בין הכיסאות
כבר יותר משנה שארגוני הנכים מנהלים מאבק עיקש להשוואת קצבת הנכות לשכר מינימום, אבל הכסף הוא רק אחד מהקשיים הרבים בחייהם. עבורם, כל פעולה יומיומית היא אתגר נינג'ה. אז בפעם הבאה שאתם נתקעים בפקק כשהם חוסמים את הצומת, נסו לדמיין לרגע איך זה לחיות כשכל צעד שלכם עלול להיתקל במכשול, כשכל סדק במדרכה מכאיב לך, כשצריך אוטובוס או רכבת, או כשאתם רוצים לשלם על הקפוצ'ינו אבל הקופה בבית הקפה נישאת הרחק מעל ראשכם. דנה ספקטור ורענן שקד העבירו יום בכיסאות גלגלים - ובקושי עמדו בזה. פרויקט מיוחד
רענן: קחו לכם כיסא גלגלים. אני ממליץ. קחו אותו לנסיעת מבחן. הדגמה. קחו את הילדים לסיבוב. תגידו להם שזה מתקן מיוחד. לא תשקרו - הוא באמת מיוחד. קחו אותו לפי שעה. זה זול יותר מהשכרת אופנוע ים לשעה, בטח אם אתם משתמשים בשירותי "יד שרה". ואפילו לא צריך להיכנס בשביל זה למים.
קחו לכם כיסא גלגלים לזמן, מה שנקרא, מוגבל.
עכשיו שבו עליו. הניחו את רגליכם על משטחי הרגליים המתקפלים, הרופפים, ותהפכו, בבת־אחת, בלי שהתכוונתם, לנכים. חצאי־אדם, אם לצטט ממשנתו של אורן חזן. יושבים אפילו מבלי להתכוון באופן מעט שפוף, מקופל, מקומט. לא בחירה שלכם - ככה זה יוצא, עם הרגליים שאין לכם דרך למתוח או לשכל, עם פלג הגוף העליון שמתחיל, כעבור זמן, לקרוס לתוך איזו נמיכות קומה שהנפש כבר תמציא לכם. יושבים בנוחות יחסית? יופי. עכשיו שימו ידיים על הברזלים הצמודים לגלגלים, ותתחילו להתגלגל.
ומיד תיעצרו.
כל הזמן תיעצרו. גם כשכבר תתחילו לשלוט בכיווניות, בזווית הגלגול, במהירות, בכוח הידיים הנחוץ, גם אז מובטח לכם דבר אחד: משהו יעצור אתכם. תמיד. ומישהו - כנראה מישהו שאתם לא מכירים (אבל כמעט לעולם לא זר גבוה ומסתורי או גל גדות) - יצטרך להיחלץ ולעזור לכם לעבור איזה מכשול. אם יבוא לו.
גם כשתתגלגלו על הכיסא שלכם למקומות ששלטים כחולים קטנים עם אייקון של כיסא גלגלים מסמנים בבירור שהם מונגשים, מיועדים לנכים, מטופלים, גם אז משהו יעצור אתכם. משהו לא יתאים לגמרי. לעולם לא תדעו איפה ואיך יחסרו לכם עוד 15 סנטימטר כדי להיות מסוגלים להגיע ממושב כיסא הגלגלים שלכם למושב האסלה. או לשולחן בבית הקפה. או לרוחב הדרוש כדי לעבור בדלת הכניסה.
אתם נכים עכשיו. חלק מקבוצה עצומה של מאות אלפי ישראלים שיש להם לאן ללכת, אבל אין להם איך. כמותם, אתם חולפים על פני העולם בגובה של כלב זאב ממוצע, אפכם תקוע בגובה אזור החלציים של כל השאר. שולחנות, כיסאות, דלפקים, בני אדם - כולם עכשיו מעליכם.
"מה שלום צלם האנוש שלך?", דנה שואלת אותי שעה לתוך הנכות שכפינו על עצמנו. ובכן, דנה, תודה ששאלת. כי צלם האנוש שלי הפך לצלמית, ובהמשך לסתם צל חיוור. אני כלוא בכיסא הגלגלים הארור הזה - שאסרתי על עצמי לצאת מתוכו, לא משנה מה - ושום דבר בזה לא מרגיש כמו חיים שיכולתי, אם הייתי מוכרח, לחיות.
