{ }
שלישי 10 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אוהד רומנו
    7 לילות • 18.12.2018
    איש העולם
    הוא ניסה לעשות את זה בהוליווד, אבל מצא את עצמו סגור בחדר מלון נידח ולא מפסיק לאכול. הוא ניסה לשכנע את אבא שלו להפסיק לעשן, אבל בסוף לא הספיק לומר לו כל מה שרצה לפני שנפטר מדום לב. הוא התנהג כמו שייח' בבית, אבל אחרי שהרג לאשתו שלומית מלכה את העציצים התחיל להשתפר. עכשיו, כשיהודה לוי חוזר לתפקיד חייו בעונה החדשה של 'איש חשוב מאוד', שירלי מושיוף, יוצרת הסדרה ועיתונאית '7 לילות' בעברה הרחוק, הושיבה אותו לשיחה צפופה
    שירלי מושיוף | צילום: אוהד רומנו

    לפני ארבע שנים, העונה הראשונה של 'איש חשוב מאוד' הפכה את יהודה לוי ברגע אחד מהמאמי הלאומי הרשמי לגבר־ילד האבוד והחשוף. זה שכל בחורה רוצה להציל וכל אמא רוצה לחבק. לוי בדיוק טס לאמריקה, למה שאז היה נראה כמו הצ'אנס הגדול הבא. תפקיד אורח משמעותי בסדרה האמריקאית 'דיג' של הבמאי גידי רף. הכותרות הבטיחו שהנה, יהודה לוי סוף־סוף כובש את אמריקה, אבל במציאות, הדברים נראו קצת אחרת.

     

    "נסעתי לצילומים של 'דיג', מאוד התרגשתי, כי זה באמת חלום של המון שנים, להגיע להוליווד, לעבוד שם", אומר לוי. "נסעתי חדור מוטיבציה, ידעתי מראש שהתפקיד שלי לא גדול, אבל אמרו לי כל הזמן שהוא צפוי לגדול, שהכותבים כותבים את הפרקים תוך כדי הצילומים ושהם יוסיפו לי ימי צילום. בפועל, מה שקרה זה שבמשך שמונה שבועות אני נרקב בחדר מלון קטן באלבקרקי ניו־מקסיקו, מחכה כל יום שיקראו לי סוף־סוף להצטלם, ולא קוראים לי.

     

    "כל יום אני שואל מה קורה? מתי אני? ואומרים לי נבדוק, נראה, אולי מחר, הכותבים בדיוק משכתבים, נעדכן אותך. ואני תקוע שם חודשיים, מהבוקר עד הלילה באיזה חור תחת של העולם שאין בו כלום. אין לאן ללכת, אין בתי קפה, כל מה שיש שם זה סניף עצום ושומם של טרגט. ואני מוצא את עצמי כל יום משוטט שעות במעברים של טרגט, בוהה במכשירי חשמל".

     

    בארץ כולם מדברים עליך, אתה מקבל ביקורות מדהימות על הסדרה, ושם אתה האיש הכי לא חשוב בעולם.

     

    "כן. זה היה מטורף הפער הזה. אני לבד שם, אף אחד לא משתין עליי. נרקב בחדר במלון כמו איזה ג'וק, ובטלפון אני מוצף בהודעות וסמסים ומכתבים מהארץ, על כמה שהסדרה מדהימה ואמיצה, ואיך יש אנשים שגילו אותי פתאום והתחברו לדמות. ואז פתאום התחלתי לקבל גם הצעות מגונות ותמונות עירום לטלפון מנשים שראו את הסדרה, זה נהיה סוריאליסטי לחלוטין".

     

    ואני הייתי מקבלת ממך הודעות באמצע הלילה, "מישהו עוד מדבר עליי בארץ?" "עוד זוכרים אותי?"

     

    "כן, הייתי נואש נו, והיו את ההבדלי שעות, אז גם הייתי מנותק לגמרי, חי בשעות הפוכות מהארץ. באיזשהו שלב, מהדיכאון, פשוט הפסקתי לגמרי לצאת מהחדר - הייתי כל היום במיטה מזמין רום־סרוויס ואוכל במיטה, מקשיב לפודקאסטים, עליתי איזה חמישה קילו בחודש".

