אורי גלר, נשוי ואב לשניים, נולד ב־1946 וגדל בת"א. למד בבית ספר אחד העם, לאחר מכן עבר לקיבוץ חצור ומשם עבר עם אמו לקפריסין, שם למד בבית ספר קתולי. בגיל חמש החל להבחין שהוא מצליח לכופף כפיות בהפעלת כוח המחשבה. בקפריסין החל להופיע בבית המלון שבו גר עם אמו. התגייס לצה"ל בנובמבר 1965 לצנחנים ולחם במלחמת ששת הימים. אחרי השחרור עבד בתור מנהל ייצור בבית חרושת דרביניט בגבעתיים ולאחר מכן הפך לדוגמן. ב־1972 יצא לארצות־הברית אחרי שלדבריו אנשי ה־CIA שלחו מדען לבחון את כישוריו. בשנות השמונים התגורר בניו־יורק והופיע ברחבי העולם. עבד עבור הסנאט האמריקאי ולדבריו היה שותף למאמצים לשכנע את הרוסים לחתום על פירוק הנשק הגרעיני. "זה הדבר הכי גדול שעשיתי בחיים, כי הם חתמו", הוא אומר. עלה לישראל לפני שנתיים וחצי עם רעייתו חנה. בימים אלה שופט בריאליטי 'גוט טאלנט ישראל' (בימי רביעי ברשת 13). בעוד שנה יפתח את מוזיאון אורי גלר ביפו.

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"הייתי בן שבעה־שמונה חודשים, אמא שלי שמה אותי בעגלת פעוטות מתחת לחלון שלנו בחדר השינה, רחוב בצלאל יפה 13 בתל־אביב. מול הבית שלנו, בצד השני, הייתה עמדה בריטית וחייל או שוטר בריטי ירה שני כדורים לתוך חדר השינה שלי. אני זוכר את החלון מתנפץ על הפנים שלי. הדובי היה עליהם ולא נפגעתי. לא ברור למה הוא ירה. אבל בגיל שש־שבע אבא שלי קנה לי אולר, ואיתו חדרתי לגבס בתקרה ושלפתי את אחד הכדורים".

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

מתי היית הכי קרוב למוות?

"חוץ מהירייה של השוטר הבריטי, במלחמת ששת הימים. הייתי בסיירת דוכיפת והסיירת שלנו ניסתה לבלום את הירדנים שעמדו לכתר את ירושלים. נלחמתי על הגבעה הצרפתית, אני זוכר שחייל ירדני צץ מולי פתאום ועמד לירות. כל החיים צצו לי במוח כמו סרט חזק. ראיתי את הילדוּת שלי, את הגירושים של ההורים שלי, את הכל. התעוררתי בשבריר השנייה הזה והבנתי שמי שילחץ על ההדק ישרוד. הייתי יותר מהיר ממנו".

מי היה בתפקיד אורי גלר בסרט על חייך?

"קיבלתי הצעה מבמאי הוליוודי שרוצה לעשות סרט על חיי והוא אמר לי מי רוצה לשחק. אם אני הייתי צריך ללהק, אז טום קרוז. ג'ורג' קלוני כבר שיחק בסרט שנקרא The Man Who Stares at Goats , דמות שמבוססת עליי, כי היו כפיות שהתעקמו. רוברט דה נירו שיחק אותי בסרט Red Lights , קראו לדמות סילבר והם לקחו ממש דברים מהחיים שלי".

מה קרה אחרי?

"הוצאתי את הארנק שלו מהמעיל, פתחתי והייתה תמונה של המלך חוסיין. אותו ארנק ליווה אותי כמה שנים אבל לאחר מכן איבדתי אותו. לתקופה מסוימת ידעתי מי הירדני הזה. כל העסק הכניס אותי לטראומה ומדי פעם יש לי חלומות בהלה שבהם הוא בא אליי, תופס אותי ושואל למה עשיתי את זה".

הלכת לטיפול?

"לא־לא, אני זורם. זה קרה לעוד אחרים. הטראומה שלי כבר לא עמוקה. אבל בניו־יורק היה לי רישיון לנשק והסתובבתי עם אקדח תמיד, כתוצאה מהטראומה הזו".

איזו עצה היית נותן לאורי גלר בן ה־16?

