ראשון 26 במאי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יחסי ציבור
    24 שעות • 17.12.2018
    "במקום פרסים שיתנו סיוע"
    השבוע בישרה שרת התרבות מירי רגב למעצב האופנה רונן חן שהוא הראשון שזוכה בפרס החדש שיזמה בתחום האופנה. בראיון ל"ידיעות אחרונות" חן מברך על הזכייה, אבל מותח ביקורת חריפה על הממשלה: "הפרס הזה חשוב, אבל אין לו משמעות אם המדינה לא תבין את הצורך לשקם את תעשיית האופנה ולתמוך בה. בכל מדינה יש הגנות על היצרנים המקומיים, רק בישראל הממשלה לא עושה דבר"
    סהר שלו

    נדמה שבממשלה מצאו את הדרך הקלה, שלא לומר הבטוחה, אל לב הקונצנזוס, והחלו ממטירים גשם של פרסים על ראשי היוצרים והאמנים בישראל, עד כי יש תחושה ששרי הממשלה מתחרים ביניהם מי ימציא את הפרס החדש הבא. עכשיו זו שרת התרבות מירי רגב, שהחלה השנה לחלק פרסי אופנה, וביום ראשון האחרון מימשה את ההבטחה שעליה הכריזה בשבוע האופנה שעבר, והעניקה את פרס האופנה הראשון מטעמה. כשלעצמה — יוזמה מבורכת, שמציבה סוף־סוף את זירת האופנה לצד תחומים כמו אמנות פלסטית, מחול, תיאטרון ומוזיקה שזוכים לתמיכה ממשלתית.

     

    זוכה הביכורים בפרס של השרה רגב הוא המעצב רונן חן, שקיבל אותו על "ֿהקמת מותג עצמאי שפעיל שיותר מ־25 שנה בארץ ובחו"ל בתחום Ready to Wear, נגיש, קשוב לרחשי לב הלקוחות אך עם זאת מתחדש כל העת".

     

    לצד ההודעה על הפרס, שחולק גם למעצבים הצעירים שחר אבנט ואלירן נרגסי, הודיעה שרת התרבות על פרס מפעל חיים שהוענק למעצב גדעון אוברזון, שאצלו עבד חן מיד עם סיום לימודיו בשנקר ב־1990.

     

    אז מה? ביד אחת מנופפים בדגל הביקורת כלפי הממשלה וביד השנייה לוקחים ממנה פרסים? אני שואל את רונן חן יומיים לאחר קבלת הפרס.

     

    צילום: דודי חסון
    צילום: דודי חסון

     

     

    "אני רוצה לקוות שזה תחילתו של עידן שבו הממשלה תתייחס בהערכה גבוהה יותר לאופנה הישראלית, כי עד עכשיו זה לא בדיוק קרה", הוא אומר.

     

    למה אתה מתכוון?

     

    "לכך שהפרס הזה חשוב", אומר חן, "אבל אין לו משמעות אם הוא לא יהיה צעד ראשון בהכרה של הממשלה בחשיבות של תעשיית האופנה הישראלית ובצורך לשקם אותה ולתמוך בה. ועד עכשיו אני לא רואה שמישהו בדיוק עושה את זה. אף אחד מקברניטי המשק לא חשב לעשות כאן הכשרות של הדור הצעיר, אף אחד מהשרים לא נקט צעדים אופרטיביים כדי להקל על תעשיית האופנה בתקופה של ייצור זול מסין, או כאשר מכירות האון־ליין נוגשות ונוגסות בנו. הרי איך נוכל להחזיק מעמד בלי כל זה?", אומר חן. "למרות שתמיד אומרים שקשה בתעשיית האופנה הישראלית, הרי שהשנים האחרונות קשות במיוחד והממשלה לא עושה דבר. בכל מדינה יש הגנות על יצרנים מקומיים, גם בארצות־הברית החופשית והקפיטליסטית. אז למה אצלנו לא מגינים על התעשייה המקומית? צריך לעזור לנו מול התחרות, שהיא מאוד קשה ולא הוגנת. בנוסף יש כאן בעלי מקצוע שהולכים ונעלמים: אף אחד לא יודע יותר חייטות, גזרנות או תדמיתנות. המיומנויות הללו קריטיות בתחום האופנה, והן הולכות ונכחדות. נכון שתודות לעלייה מרוסיה נשארו כמה בעלי מקצוע נהדרים בתחום שעובדים כאן, אבל מבחינתי זה דור הולך ונעלם".