     

    ולאיזה תובנות הגעת שם? שהכי טוב בארץ?

     

    "לא. בהתחלה אמרתי לעצמי יהודה, בוא תתעשת, זאת הזדמנות, אתה פה לבד, בלי הסחות דעת סוף־סוף, בוא תתחבר קצת לעצמך, תנקה את הראש. אבל היה לי כל כך הרבה שקט שזה עשה לי כל כך הרבה רעש ולא הצלחתי לחשוב על כלום. אני כמעט התחרפנתי שם. בדיעבד, אני כן חושב שזו הייתה חוויה מאוד חזקה ולא רק במובן השלילי. זאת אומרת ברור שהתבאסתי וחזרתי חבוט, וזה לא היה מה שקיוויתי שזה יהיה, אבל דווקא עם ההתפוצצות של 'איש חשוב מאוד' בארץ וכל האהבה המטורפת שקיבלתי בעקבות הסדרה, אני חושב שזה היה לא רע לחוות את זה דווקא ככה, משם, לקבל פרופורציות לווריד ולא להתבלבל. זה הכניס בי קצת צניעות ואני שמח שזה קרה".

     

    × × ×

     

    וככה, בחדר מלון גנרי וחסר השראה באלבקרקי, נולדה העונה השנייה של 'איש חשוב מאוד' (שתעלה בשבוע הבא, ב־27 בדצמבר, ב־HOT3 ובוי.או.די). העונה הראשונה התחילה להירקם כבר לפני עשר שנים מההיכרות שלי עם יהודה, על רקע עבודה משותפת בסדרה ה'אלופה'. אני הייתי בטוחה שהוא באמת בן דמותו של סער פדידה, ערס שטחי וקל דעת, והסתבר שהוא בכלל יותר וודי אלן, היפוכונדר, נוירוטי, סופר־רגיש וחרדתי. הסתכלתי עליו מהצד וחשבתי כמה זה מסובך לקום כל בוקר ולהיות מי שכולם חושבים שאתה, כשבעצם אתה מישהו אחר לגמרי.

     

    התאהבנו בו לפני יותר מ־20 שנה, עוד כשהיה ילד, הרמנו, הכתרנו והושבנו אותו על כס המלכות ומאז הוא שם, מחזיק חזק, עם רשימת תפקידים מרשימה וגם כפרזנטור של 'רנואר'. רק שהיום, רגע לפני גיל 40, הוא כבר מתחיל לחפש את הדרך הכי בטוחה למטה. בשיחות שלנו לאורך השנים הוא תמיד אמר שהדבר שהכי היה רוצה זה להיות כמו כולם: בת זוג נורמלית, חברים אמיתיים, חיים רגילים. הסברתי לו שחיים רגילים מגיעים לפעמים עם שעתיים וחצי של המתנה לשירות לקוחות, ואז עוד שלוש שעות של עמידה בתור. ואז כשמגיע התור שלך צורחים עליך שהביטוח של הטלפון נגמר לפני שבוע, והתיקון עולה 1,700 שקל. הוא צחק ואמר שזה נשמע לו אחלה. אחרי שעה הוא שפך כוס תה על הטלפון שלו. תוך עשר דקות הגיע אליו לבית קפה שליח אדיב עם טלפון חלופי נוצץ מקופסה, פלוס קופסת סיגריות - כי בדיוק נגמר לו והוא ביקש יפה מהבחורה בשירות לקוחות, שהקול שלה קצת רעד כשהיא דיברה איתו.

     

    תמיד אשאר קצת ילד. לוי בקמפיין לרנואר
    תמיד אשאר קצת ילד. לוי בקמפיין לרנואר

     

    כשהתחלתי לעבוד על העונה השנייה וחשבתי מה עוד אפשר להגיד על יהודה, או עלינו, החלטתי להגשים ליהודה את הפנטזיה ולתת לו בדיוק את מה שהוא ביקש. חיים נורמליים. אנונימיות מוחלטת, היפרדות מהמותג הזה שנקרא "יהודה לוי" לטובת התחלה חדשה במקום שבו אף אחד לא יודע מיהו, ולאף אחד לא אכפת. הוליווד. ועל הדרך להתנגש חזיתית גם עם גיל 40 הממשמש ובא, עם דימוי הישראלי המכוער בחו"ל, ועם ההבנה שלא כל החלומות שלנו נועדו להתגשם. לצורך הצילומים עברנו לכמה חודשים לאל־איי, והפיצוץ הראשון לא איחר לבוא, כשיהודה לוי, חבר קבוע ברשימות היפים והנכונים, לא הצליח לעבור סלקציה במועדון בלוס־אנג'לס ונשאר בחוץ.