דנה: הדבר הראשון שכיסא הגלגלים גרם לי להרגיש הוא שאיזה מלאך חובב מתיחות בא ולקח את צנצנת העוגיות של העולם והעלה אותה בכוונה למדף הכי עליון במטבח. בחנות התכשיטים כל הטבעות נמצאות על דלפק חמישים סנטימטר מעליי. גם הלנז'רי ממוקם על הר זכוכית נישא הרחק ממני, כי מה לאישה בכיסא גלגלים ולרכישת חזייה או תחתוני כותנה, שלושה ב־10 שקל? יש לה בכלל איברי מין? אפילו החריץ של הכספומט לא ממוקם במיקום שיתאים לי.
אתמול ראיתי סרטון שהציג המצאה מהפכנית: כיסא גלגלים דיגיטלי שמאפשר לך לעמוד זקוף, להגיע לכל המדפים. אבל הכיסא הזה יקר מאוד, ולרוב האנשים עם המוגבלות במדינה יש קצבה חודשית כה מעליבה שרבים מהם נאלצים להסתפק רק בכיסא הידני.
רענן: המדרכות במרחבים הציבוריים של תל־אביב שונאות כיסאות גלגלים. מרצפות אקרשטיין הארורות שולטות בכל מקום, וכשאני יושב על כיסא הגלגלים - כלי נטול בולמי זעזועים משמעותיים שמאיץ תוך עשר שניות מאפס לאחת - הגב שלי מרגיש, באופן אישי, כל אבן וכל מרווח. הנסיעה - כל נסיעה על כל מדרכה - היא חוויה פרקינסונית לחלוטין. אני פשוט מרצד.
איך הם עומדים בזה לאורך זמן, הנכים?
אולי יש להם כיסאות גלגלים טובים יותר. הכיסאות שאנחנו קיבלנו מהיד של שרה פשוטים, מהסוג הנפוץ והבסיסי ביותר. נדרשת עבודת ידיים אינטנסיבית כדי להניע ולנווט אותם. אני יודע שיש גם כיסאות נכים חשמליים, וחמש דקות לתוך החוויה אני אומר את המשפט שמעולם לא תיכננתי להגיד: תנו לי את הכיסא החשמלי! עכשיו!
דנה: בכל פעם שאתם עומדים בפקק ומקללים את הנכים שחוסמים כבישים, תזכרו שלחיות עם מוגבלות זה פיזיותרפיה שחייבים לעשות, זה סכו"ם ארגונומי למי שידיו לא פועלות, מזלג עולה הון. במקום שיסבסדו לך את הצורה, מייגעים אותך באלפי ריצות לביטוח לאומי כדי לנסות להשיג אישור למעלון בחניה. הנה שקר: המדינה בכלל לא מונגשת כמו שחושבים. נעשו פעולות חשובות בשנים האחרונות, הרבה בזכות עמותת "נגישות ישראל", אבל זה לא מספיק. רק כשמתיישבים בכיסא עצמו מבינים כמה הכל קשה.
"בעולם היום עושים הבדלה בין הנגשה להכלה", הסבירה לי חברה שנשואה לגבר מהמם עם מוגבלות. "הנגשה זה אומר שאת יכולה להיכנס לכל מבנה. הכלה זה אומר שתעשי את זה בקלות, ושלא ישלחו אותך לכניסת נכים שממוקמת ליד פחי הזבל בפיזדיולוך. אף אחד לא חושב על ההפרדה שעושים בין הילדים של הנכה לאבא שלהם. מבחינתם הוא אבא האהוב שלהם, ובכל פעם ששולחים אותו לכניסה נפרדת הם נזכרים שמבחינת החברה הוא שונה".