     

    לחן יש מסר ברור לרגב: "כל עוד לא תהיה תמיכה בליבה של התעשייה ובשימור שלה, הפרס שאני וחבריי המעצבים קיבלנו הוא מחמיא, אבל לא משמעותי, וכדי שהוא יהיה משמעותי חייבים לשמור על תעשיית האופנה כפקטור מקומי, לוקאלי. צריך לגדל גאוות יחידה על Made in Israel", הוא אומר ומוסיף ש"באותה הנשימה, גם לנו, המעצבים, יש אחריות למצב, גם אני וגם מעצבים אחרים צריכים לדייק את העבודה שלנו, להיות קשורים למקום ולזמן שבו אנחנו פועלים. אני מנסה לתת פייט, לענות על צורכי הלקוחה המקומית, להיות בוטיק אישי עם קשר אישי, ואני מרגיש שגם על זה קיבלתי פרס".

     

    צילום: דודי חסון
    צילום: דודי חסון

     

     

    התחלתי למכור בסלון

     

    את דרכו בתעשייה החל חן כסטאז'ר בסטודיו של גדעון אוברזון, שם עבד במשך שנה לאחר שסיים את שנקר ("זה היה בית ספר לאופנה"), לאחר מכן פתח סטודיו בסלון הביתי. "זו הייתה תקופה אחרת בישראל, קצת לפני חדירתן של רשתות זרות כמו זארה, הרבה לפני שקסטרו הפכה מעצמה, ובנוף המקומי היו מעצבים כמו דורין פרנקפורט ועודד גרא, כמה מעצבי קוטור ורשתות מקומיות כמו ראש אינדיאני וטופר. אז נולד מה שלימים יכונה דור המעצבים הצעירים של שנות ה־90.

     

    "התחלתי לעשות בגדים בבית", הוא מספר. "זה היה מפעל של איש אחד. הייתי עושה את הכל. מעצב, גוזר. היה לי מין שולחן קטן, הייתי פורס שלוש שכבות של בד וגוזר עד הצהריים. משם הייתי נוסע לתופרת בבת־ים, מביא לה ארבע שמלות שגזרתי עכשיו, לוקח מה שעשתה אתמול, מגהץ, עושה לולאות וכפתורים. אוכל, ואז נגיד בחמש־שש נוסע לכמה חנויות שמכרתי להן בגדים כמו כתומנטה בדיזנגוף. בשישי־שבת היו מכירות בדירה, עם מודעות שהיינו תולים על עצים. לשותף שלי אמרתי: 'בשבת הסלון מופקע למכירות'".

     

    ב־93' המותג נולד, ואיתו נולד הסגנון התל־אביבי שכה מזוהה עם חן. "זה היה די פשוט, נקי, קז'ואל. פשתן, מכנסיים גבוהים עם המון פֶּנסים, חולצות ארוכות. זה נמכר מהר, ועשיתי עוד. הבנתי שאני צריך חנות וסטודיו, ומצאתי משהו ברחוב שינקין, שם נפתחה החנות הראשונה ב־94'. זו הייתה תקופת הזוהר של המעצבים הצעירים של שנות ה־90, עם דור חדש כמו נעמה בצלאל, נעמה חסין, סיגל דקל, אן שמעון וירון מינקובסקי. "במבט לאחור זה היה דור ביניים, לא רצינו לעשות בגדי קוטור ולא רצינו לעשות סמרטוטים. רצינו לעשות בגדים לאנשים כמונו. אני זוכר שרציתי שזה יהיה אסתטי, נוח, לא יקר מדי, לא זול מדי. כל השמלות אצלי עלו 400 שקל, זה היה קצת יקר בזמנו, אבל גם לא בלתי ניתן להשגה".