     

    "הגעתי למועדון, כנראה לא באתי טוב לבן אדם שם בכניסה, לא יודע. והוא פשוט לא הסכים להכניס אותי. בהתחלה אמרתי בסדר אני אחכה קצת, בסוף אני אכנס בטוח. חיכיתי בחוץ רבע שעה, שבה בכל דקה הרגשתי את ההשפלה הצורבת, ואחרי רבע שעה כזאת פשוט חתכתי והלכתי הביתה. אבל לא לקחתי את זה כזה קשה, זה היה מצחיק בעיקר. גם בברלין זה קרה לי דרך אגב".

     

    איך זה היה לחיות במקום שבו אף אחד לא מסתכל עליך, אף פעם?

     

    "אין ספק שבהתחלה זה היה מאוד מוזר. לוקח כמה ימים להתרגל לזה וזה גם מאוד משחרר, אבל אז אתה הולך לאודישן ונכנס לחדר מלא בחתיכים שגבוהים ממני בשני ראשים לפחות, עם ידיים מנופחות כאלה, שריריים, עם עצמות לחיים, ואני לידם איזה גמד מזוקן. זה עושה שוק בהתחלה, אבל אחרי שהשוק עובר, התחלתי גם נורא ליהנות מזה, כי זה איתגר אותי.

     

    "בארץ אני רגיל שאם אני הולך לפגישה אז כולם מכירים אותי, ותמיד נחמדים אליי, אין לי באמת הזדמנות להפעיל את הכישורים שלי ולנסות להרשים מישהו, או אפילו לגרום למישהו לשים לב אליי, ושם אני יושב בפגישות והם לא יודעים מי אני, ופוגשים אלף כמוני ביום. אבל כשבכל זאת הצלחתי להרשים אותם הייתה לי תחושה מדהימה. זה גרם לי להרגיש שאני בכל זאת שווה משהו, שלא סתם הצלחתי בארץ, שאולי כן יש בי משהו שיכול לעבוד גם שם".

     

    למה בעצם לא עשית את הצעד הזה אף פעם, לעבור לשם ולנסות את מזלך?

     

    "מהפחד. כי אני פחדן קצת. היה לי פחד שאני לא מספיק טוב וכל מיני באגים שנמצאים לי בראש. כל הזמן הרגשתי שאני עדיין לא מוכן לעשות את הצעד הזה ויש דברים שאני צריך ללמוד או לעשות קודם. הכנסתי לי לראש שהאנגלית שלי לא מספיק טובה, ולאט־לאט הזמן עבר והחלומות שלי שינו צורה, אבל זה עוד לא נגמר מבחינתי. להפך, אני חושב שאני מגיע עכשיו לגיל שבו אפשר לקבל באמת תפקידים מעניינים שאפשר לנעוץ בהם את השיניים, ולא רק תפקידים של אלילי נוער. אני חושב שדווקא עכשיו זה כן יכול לקרות לי. עוד לא ויתרתי על זה".

     

    אתה ושלומית מדברים על האופציה של לעבור לשם?

     

    "כן, אנחנו מדברים על זה. זו חוויה שאם לא אעשה אותה אף פעם אני אצטער. אני מרגיש שבארץ הזהות שלי כבר מגובשת וברורה וגם קצת מגבילה. אני כן חושב ששברתי את התדמית שהייתה לי של שחקן טלנובלות, ואני חושב שכן הוכחתי בעזרת עבודה קשה שאני שחקן ראוי וורסטילי, אבל אני יודע שפה אני תמיד אהיה יהודה לוי, ושם אני עדיין יכול להיות כל דבר. ויש בזה משהו מפתה".

     

    אחד הדברים שהעונה השנייה מתמודדת איתם היא ההתבגרות וההתפכחות, ההבנה שאתה כבר לא ילד יותר. איך אתה מרגיש עם החלפת הקידומת הצפויה?

