הלב נשבר

היא ספגה אסונות שהיו ממוטטים כל אחד, אבל רונה רמון דבקה בחיים. האישה שאיבדה בעל ולאחר מכן בן המשיכהלתת לילדיה את החופש להגשים את חלומותיהם, הקימה קרן שקידמה בני נוער, והיוותה סמל ישראלי לנחישות ולאופטימיות. אתמול, רמון שסירבה להיות איוב, הלכה לעולמה אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן. היא השאירה מדינה שלמה המומה וכואבת

עמיחי אתאליעדכון אחרון: 18.12.18 , 00:15

רונה רמון חילקה את חייה לשלושה חלקים לא שווים: את הראשון היא כינתה "עידן התמימות" — ילדות, נעורים ואהבה גדולה שהתפתחה בינה לבין הטייס הצעיר והמבטיח אילן רמון. רונה ואילן הפכו לבני זוג ובהמשך להורים לארבעה, ונענו בחיוב להצעה שכל טייס היה חולם עליה — אימונים לקראת טיסה לחלל. החלק השני כונה בפיה "מאז אילן". תאונת המעבורת "קולומביה" שבה נספה אילן שינתה את חייה והפכה אותה לאלמנה צעירה, אמא לארבעה, שגם מאפשרת לאסף, בנה הבכור, להתגייס לקורס טיס. החלק השלישי נקרא "אחרי אסף" — ההתמודדות הבלתי נתפסת עם נפילתו של אסף בתאונת מטוס בחיל האוויר. אתמול היא הלכה לעולמה והשאירה אחריה סיפור חיים מלא כאב, אבל עמוס תקווה. האישה שלא הסכימה להתייאש, נכנעה למחלה קשה.

גם ג'נטלמן וגם אסרטיבי

רונה רמון נולדה בשנת 1964. היא גדלה בקריית־אונו, ושירתה בצה"ל כפרמדיקית. כשהייתה בת 20 הכירה את אילן במסיבת יום הולדת של חברתה ללימודי חינוך גופני בווינגייט. "הבת של השכנים שלו למדה איתי בוינגייט", סיפרה בראיון ל"ידיעות אחרונות". "עשינו יחד מסיבת יום הולדת, ואילן פשוט הגיע עם כוס וויסקי ביד ורקדנו. בסוף הערב הוא אמר: 'השגתי את מספר הטלפון שלך, אפשר להתקשר‭'?‬ אמרתי לעצמי: 'גם ג'נטלמן וגם מספיק אסרטיבי, שווה‭'!‬ ובפגישה השנייה כבר זהו, נדבקנו אחד לשנייה, ושישה חודשים אחרי זה התחתנו. אילן היה בן 32 כשהכרתי אותו. אני הייתי בת ‭ ,22‬ ואמרנו שאני קיבלתי אותו במתנה ליום ההולדת והוא אמר שחיכה שאגדל".

רונה ואילן נישאו ובתחילה התגוררו ברמת־גן, אבל מהר מאוד נשאבו על ידי התפקידים האינטנסיביים שלו בחיל האוויר. הם עברו בין בסיסים של החיל ורונה החלה לעבוד כמורה להתעמלות. במרוצת השנים היא ילדה ארבעה ילדים: אסף, טל, יפתח ונועה. אחרי כמה שנים בבסיס רמת דוד עברה המשפחה בעקבות שיבוץ חדש של אילן לבסיס חצור. בראיון שנתנה ל"ידיעות אחרונות" בשנת 2008 היא תיארה את המעבר הזה כקשה במיוחד, בעודה בהיריון השלישי שלה. על רקע אותו קושי הלכה לטיפול הוליסטי שבעקבותיו הפכה למטפלת.

רונה ואילן רמון ז"ל. צילום: AFP

בהמשך עברה המשפחה ליישוב רעות, מקום מושבם של אנשי קבע רבים. אז גם הגיעה ההצעה לטוס לחלל. בשנת 1995 חתם חיל האוויר הישראלי על הסכם ראשון מסוגו עם סוכנות החלל האמריקאית נאס"א, שבמסגרתו נקבע כי לראשונה ישולב ישראלי בטיסה לחלל. בשנת 1998 עזבה משפחת רמון את ישראל וטסה לארה"ב כדי שאילן יחל את ההכשרה היוקרתית במתקן האימונים לאסטרונאוטים שביוסטון, טקסס.