     

    צילום: רוני בן שמחון
    צילום: רוני בן שמחון

     

     

    אבל מהדור הזה לא נשאר הרבה היום. סיגל דקל פתחה רשת חנויות מצליחה אבל קרסה ב־2014 (היום יש לה ליין במותג האופנה קרייזי ליין), אן שמעון התפרקו, לנעמה בצלאל יש שישה סניפים וירון מינקובסקי מתעסק בעיקר בהוט קוטור. על הרקע הזה חן מנסה להסביר את הדרך שעשה: "כל מה שעשיתי באמת היה נכון לי, גם כאשר פעלתי בנאיביות ותוך כדי ניסוי וטעייה".

     

    מינימליסט בנשמתי

     

    חלק מההצלחות והכישלונות שלו קרו דווקא מעבר לים, כמו ההצלחה שלו בלונדון באמצע שנות ה־90. "זה היה מקרי, אבל חבר סיפר לי על תערוכות אופנה בלונדון ואמר לי לנסות. התקשרתי, קיבלתי מהם אישור ברגע האחרון ונסעתי עם אחותי ועם עוד חברה בריטית ועם קולקציה של 12 שמלות. זו הייתה תערוכת קניינים שבה הכל היה בגדי רחוב ובגדי מועדונים - ואני. לא קשור לכלום. למרות זאת קיבלתי שש הזמנות מחנויות מכל העולם. חזרתי לארץ לסטודיו הקטן שלי, ארזנו את ההזמנות בקופסאות, רשמנו "פרום ישראל" והרגשתי שיכולתי לשיר את ההמנון באותו רגע". הרגשתי יצואן מצטיין. אחרי שבועיים התקשרו ואמרו שהכל נמכר ושרוצים עוד. עניתי שאני יכול לשלוח להם עוד תוך שבוע. הם היו בהלם".

     

    מהר מאוד השיג חן סוכן בריטי שייצג אותו, הציג בתערוכות בלונדון והתחיל לקבל עשרות הזמנות. "אלה היו הבגדים הנכונים בזמן הנכון", הוא מספר. "לא יכול להגיד שהמצאתי משהו, אבל זה הייתי אני, מינימליסט בנשמתי, וזה היה מדויק". ב־96' נפתחה החנות הראשונה בלונדון בקובנט גרדן. "הייתה לי חנות בשינקין ובלונדון. הייתי בן 32. וזה היה מאוד מפתיע. התחלתי להרוויח, קניתי דירה ב־97', הרגשתי שאני ילד פלא מוצלח".

     

    צילום: דודי חסון
    צילום: דודי חסון

     

     

    חן פתח עוד שתי חנויות בבירה הבריטית, אבל אז גם התחילו הבעיות. "זה נמשך שנתיים, אבל זה לא היה כל כך מוצלח. אני לא הרווחתי, הסוכן לא הרוויח מזה. זה דרש המון אנרגיה. החלטתי לסגור. מאז הפך המותג לרשת מצליחה, למרות המשבר הגדול שעבר עולם האופנה המקומי עם כניסתן של הרשתות הזרות לשוק הישראלי. "נכון, אנחנו המעצבים יקרים פי שניים לעומת רשתות מהירות, אבל יש לכך גם ערך מוסף של איכות, של בדים, של עיצוב ונראות. כשאת לובשת בגד של מעצב לא תראי יותר מדי נשים באותו בגד".

     

    את השפה שלו הוא מגדיר ארכיטקטונית, וכזו הנשענת על התמצית של המלתחה הגברית "שכל פעם אפשר לתקוף אותה מכיוון אחר. יש בזה משהו שתמיד־תמיד היה ותמיד נשאר ותמיד הוא רלוונטי.

     

    מה רונן חן היום היה אומר לרונן חן לפני 25 שנה?

     

    "קודם כל לא לפחד. כי הרבה דברים עשיתי קצת בחשש. אין דרך נכונה, פשוט יש משהו באישיות שלי שאני יודע שבסוף אני אסדר את זה. גם כאשר היו דברים שלא היו מדויקים, שלקחו לי יותר מדי זמן, עובדה שבסוף זה הסתדר. היום אני קצת יותר חכם".

     

     


    פרסום ראשון: 17.12.18 , 19:33