     

    "זה מלחיץ, אני לא אגיד שלא. פעם כשחשבתי על גיל 40 זה נראה לי מאוד־מאוד רחוק, וזקן, וזה לא, זה ממש פה מעבר לפינה. היום אני מרגיש כאילו אני באמת רק עכשיו מתחיל את החיים שלי, וממקום יותר בוגר ויותר בריא מלפני עשור ואני מאוד שמח על זה. אני מרגיש שהיום אני נמשך לא רק לאפל ולבלתי מושג, אלא לדברים טובים שעושים לי טוב. אבל זה לא שהתבגרתי לגמרי כן? אני תמיד אשאר קצת ילד, ויש בזה הרבה יתרונות. לא בא לי להיות מבוגר ביקורתי וציני, וממורמר על החיים, חשוב לי לשמור על הילד שבי ושהוא ישמור עליי. כשאני מסתכל מסביבי על ילדים בני 25, הם נראים לי כמוני לגמרי, אני ממש לא רואה את ההבדל".

      

    צילום: ענת מוסברג
    צילום: ענת מוסברג

    וכשאתה מסתכל במראה?

     

    "אני משתדל לשמור על עצמי. התחלתי דיטוקס לא מזמן, כי אני גם היפוכונדר בטירוף וגם הגנטיקה שלי לא משהו, ואני מת מפחד ממחלות והבנתי שאני לא יכול להמשיך לחיות כמו איזה ילד. אז הפסקתי עם הסיגריות לכמה חודשים, ומאז נפלתי קצת, אבל אני תכף מפסיק שוב. הפסקתי עם סוכר ואוכל מעובד, ואני כבר מתחיל להרגיש הרבה יותר טוב וקליל. ואני הכי מבין היום שאנחנו זה מה שאנחנו אוכלים ושאסור להכניס זבל לגוף. אבל בעיקרון אני מת מפחד, ואני יודע שאני חייב להיות מאוד־מאוד ערני".

     

    בגלל המוות של אבא שלך? שנפטר לפני כמה חודשים, בגיל צעיר מדי.

     

    "גם, כן. זה לגמרי חלק מזה. הוא היה חולה מגיל 41 כבר. שזה אני בעוד שנתיים. אבא שלי היה איש חולה מאוד הרבה שנים, ואני חושב שהוא מת לפחות 15 שנה מוקדם מדי כי לא הייתה לו מודעות. הוא האמין שהוא חסין בפני המוות ועשה מה שבא לו. היה חולה לב וחולה סוכרת ועבר סטרוק ואוסטאופורוזיס. אבל הוא היה כל כך תאב חיים שהוא לא הצליח להשתנות. כל הזמן הייתי לוקח לו את הסיגריות וקורע אותן ומנסה לגרום לו להתייחס לגוף שלו כמו שצריך, אבל בסוף, איכשהו הוא היה קונה סיגריות ומעשן, ואי־אפשר היה להשגיח עליו 24 שעות ביממה. הוא היה אומר לי, 'אלוהים היה יכול לקחת אותי כבר כל כך הרבה פעמים ואם הוא לא לקח אותי, כנראה שהוא לא רוצה אותי'. בסוף הוא רצה אותו".

     

    זה רגע שכל ילד חרד ממנו, הפרידה מההורה שלו. ציפית שזה יגיע כל כך מהר?

     

    "זה לא היה כל כך מהר במקרה הזה. הוא כבר היה סיעודי כמה שנים ומצבו הלך והחמיר, אז זה לא היה שוק טוטאלי אבל זה עדיין כואב ובלתי נסבל. הוא גם מאוד סבל כבר, הוא היה בכיסא גלגלים והרגיש חסר ערך. ואז הוא איבד את אחיו הבכור, גברי ז"ל, שמבוגר ממנו בעשר שנים, ומיד אחרי זה הוא פשוט התמוטט. כשחזרתי שוב לבית החולים למחלקת טיפול נמרץ עם אבא שלי, זה היה שנתיים אחרי שהייתי שם עם שלומית בגלל התאונה שעשתה עם הקורקינט. ודי, אני חושב שהיה לי מספיק. אני באמת מקווה לא לחזור לשם יותר בשנים הקרובות״.

     

    ומה קרה בבית החולים?