התקופה שעברה על משפחת רמון ביוסטון הייתה מיקרוקוסמוס של שלווה שכמותה לא הייתה להם לפני כן, ובנסיבות הקשות, כמובן לא לאחר מכן. אילן, שעזב תפקידים אינטנסיביים כמפקד בחיל האוויר, זכה לזמן איכות משפחתי וזוגי. ההמראה של אילן ושל צוות הקולומביה לחלל נדחתה פעמים רבות, ובסופו של דבר תקופת השהות של משפחת רמון בארה"ב התארכה ביותר משלוש שנים: "התפנה לנו שם יותר זמן למשפחתיות, לזוגיות, ולכל אחד לזמן איכות משל עצמו", סיפרה רונה בראיון אחר ל"ידיעות אחרונות". "אילן השקיע מאוד בריצה ואני רכבתי על אופני כביש. מבחינתי, זו הייתה התקופה הכי מאוזנת בחיים שלי. אבל דברים קורים. החיים הם מאוד עשירים, מלאי הפתעות. לדאבוננו, גם הפתעות קשות‭."‬

השמיים התקדרו

ההפתעה הקשה הגיעה באמצע התקופה הזו, של פריחה משפחתית. באחד בפברואר 2003, שבועיים ויום לאחר שהמריאה, אמורה הייתה המעבורת קולומביה לנחות בחזרה בבסיס החלל "קנדי" שבפלורידה. רונה עמדה ליד מסלול הנחיתה והמתינה ביחד עם הילדים לאילן, שאמור לחזור מהחלל. "שמענו ברקע משהו לא ברור", שיחזרה, "גל קור עבר, השמיים התקדרו, ואנחנו עדיין עומדים ומחייכים, מצטלמים ומחכים. עמדנו מול המסלול כשמולנו שעון העצר מתקתק, וכלום לא קורה. אנשים מסביב התחילו לבכות ואני מביטה על השמיים ואומרת בליבי, אלוהים, בבקשה תחזיר לי אותו‭."‬

רונה ואסף במהלך קורס הטיס. באדיבות קרן רמון

אבל הקולומביה מעולם לא נחתה. היא התרסקה עם כניסתה לאטמוספרה ואילן לא חזר. בבת־אחת עברה רונה לפרק השני של חייה, שבו היא, אישה צעירה בת 38, נשארת לבדה עם ארבעה ילדים בארץ זרה. בתחילה היא מחליטה להישאר ביוסטון, "עד שהחיים יגיעו לאיזון ובמקביל הרוחות בארץ יירגעו", כהגדרתה, ומתחילה ללקט את השברים: "הטראומה פוגעת בכל תחומי החיים ובכל הרבדים — בפן הפיזי, הנפשי, הקוגניטיבי והרוחני — היא מנתקת אותך מהכוח הפנימי שלך, ולכן גם הטיפול חייב להיות משולב", תיארה את התקופה ההיא ואת ההתמודדות. "בהתחלה את בתקופת הישרדות, את כל כך באוטומט שאת לא מתייחסת למה שקורה סביבך. לאט־לאט משהו מתחיל להיפתח. את לומדת להתחבר לרגע הנוכחי או לדברים היפים שעוטפים אותך, אבל זה לא קורה ככה סתם. זה מצריך עבודה והרבה מאוד עזרה ותמיכה מחברים, ממשפחה וממטפלים שיהיו שם בשבילך".‬

כשנשאלה באותו ראיון אם במהלך הטיפול הבינה שהחיים אמורים לחזור למסלולם ו"מחר תזרח השמש", היא תיארה את תהליך ההתמודדות כאיטי ומתיש הרבה יותר: "על מה את מדברת? 'מחר תזרח השמש' שייך לפאזה הרבה יותר מתקדמת. אבל הטיפולים איפשרו לי להתרומם מהמצב הקשה, להתחבר לכוחות גדולים יותר ממני ולראות את התמונה המלאה. מטיפול לטיפול הרגשתי שאני מתחזקת. פשוט כך, ללמוד לנשום".