בקניון רמת אביב: דמעות של תסכול
דנה: למלצרים ולבעלי בתי קפה יש דרך משלהם להיות נחמדים לנכים. כל הפנים עוברים מין פייס־ליפט פתאומי, והחיוך? מתוק כמו סברינה. שאף אחד לא יגיד שאנחנו לא אנשים טובים ומכילים. אולי יש אנשים עם מוגבלות שאוהבים את זה, לי באופן אישי זה גורם להרגיש כאילו שאני פעוטה מנג'סת שחוסמת את הגישה למקרר העוגות.
ייאמר לזכותו של בעל בית הקפה שרענן ואני באמת חוסמים את הגישה לוויטרינה של העוגות. על הכיסא רענן מעיין באדישות רעננית בתמונה של דוגמנית שאמורה להיות בשער של "בלייזר", שהוא העורך הראשי שלו. אני חונה בדאבל־פארק נועז לצידו. מאחורינו כבר משתרך תור של חמישה קונים, רואים שהם מתים שנתקדם אבל הם לא מעיזים להעיר לנו.
"אין לי כוח לזה", אני אומרת לרענן. "נו, די, יהיה בסדר", הוא אומר, נהיה לי פתאום פוליאנה. אני לא מבינה איך לא נמאס לו למשוך כל כך הרבה תשומת לב. לא חיפשנו יחס מיוחד, רק קפוצ'ינו, ובכל זאת הפכנו לאירוע מתגלגל. סועדים מסתכלים, האנשים מאחורינו בוטשים ברגל בפאסיב־אגרסיב, מלצריות מבצעות מעקפים מסביבנו כמו פיות עם מגשים עמוסים. בעל בית הקפה עומד מעלינו ומחייך, אבל העיניים שלו נשארות שחורות.
"חברים", בעל בית הקפה סוף־סוף מעז לומר משהו, "אפשר לעזור לכם?". בחיוך שלו אפשר להאיר את כל חדרה. "לא ממש", אני אומרת ביובש, "אני כולה רוצה להגיע לקופה ולהזמין". אני אמנם יושבת בכיסא גלגלים, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה להיות מעצבנת. או עוד ישראלית טיפוסית חצופה. או פשוט תקועה בדרך. יאללה־יאללה, רואים שלא מתאים לך הפגנת נכים באמצע צומת העוגות שלך. זה בסדר, אנחנו מבינים. לא סובלת את היחס הרחימאי שנותנים לאנשים עם מוגבלות. אלה אנשים רגילים עם תשוקות, אהבות, פחדים וחלומות שיש להם קושי ללכת או להזיז גפיים, לא מסכנים או מוכי גורל. ממש לא ציפיתי לבכות בכתבה הזאת, ובכל זאת, דמעות עולות לי בפינות של העיניים, לא ברור לי אם הן בטעם של השפלה או של תסכול.
"תגיד להם בבקשה שילכו לשבת, ואני אשלח אליהם מלצר", הוא אומר לאילן הצלם. רק שאילן הוא לא אבא שלי. אני לא צריכה מבוגר אחראי. "אנשים מפחדים לדבר אל נכים כי הם חוששים שזה מידבק", אמר לי ג', אדם עם מוגבלות שאיתו שוחחתי אחר כך, "הם לא רוצים תזכורת לכל מה שיכול להתקלקל בחיים מול העיניים". אני דווקא מאמינה שהאיש פשוט בחרדת ביצוע. שהוא חושש שיעשה משהו לא במקום ואני אצלם אותו באייפון ואפיץ ברשתות החברתיות. "אין צורך במלצר", אני אומרת לבעל בית הקפה, "אני רוצה להזמין בעצמי".
כשאני סוף־סוף מגיעה לקופה, אני מגלה שהדלפק גבוה מדי. הבריסטה עומד כמו גוליבר שגיב בתוך האמפייר סטייט בילדינג של הספלים. אין לי שום דרך להגיש לו את כרטיס האשראי שלי. "אולי בכל זאת מלצר?", מישהו לוחש בהיסטריה. אבל לא, להיות גברת ספיישל נידס, לא בא לי. מה בסך הכל רציתי? לעשות סקיי־דייבינג עם קביים?