"הייתה לי טראומה מהגירושים של ההורים שלי. הם התגרשו כשהייתי בגיל 11 ועוד לפני כן אמא שלי שלחה אותי לקיבוץ חצור בדרום, ולא אהבתי להיות ילד חוץ. הייתי יוצא כל לילה להסתכל בירח וידעתי שאמא שלי מסתכלת על אותו ירח ורואה את אותו דבר. לאחר מכן אמי התחתנה עם יהודי שגר בניקוסיה בקפריסין, בעל מלון של 14 חדרים, והוא נפטר שנה אחרי החתונה. בדיוק באותה תקופה שבה הייתי שם, 1957 עד 1964, התנהלה מלחמת האזרחים בקפריסין. לילד בן 12 לראות גופות ברחובות וראשים מתגלגלים ופצצות, זה לא נורמלי. מה שהציל אותי הוא הכלב שלי, הייתי נוסע איתו לעיירה קטנה על חוף הים בשם קירניה ושוהה שם שעות. קוריוז מעניין: המוסד גילה שאנחנו ישראלים והפך את המלון שלנו לבית של מרגלי המוסד".

איך ידעת שהם מרגלים?

"הכרתי שם בחור בשם יואב. יום אחד אני מסתכל עליו ואומר לו, 'יואב, נכון שאתה מרגל?' הוא אמר, 'אורי איך ידעת?' עניתי, 'עם טלפתיה, קראתי לך את המחשבות'. ככה בגיל 13 יצא שהסעתי מכתבים שיואב קיבל מארצות ערב לשגרירות הישראלית. אגב, יואב אמר לי, 'כשתחזור לארץ תתגייס לצנחנים ואני אפגוש אותך'. לימים, כשהתגייסתי, ראיתי ב'ידיעות אחרונות' כותרת שהוא נהרג בפעולה. הלב שלי התנפץ. נשארתי בקשר עם המשפחה שלו".

מה התספורת הכי גרועה שהייתה לך אי־פעם?

"לפני עשר שנים לא רציתי שיראו לי שערות לבנות והלכתי לצבוע. רציתי פסים וזה לא הצליח. נראיתי כמו נמר עם כתמים ולמחרת הייתי צריך לנסוע להופעה בטוקיו. לא יכולתי להיפטר מהצבע. מעניין מה חשבו עליי היפנים. היום אני לא צובע, הגעתי למסקנה שעל מי אני עובד בדיוק".

מתי בכית לאחרונה?

"בצילומים של התוכנית. היה קטע מאוד מרגש של ראפר ששר על הצבא וזה הוריד לי דמעות מהעיניים, כי זה הזכיר לי את החברים שנהרגו בקרבות".

מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגביך?

"היו המון. הכי מטורף, שאני חייזר שהגיע לפה על צלחת מעופפת ובגלל זה יש לי את הכוחות האלה. מה שכן היה, זה שפגשתי כדור אור בגיל חמש בבצלאל יפה פינת שדרות רוטשילד. שיחקתי בגינה, שמעתי חתולים מייללים, חיפשתי אותם ופתאום לפניי מופיע כדור לוהט וחטפתי קרן לייזר במצח. שכבתי על הדשא, לא יודע כמה זמן. לאחר מכן רצתי הביתה לספר לאמא שלי, שלא האמינה לי. אבל זה קרה. כמה חודשים אחרי זה כפית התעקמה ביד שלי. כל הסיפור הזה מאומת על ידי קצין בחיל האוויר שהיה במקום וראה אותי ואת כדור האור. לפני 13 שנה הוא כתב לי שהוא אכן היה שם".

מה היה ממוצע הגלידות שלך אחרי פרידות?

"הייתי דון ז'ואן על וספה לבנה, דוגמן כזה. היה לי רומן אחד עם אישה נשואה מחיפה כשהייתי בן 24. היא הייתה בת 38. זה לא עבד, בראש שלי כבר התחלתי לחלום על חו"ל והקריירה שלי הייתה חשובה יותר מכל דבר אחר. אז נשבר לי הלב אבל יש לי אופי חזק, ולמדתי מגיל צעיר לזרום עם האנרגיות של היקום. כלום לא יכול לפגוע בי".

באיזה ריאליטי היית מסכים להשתתף?

"הייתי הולך להישרדות, אבל בגילי לא היו לוקחים אותי למרות שאני מאמין שאני בכושר. השתתפתי ב'אני סלב... תעיפו אותי מפה!' באנגליה והיה מאוד קשה, כי זו הייתה עונה ראשונה ולא ידעו איך לאכול את זה. עפתי ראשון, כי אמרתי משהו מאוד גס. לא ידעתי ש־14 מיליון צופים יראו את זה".

מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

"אם אתם לא מאמינים בכוחות שלי, שחררו".