באותה תקופה חשה צורך לשוב אל הרקע שלה כמטפלת הוליסטית. "ההנחה הבסיסית היא שטראומה, מכל סוג, יוצרת שינוי אנרגטי וקופאת בגוף. רק כשמגרים ומעוררים את הגוף לשחרור האנרגיה, האדם יוכל להתגבר עליה. את ההוכחה הניצחת לנכונות התיאוריה קיבלתי בשעת המבחן שלי, כשחוויתי אובדן, ובכל הלקסיקון העשיר, שלפתע הפך למוגבל ומצומצם, לא מצאתי מילים כדי לתאר את הכאב הנורא שחשתי".‬

כמעט שנתיים נדרשו לרונה כדי להרגיש יציבה מספיק לשוב ארצה. בקיץ 2004 בחרה לחזור עם הילדים לשכונת רמת חן ברמת־גן, לאותו הבית שבו החלה את חייה המשותפים עם אילן. את החיים באותה תקופה תיארה ככאלה שנעו על שני מסלולים: באחד מנסים להמשיך לתפקד, לגדל את הילדים בטוב, ובמקביל, צער וכאב שאין להם סוף. "התחלתי לאסוף עדויות של משפחות שחוו מוות פתאומי, ששונה ממוות כתוצאה ממחלה שמאפשרת זמן לפרידה. במוות פתאומי מגלים שכל החיים שהכרנו אבדו, כל קווי היסוד התפרקו וצריך לאסוף את השברים כשעוד לא רואים את האור.

רונה ואסף לצד הארון של אילן. צילום: AFP

"מצאתי מחקרים שלמים שעוסקים בתחושות של אלמנות ששואלות את עצמן 'האם אנחנו נורמליות‭'?‬ והבנתי אותן. החוויה כל כך קשה עד שלפעמים היא מעמתת אותנו עם מצבים שלכאורה נראים לא נורמליים. גם אני הרגשתי כמי שחיה בשני קווים מקבילים. קו החיים, שבו אני מתפקדת כאוטומט, וקו האובדן, שכל הזמן שואל אותי מה הטעם להמשיך אם הכאב כל כך נורא. פגשתי כמה דוקטורנטיות שהגיעו ממקום של אובדן בן זוג וחוו דברים שגרמו להן לחשוב שמא הן ירדו מהפסים, והתשובה היא לא, לא ירדנו מהפסים, אבל העובדה שאנחנו, אנשים כל כך נורמליים, הגענו למצב כל כך לא נורמלי, מעוררת חוויות אחרות".

"אני לא רוצה להילחם"

כששבה עם הילדים ארצה היה אסף הבכור בכיתה י"א. למרות שחלפו שש שנים מאז עזבה המשפחה את הארץ, אסף השתלב במהירות רבה בהוויה הישראלית: הוא נרשם לתיכון "בליך", התקבל לכיתת המצטיינים, והחל להיות פעיל בשבט רמת חן של תנועת הצופים. בתוך שנתיים, כשאסף עמד בפני גיוס לצה"ל, נדרשה רונה לחתום לו על אישור גיוס לקורס טיס. על הצעד הקשה הזה סיפרה: "במעמד החתימה כתבתי לו גם מכתב, שאני משחררת אותו לדרכו שלו, מהמקום הזה של לסמוך, שהוא מקום קשה. אבל עם כל הקושי, ראיתי את ההתבגרות שלו, את ההתפכחות שלו, את המקום של ההגשמה. אף פעם לא הייתי טיפוס חרדתי, ואני כן ישנה בלילה. אני לא יושבת ומחכה לילדים. יש הסכמים, הם שולחים הודעה איפה הם ומה קורה. אולי המנגנון שלי דפוק בעניין הזה. גם היה לי מורה טוב. אילן לא היה דאגן. גם כשהייתי בהיריון והייתי קמה עם פאניקה טבעית שמשהו לא בסדר, הוא היה אומר: 'אל תדאגי, הכל בסדר, ואם לא יהיה בסדר, אז נתמודד'. זה איכשהו חילחל, לכן באמת יכולתי לשחרר, מה שמאפשר לי לתת לילדים שלי את החופש שלהם‭."‬

