ההחלטה להוריד את תוכניתה של לוסי אהריש, "שיחת היום", מהמרקע בערוץ הממוזג רשת־עשר היא בשורה מאוד רעה למי שקיווה שהערוץ החדש ייקח את הטוב שבשני העולמות. לטלוויזיה מסחרית יש נטייה רעה ללכת למקום הקל, למכנה המשותף הרחב והנמוך של קבוצת הרוב. בלי להרגיז, בלי לעצבן, בלי לאתגר יותר מדי את הדעות המקובלות שהציבור הרחב התרגל "לאכול" מידיה של האליטה הנצחית של התקשורת. לרקוח ערב־ערב אותו תבשיל קבוע, אותו סדר יום שלפעמים מנסה אולי קצת להרגיז או לעצבן, אבל לעולם איננו מאתגר באופן אמיתי את המרכיבים הסטנדרטיים של התבשיל המתבשל על מדורת השבט. זה אולי חמים, נינוח ומרגיע, אבל זה רע מאוד לחברה הישראלית ובמובן מסוים גם לדמוקרטיה הישראלית.
לוסי אהריש היא הדוגמה הטובה ביותר שנראתה במקומותינו לאתגור השיח ההגמוני בחברה הישראלית מכיוונו של המגזר הערבי, איתגור חיובי. בלי לגלוש למחוזות ההסתה וההקצנה, בלי להפוך לשלוחה של מי שמבקשים לחסל את מדינת ישראל בין אם באמירות גלויות ובין אם בכפל דיבור ומשמעות. לכן קולה של אהריש כל כך חשוב למרות העובדה שלא פעם הוא אינו קל להאזנה לאנשים האוחזים בעמדות שונות משלה. הוא חשוב דווקא משום שהוא מציג אתגר שלא ניתן לדחות אותו כעוד ניסיון לפגוע במדינת ישראל. הוא חשוב כי הוא מחייב את מי שמחזיק בעמדות הפוכות לשלה, כמוני למשל, לנסח להן מענה אמיתי, לא כזה המסתפק בסיסמאות חסרות משמעות.
אבל אסור לצמצם את העניין רק לגבולות הסכסוך הלאומי. הנוכחות של אהריש על המסך הייתה פשוט הרבה יותר מעניינת. כזו שמביאה למסך איכויות ייחודיות משלה בתחום החברתי, בתחום האישי, בתחום המגדרי. להחליף אותה בעוד מגיש סטנדרטי, גבר בגיל העמידה מהמילייה העמוס לעייפה של בוגרי גל"צ בעיתונות הישראלית? זו באמת נשמעת כמו החלטה רצינית? האם זו הבשורה שמבקש לבשר לנו הערוץ המאוחד?
זו לא ההחלטה התמוהה הראשונה של קברניטי הערוץ המאוחד, ועוד לא מאוחר לשנות כיוון. הערוץ הזה יצליח רק אם הוא ייקח את הטוב שבשני העולמות. לא אם הוא ילך על הסטנדרטי, הבנאלי והמובן מאליו שבכל אחד מהם. אם זה יקרה, כתובת הכישלון כבר רשומה באותיות קידוש לבנה על הקיר.