     

    "הוא היה שישה שבועות בבית חולים שהיו מורטי עצבים. במהלך האשפוז הוא חטף דום לב, ועד שהגיעו אליו כבר נגרם לו נזק מוחי בלתי הפיך והכל נגמר בעצם.

     

    "היה לי מאוד קשה לקבל את זה. בהתחלה אתה נורא כועס על כל העולם וחושב מה היה קורה אם היו מגיעים אליו קודם, ואולי הוא היה ניצל. ולמרות שהסבירו לנו את חומרת המצב ושהוא בעצם כבר לא איתנו יותר, לא הייתי מוכן לקבל את זה. בכיתי המון והשמעתי לו שירים ודיברתי איתו, וניסיתי להשלים פערים מהשנתיים האחרונות שבהן הרגשתי שלא התראינו מספיק ולא דיברנו מספיק, ומדי פעם היו לו תגובות והייתי משוכנע שהוא עוד יכול להתעורר, אבל בדיעבד הבנו שאלו היו רק רפלקסים. היה גם הרגע הזה שאמרו לנו שצריך לנתק אותו מהמכונות ולשחק את אלוהים, וזה רגע איום ונורא, לשמחתי בסוף זה קרה באופן טבעי".

     

    הרגשת שפיספסת את ההזדמנות להגיד לו כל מה שרצית?

     

    "לגמרי. איכשהו התפספסנו קצת בשנתיים האחרונות. אחרי שהוא נפטר ממש כעסתי על עצמי שהתעסקתי בשטויות ולא קיבלתי אותו כמו שהוא, עם השריטות שלו. הייתי עסוק מדי בביקורת, כמו שהרבה פעמים קורה עם הורים, רק שפתאום ברגע מסוים זה כבר נהיה מאוחר מדי. אם יש משהו שאני מאוד מצטער עליו זה שלא הספקתי לעשות ילדים בזמן שאבא שלי בחיים. זה שובר את ליבי שהוא לא יראה את הילד שלי ולא יהיה סבא שלו. אני יודע כמה הוא רצה את זה וכמה אני רציתי את זה בשביל עצמי".

     

    עד כמה אתה דומה לו?

     

    "אני לא חושב שאני דומה לו כל כך. אבא שלי היה איש פרוע ושובב, וחם ומצחיק וסוער ומלא חיים, הרבה יותר פרוע ואמיץ ממני. אני הרבה יותר מבוהל ומאופק. כשהייתי ילד הוא היה הסופר־הירו שלי, הערצתי אותו, רק שמהר מאוד כמו שהוא גם זרח הוא גם נפל. הוא מאוד הצליח בעסקים ואז נפל, ואז נהיה חולה, ואני כבר חוויתי אבא אחר לחלוטין מאשר האחיות שלי, שחוו אבא חזק ומצליח. אני חוויתי אבא חולה וממורמר שסוחב אחריו חובות ושהחיים התאכזרו אליו קצת.

     

    "אני חושב שאחת הסיבות שנהייתי ילד מאוד מרצה וממושמע, ולא מורד ופרוע, הייתה כי ראיתי שההורים שלי שבורים ואבא שלי קורע את התחת כדי לפרנס אותנו, ועובד במטבחים ולא בוחל בכלום כדי לפרנס את המשפחה, למרות הקושי והכאב. וידעתי שאני חייב להיות הכי בסדר ולא לעשות בעיות, ולהראות שאני גבר ואני חזק ואני יכול להתמודד עם הכל, שזה מנגנון שיש לי אותו עד היום, והוא עשה לי גם לא מעט נזק. רק עכשיו אני לאט־לאט מרגיש, הרבה בזכות שלומית דרך אגב, שאני מצליח להרפות ממנו סוף־סוף ולהפגין חולשה מדי פעם".

     

    החוויה באמריקה הכניסה בי קצת צניעות. 'איש חשוב מאוד 2'
    החוויה באמריקה הכניסה בי קצת צניעות. 'איש חשוב מאוד 2'

    × × ×

     

    ההורים שלך היו נשואים כמעט 50 שנה. אתה יכול לדמיין את זה? 50 שנה עם שלומית?