בחודש יולי 2009 זכתה רונה לרגע בלתי נתפס: על מגרש המסדרים של בית הספר לטיסה עמד אסף בנה הבכור. גם אסף, כמו אילן בשעתו, נבחר לחניך מצטיין, ומי שענד לו את כנפי הטיס היה נשיא המדינה שמעון פרס. "מעגל נסגר היום מאב לבן", אמר פרס בנאומו במסדר הכנפיים, שכמו הוקדש כולו למשפחת רמון. "כוכבו של אילן יזהר בשמי הערב הזה ממרחקים לקרובים, באור ברכה לבנו האהוב המגשים את חלומו".

בטקס הדלקת המשואות עם הילדים יפתח, טל ונועה. באדיבות קרן רמון

אבל רונה זכתה לרגעים ספורים של קורת רוח. בספטמבר 2009, חודשיים בלבד אחרי מסדר הכנפיים עוצר הנשימה, ניחתה עליה המכה השנייה. מטוסו של אסף התרסק במהלך טיסת אימון, ורונה נאלצה לשוב אל נקודת ההתחלה ולתקופה השלישית בחייה: "אחרי אסף".

"אני זוכרת שבהתחלה עלתה השאלה 'למה‭,"'?‬ סיפרה. "הבנתי שזה מוריד אותנו ביגון שאולה ואין תשובה. אין כאן דבר מנחם או מחזק. לעומת זאת המילה 'לְמָה', כי בלְמָה כבר יש איזושהי התכווננות עתידית. משהו שהוא כבר מעבר לדבר הזה. וכן, אמרתי לילדים ואמרתי לעצמי כל הזמן, שזה יהפוך אותנו לאנשים רגישים יותר".

אחרי שהמעבורת קולומביה התרסקה בנסיבות רשלניות, נטען כי גם מותו של אסף נגרם בגלל חוסר הקפדה על נוהלי מנוחה נאותים לטייסים צעירים בחיל האוויר. "כשמפקד חיל האוויר דאז אמר לי אחרי שזה קרה: 'אל תכעסי עלינו'‬, אמרתי לו: 'גם בתוך המשפחה מותר ורצוי לבטא את הכעס'‬", סיפרה. "אני אוהבת את החיל הזה, אבל לעולם יהיה בי איזשהו כעס, גם כלפי עצמי. כי אולי יכולתי לעשות משהו אחרת. הם בוודאי היו יכולים לעשות דברים אחרת. אני לא יודעת אפילו אם לקרוא לזה כעס. גם לא היה לי כוח לעשות איזשהו מאבק מול חיל האוויר. הייתי מותשת, הרגשתי שאני שוב עומדת מול מערכת שלמה, שיש פה הרבה לקחים להפיק, כמו שהיה בתאונה הראשונה בנאס"א. שם עוד נלחמתי, אבל מול חיל האוויר הרגשתי שאני לא רוצה להילחם. אמרתי: 'חבר'ה, זו האחריות שלכם, לי אין כוח',‬ ולזכותם ייאמר שהם דיווחו לי על השינויים, על הלקחים. כל מערך האימון השתנה, ואני חושבת גם שנוצר דיאלוג פיקוד יותר פתוח. אני מקווה ומאמינה שטייס עייף מדי לא עולה לטיסה‭."‬

"המילים לא מספיקות"

כשרונה דיברה על אילן, על האלמנוּת, היא דיברה בשטף. כשהשיחה עברה לאסף, המילים שלה היו עצורות יותר. "עם אסף יש לי קושי מאוד גדול, כי העתיד שלו לא מתקיים, אני נושאת אותו כל יום איתי, ואני יודעת שאני כבר לעולם לא אראה אותו בגיל 26 או 27", אמרה. "לכן אני גם לא מסתכלת רחוק מדי על העתיד, כי זה בלתי אפשרי מבחינתי. אני חיה צעד אחרי צעד, יום־יום. יש תהליך מאוד עמוק, מאוד ארוך, שגם איפשר לי להתמודד עם החיים אחרי אסף. זה המקום הזה שהחיים הקיומיים מחוברים לרגע הזה, שאני לא עושה תוכניות עתידיות. יש עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות, אבל הם בגדר הפתעה. כן יקרו, לא יקרו, אין לדעת".

