, יעזבו אותו. אבל בהתנהלות נכונה, אחרים יצטרפו אליו.

בישראל יש התפלגות דעות נורמלית - קצת בקצוות, הרבה יותר בימין ובשמאל, ועוד יותר בגוש המרכז, שחלקו מצביע ימין וחלקו שמאל. הרי מאמצע הליכוד עד אמצע מפלגת העבודה יש ציבור עם מכנה משותף, שמוכן לפשרות כואבות, ובתנאי שהן מובילות לשלום. יש רוב שנמאס לו מהכניעה לחרדים. יש רוב שרוצה חלוקה הוגנת יותר של העוגה התקציבית. יש רוב שרוצה שוויון בנטל. אבל בשיטה הקואליציונית, אנחנו מקבלים מיעוטוקרטיה במקום דמוקרטיה. וזה נמאס.

האם לגנץ יש דרך לצאת מהמלכודת שבה המיעוט הקיצוני מנצח, והרוב השפוי מובס? האם יש לו בשורה שונה מזו של יאיר לפיד או של אבי גבאי? האם רשימת ההולכים איתו מבשרת שינוי? גם בכל התחומים הללו אין לציבור מושג ירוק. התמיכה הנוכחית בסקרים היא סוג של אשראי. נותנים לו חבל כדי שיציג דרך. הישיבה על הגדר טובה עד גבול מסוים. זהו, הגענו אליו, עכשיו הגיע הזמן להציג משנה קצת יותר סדורה. 16 מנדטים זה ציבור גדול. הוא זכאי לתשובה. √