     

    "אני לגמרי יכול לדמיין את זה. להורים שלי הייתה אהבה מאוד גדולה וחזקה, ואני מעריץ את אמא שלי על המסירות המדהימה שבה היא טיפלה באבא. אני יודע כמה היא אהבה אותו, וכמה קשה היה לה כשהוא היה חולה, והיא לא ויתרה לרגע, ולא התפרקה ועטפה אותו באהבה, והיא הייתה, ועדיין, סלע מדהים בחיים של כולנו. אני רק מאחל לי ולשלומית אהבה כזאת, ואני לגמרי רואה אותנו ביחד עוד 50 שנה. טפו־טפו־טפו".

     

    עדיין יש לכם את חוק החמישה ימים? שאתם לא נמצאים בנפרד יותר מחמישה ימים?

     

    "לא, זה התברר כחוק מאוד יקר ולא כלכלי, אז הרחבנו את זה. אנחנו נוסעים הרבה במסגרת העבודה וקורה שצריך להיפרד לשבוע־שבועיים, אבל יש בינינו כזאת חברות טובה ואמון שזה לא בעיה, מתגעגעים וחוזרים".

     

    אין ספק ששלומית הפכה אותך לבן אדם הרבה יותר רגוע ושלו ומאוזן ממה שהיית. מגיע לה פרס.

     

    "מגיע לה הכל. אני חושב שעד הרגע ששלומית נכנסה לחיי תמיד הסתובבתי עם מראה שחורה, הסתכלתי על עצמי תמיד דרך פילטר שחור שיורד על עצמי על כל דבר ומבקר את עצמי, ושלומית הגיעה עם מראה לבנה ובהירה והפכה את הכל. היא הראשונה שגרמה לי להאמין שאני בסדר, ככה איך שאני, עם כל הבעיות שלי, והשריטות, והמצבי רוח והביקורת העצמית, הכל בסדר. עד שלומית חשבתי שלמערכות היחסים שלי יהיה סיכוי רק אם אני אשתנה מהקצה אל הקצה, ועם שלומית, בפעם הראשונה אני מרגיש שהיא מקבלת אותי ככה, ללא תנאי, וזאת תחושה מדהימה. ואני אפילו חושב שלך היה חלק בזה".

     

    לי? אני אמרתי לך שכדאי לך להתאהב בסטודנטית לספרות אנגלית לא מהתחום.

     

    "נכון, ובאמת השתכנעתי. לפני ארבע שנים הייתי בטוח שזה מה שיהיה. שאני רוצה ללכת עם מישהי שהיא לא מהתחום, משהו שהוא יותר נקי ונטול פוזה, ושלא יאפשר פלישה לתוך היחסים כמו שכבר קרה לי בעבר. חופשי האמנתי שאני הולך להתחתן עם רואת חשבון או עורכת דין. ואז הציעו לי להכיר את שלומית וחשבתי שזה הרעיון הכי גרוע בעולם, כבר הייתי מכוון בראש למקום אחר, ואמרתי, נו באמת, ילדה בת 21, מה אני צריך את זה, אני כבר מכיר את החיים, והיא רק בהתחלה, והפער הוא עצום. זכרתי את עצמי בגילה, ואני הייתי אינפנטיל גדול בגיל הזה, והיום אני כבר רק רוצה לנוח ולהקים משפחה וזה הכי לא מתאים. אבל בכל זאת, לא הצלחתי להניח לזה ולהגיד לא".

     

    זה בסדר, אין אף גבר בעולם שהיה אומר לא לזה, אל תרגיש רע עם עצמך.

     

    "אני לא... ואז פגשתי אותה כמה פעמים, היא נסעה הרבה באותה תקופה אז גם היינו מדברים הרבה בטלפון בשיחות לונג־דיסטנס ארוכות כאלה, והדבר האחרון שהרגשתי ממנה היה שהיא דוגמנית, או שהיא צעירה ממני. הרגשתי שזו פעם ראשונה שיוצא לי להכיר חננה. חננה אמיתית, שמתעניינת בדברים של חננות, שרצתה להיות פסיכולוגית או מנתחת מוח והיא פשוט במקרה גם נורא־נורא יפה. והיא הייתה כל כך שונה מכל מה שאני מכיר. בטוחה בעצמה, לא מבוהלת, עם לב פתוח, כל הדברים שאני לא, וזה פשוט קנה אותי.