בשנת 2013 היא החליטה להוציא ספר המקבץ את יומניהם של אילן ואסף. "כשקראתי את היומן של אסף היה שם חלק שלא הכרתי, 'מה הייתי עושה בלעדיה‭'?‬ הוא כתב עליי. עד היום אני שואלת את עצמי מה אני עושה בלעדיו. היה בינינו קשר מאוד הדוק. השיעור הכי גדול מהאסון עם אסף הוא שקטונתי, שאין לי שליטה על אירועי חיי. המוות של אסף פשוט גרם לי לקבל את הדברים בכניעה. זה אותו מקום של חוסר שליטה, אבל ממקום של קבלת המציאות ולהמשיך עם מה שיש. למדנו במשפחה הזו שלא משנה מה קורה, ממשיכים, אבל פה, עם אסף, יש קושי לדבר. מילים לא מספיקות. אין מה לעשות".

באחד מדפי היומן שלו כתב אסף: "חונכנו אחיי ואני לגדול באמונה שכל אחד ראוי וזכאי למלא את ייעודו בדרכו שלו‭."‬ את המשפט הזה ראתה רונה רמון כצוואה של אסף. המשפט הזה הוא שגרם לרונה להקים בשנת 2010 את "קרן רמון". "לכל אחד יש את הזכות למלא את הייעוד שלו", אמרה בראיון לרגל צאת הספר שקיבץ את יומניהם של אילן ואסף. "הייתי רוצה לתת לכמה שיותר צעירים לממש את הזכות הזו להגשמה עצמית, למימוש חלומות. מתוך המקום הזה הקמנו את 'קרן רמון' שדוגלת בחינוך בדמותם של אילן ואסף, כשהמטרה היא לעודד צעירים להגשים תוכניות, בעיקר בתחום התעופה והחלל. הקשרים שיש לנו בנאס"א מאפשרים לנו לעשות זאת".

רונה רתמה את קרן רמון להפצת רסיסים מאישיותם המיוחדת של אילן ואסף בכל רחבי ישראל. הקרן החלה להפעיל תוכניות מנהיגות בבתי ספר ברחבי הארץ כשאחד הפרויקטים אשר זכה לכינוי "מועדון הטייסת", כולל ליווי של חטיבות ביניים על ידי טייסות מבצעיות של חיל האוויר מתוך מטרה לייצר עם התלמידים מודלים של מנהיגות.

רונה המשיכה להשקיע את רוב זמנה בהנצחה של אילן ואסף, בפרויקטים חינוכיים הנוגעים למדעים, לתעופה ולחלל. על רקע פועלה החברתי הרב, ביום העצמאות ה־68 למדינת ישראל היא נבחרה להדליק משואה בטקס המרכזי בהר הרצל. את ההודעה על בחירתה להיות אחת ממדליקי המשואות קיבלה רונה רמון במהלך טיול בנגב: "הרמתי את מקל ההליכה וצעקתי בהתרגשות: 'לתפארת מדינת ישראל"‬, סיפרה אז בהתרגשות. "אין בכך נחמה על האובדן, אבל זה מאוד מרגש. יש גאווה וגם אמונה שהחינוך לילדים דרך הערכים של אילן ואסף זה הדבר הנכון למדינה. אובדנם של אילן ואסף, שממשיך ללוות אותי יום־יום, הוביל לעשייה משמעותית, והיום ליבי מלא בגאווה. את המשואה אדליק לא רק לתפארת מדינת ישראל, אלא לתפארת דור העתיד".

גם אחרי שחלתה היא התעקשה לתת משמעות לכל יום בחייה והקדישה את הכוחות שנותרו בה להנצחה של אילן ואסף, לקידום החינוך בישראל וגם לטיפול בקליניקה הפרטית שלה באנשים שעברו משברי חיים. "החיים שלי מלאי משמעות", אמרה, ולמרות המשברים הבלתי נתפסים שעברה בחייה היא לא הפסיקה להפיץ לכל עבר את המשמעות העצומה שהייתה בה.