     

    "אני האמן הכאוטי עם המצבי רוח שלי וחוסר הפרופורציות, והיא עומדת עם שתי רגליים, מהממות אמנם, על הקרקע, לא מבולבלת, לא מצנזרת את עצמה כשהיא מדברת, חיובית, לא מסוכסכת עם עצמה. זה הימם אותי לחלוטין. ובסופו של דבר אני חושב שהיא גם מאוד הזכירה לי את הדמות של רונה מהסדרה (אלמה דישי), שגם הייתה כזו במידה מסוימת. אז אני חושב שכן הקשבתי וכן התחתנתי בסוף עם מי שאיחלת לי להתחתן".

     

    ואיזה בעל אתה חושב שאתה?

     

    "אני חושב שאני בעל טוב. אני אוהב ואני מפנק ואני תומך ואני קשוב".

     

    אבל אפילו שלומית העידה על זה שאתה קצת שייח' בבית. וזאת אחת הסיבות שבעונה הזו כתבתי אותך בדיוק הפוך. נתתי לך את התפקידים הנשיים הקלאסיים ושמתי מולך אישה חזקה, שהיא המפרנסת, והיא מביאה את הכסף ויש לה שאיפות גדולות חוץ מלהביא ילדים, ואתה זה שמחכה לה בבית שתחזור מהעבודה. וראיתי שאפילו כשחקן לא היה לך נוח להיות במקום הזה.

     

    "אה... כן ולא. זה היה מוזר לי קצת, ויכולתי להבין למה לגברים קשה להיות במקום כזה עם אישה כזאת, כי יש לנו אגו ואנחנו רוצים להיות אלה שמביאים את הכסף ומפרנסים. ושזה לא יתפרש לא נכון, אני מאוד פמיניסט. אני אוהב נשים, אני מעריץ נשים, אני חושב שנשים צריכות לנהל את העולם, אני בטוח בזה. אין לי ספק שאתן יותר מוכשרות, יותר מפוקסות, יותר עמוקות, יותר יודעות מה אתן עושות ושחייב להיות שוויון מוחלט בשכר ובתנאים. אני חושב שזה מהלך שכן קורה עכשיו בעולם. מצד שני אני עדיין קצת שייח', אני מודה. זה גם קצת החינוך שקיבלתי מהבית ואיך שהאבות שלנו היו כשהם גידלו אותנו, ואני לא מספיק מסדר אחריי, וכשאני חולה אני מתנהג כגבר ממוצע - שזה אומר גבר מוכה שחפת, אבל שלומית לא באמת תיתן לי להיות שייח' לאורך זמן, אל תדאגי, היא מחנכת אותי טוב־טוב, אבל ברכות. ואני חושב שאני כבר מאוד־מאוד משתפר".

     

    תן לי דוגמה אחת לשיפור.

     

    יש הרבה דוגמאות, אני כבר יודע להכין סלט ואני מפנה את המדיח ואני משקה את העציצים. בקנאות. כי את לא יודעת מה יקרה אם אני לא אעשה את זה. לפני כמה זמן שלומית הייתה בחו"ל והייתה הפסקת חשמל, וההשקיה האוטומטית של הצמחים נפסקה ואני כמובן לא שמתי לב, כי למה שאני אשים לב לכזה דבר, וכששלומית חזרה הביתה מחו"ל חשכו עיניה. כל הצמחים מתו ואני הייתי בפגישה והיא התקשרה אליי והתחילה לצרוח עליי כאילו רצחתי את הילד שלנו.

     

    רגע, לא הייתה לנו סצנה כזו בעונה הראשונה?

     

    "נכון! אותו דבר, רק ששם זה היה עם קלרה הכלבה שנדרסה בגללי ופה זה היה עם הצמחים, שמבחינת שלומית הם לגמרי יצורים חיים. היא מדברת אליהם ומשקה אותם, והיא צורחת עליי בטלפון ואני לא מבין מה היא רוצה ממני. אמרתי בסדר, נקנה צמחים חדשים, מה הסיפור. ואז באתי הביתה וראיתי כמה היא עצובה ואת כל הצמחים המתים והבנתי. הבנתי, ומאז אני בחיים לא אשכח להשקות את העציצים".

     

    אפרופו יצורים חיים, זה נראה שכל המדינה מסתכלת לשלומית על הבטן בציפייה דרוכה כל פעם שהיא יוצאת מהבית.

     

    "אני יודע, ושנינו מאוד רוצים את זה ומקווים שזה יקרה בקרוב. אני כבר קם כל יום בשש וחצי בבוקר, ככה שמבחינת השעון הביולוגי שלי אני כבר מוכן לגמרי".

     

    זה מטריף אתכם שנכנסים לכם לרחם?

     

    "זה יכול להטריף אותי רק אם אני מעורער עם עצמי באותו רגע. אם אני בעצמי נכנס פתאום ללחץ מזה שעוד אין לי ילדים והזמן עובר ואז מישהו זורק הערה ברחוב, זה יכול להלחיץ אותי. אבל אני חי פה כבר 20 שנה, ואני יודע שזה גם נעשה מאהבה ואכפתיות ואני לא מתרגש מזה, גם כשמישהו ברחוב זורק הערה הכי פולשנית ואומר, 'יאללה יהודה אתה זקן כבר, מה נהיה'. אולי אם הייתי אישה הייתי קצת פחות סלחן לזה, אני מאמין שזה שם, נשים לפעמים במקום יותר קשה ולא נעים. אבל במקרה שלנו שנינו באמת מאוד רוצים ילדים ומחכים לזה בטירוף. ברור לנו שזה הפרויקט הגדול הבא".

     

    אתה מודע לזה שלגדל ילדים זו עבודה מאוד קשה? אני עוד דקה יולדת בת שלישית ומאיך שראיתי שאתה מחנך את בונו הכלב שלכם, יכול להיות שתהיה לכם בעיה.

     

    "למה?"

     

    כי אתה נוזף בו כשהוא עשה משהו רע, ואחרי שנייה מיד מלטף אותו ומנשק אותו ומבקש ממנו סליחה. הילדים יאכלו אותך חי.

     

    "יש מצב. חופשי יש לי בעיה של סמכות והצבת גבולות. למרות שלפעמים אני יכול גם לתת שאגה, אבל אני רך, עם החיות אני חמאה, אני נמס. הם הורגים אותי. הרגלנו את בונו לישון איתנו במיטה, אז כשהוא בא בלילה, בשלוש פעמים הראשונות אנחנו אומרים לו לא, ובפעם הרביעית אנחנו כבר מעלים אותו ומתכרבלים איתו, אז יש מצב שאנחנו מחרפנים את הכלב. ומצד שני הבאנו גם את ירמיהו החתול ויש להם קשר מעולה, אז אולי אנחנו בכל זאת עושים משהו טוב. אני משער שבקרוב נדע. בכל מקרה יש לנו מיטה גדולה ויש מספיק מקום לכולם".

     

    כשהתחלתי לעבוד על הסדרה לפני עשר שנים שאלתי אותך מה הפחד הכי גדול שלך, אמרת, להתגרש ושהילדים שלי ישנאו אותי.

     

    "באמת? מעניין. וואו, זה בכלל לא התדר שאני נמצא בו היום. יש לי אישה מדהימה שאני אוהב כל יום יותר ויותר, והקשר שלנו רק מעמיק ומתפתח, ואני מאוד־מאוד מקווה שלא נתגרש בעתיד, אבל אני יודע שכל משבר שלא יבוא, אם יבוא, מצאתי את הבן אדם הכי נכון להתמודד איתו".

     

    אז מה הפחד הכי גדול שלך היום?

     

    "לא יודע, אני משתדל לא להתעסק בפחד כל כך הרבה היום, ולא לתת לפחדים שלי לנהל אותי. במקום לחשוב מה הכי מפחיד אותי, לחשוב מה הכי יעשה לי טוב".

     

    מה יעשה לך טוב?

     

    "להמשיך להעמיק את הזוגיות שלי, להיות אבא, להרחיב את הגבולות המקצועיים שלי, אולי לביים, להיכנס קצת לעסקים, ובעיקר לאהוב את עצמי יותר. ומה הפחד הכי גדול שלך?"

     

    שיבקשו מאיתנו לעשות עונה שלישית.

     

    shirly.moshaioff@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 18.12.18 , 18:26
    ידיעות אחרונות