רענן: אנשים נפלאים. כולם. באמת. ישראלים הם הטובים ביותר. הם יעזרו לך גם כשלא תרצה. הם רואים אותך בדלת בית הקפה בקניון ונעצרים כדי לתת לך להיכנס לפניהם. איזה יופי. ואז אתה לוקח זווית לא נכונה ונתקל עם כיסא הגלגלים במשקוף. והם עדיין מחכים לך שתיכנס. ואז אתה מנסה שוב - ושוב נתקל.
עכשיו אתה כבר מעכב את כולם. אתה סצנה מ"משתגעים על מרי". אחד מהעוברים והשבים - או כולם יחד - ינסו להיחלץ לעזרתך ולתמרן את הכיסא שבו אתה יושב כדי לשים קץ לצוואר הבקבוק שיצרת. ועכשיו יש לך שתי אפשרויות: להגיד להם "תודה רבה", או לעמוד על שלך ולצעוק: "לא! אל תעזרו לי! אני יכול לבד!".
אתה רוצה לבחור באפשרות השנייה - מתעקש על כבוד עצמי, הא? - אבל בוחר, כרגיל, בראשונה. לא נעים לך לעכב את כולם ככה. נדמה לי שאי־נעימות היא התחושה החזקה ביותר שלך כנכה טרי. אולי איבדת רגל או שתיים, אבל עוד לא נולדה התאונה שתוכל לגדוע את פולניותך.
והנה אני, יחד עם דנה, סוף־סוף בתוך בית הקפה.
מלצר זריז נחפז לעברנו וממהר להציע שנתנדף לאיזה שולחן צדדי והוא כבר ידאג לכל מחסורנו, מלבד כמובן למה שחסר לנו: רגליים. אנחנו חושדים שזה לא מאדיבות; שזה אולי מטעמי אסתטיקה. אולי, אנחנו תוהים, הנוכחות שלנו גורמת לאנשים עשירים ויפים לאי־נוחות ברורה ומיידית? אולי יהיה הכי טוב אם, במידת האפשר, נגנוז את עצמנו באיזו פינה צדדית וניעלם?
אבל אין דרך להיעלם כשאתה עם כיסא גלגלים. אתה דבר מרובע וגדול שתופס המון מקום, ממגנט תשומת לב מיידית, ותמיד מאלץ אנשים לקום או לזוז ממקומם כדי לאפשר לך לעבור.
בסוף אנחנו מגיעים לשולחן - לא לפני שמוט ברזל על הרצפה מונע מאיתנו לצאת ותוקע אותנו מתחת למשקוף בהמתנה למתנדבים שיסכימו להסיע אותנו מעליו.
תמיד יש מתנדבים. אנחנו אומרים להם "תודה, תודה", כשמה שאנחנו באמת רוצים להגיד להם הוא "לא! אל תעזרו לי! אני אמנם לא יכול לבד, זה מכשול בלתי עביר, אבל תעזבו אותי כאן, לעזאזל, אני כבר אעביר את המשך חיי פה ליד המשקוף".
והאמת היא שאני כמעט אומר את זה. כי מאז המקרה - כלומר, הנכות - הפכתי מסתם ישראלי נרגן לבן אדם עצבני, ממורמר, אגרסיבי, שבכל רגע נמצא רגע אחד לפני התפרצות. תנו לי באופן אישי חודש על כיסא גלגלים, ותהיו בטוחים שתמצאו אותי בסופו, מתגלגל ברחבי העיר ומרעים בקולי שוב ושוב: "תעזבו אותי! לא צריך כלום!"
קו 13: אירוע מתגלגל
דנה: לקו 13 אין סתם מספר שמביא מזל רע, יש לו גם מזל רע, עובדה שכבר עברו ארבעים דקות והוא לא מגיע. רענן ואני כבר מיצינו את שלל אפשרויות השיחה עם הנוסעים בתחנה. "מה קרה לך?", שאלה אישה אחת עם תלתלים צהובים. אחרת, אמא צעירה עם עגלה שבתוכה תינוקת, אמרה שגם לה יש בעיה להסתובב בעיר. חיילת מתוקת פנים לא אמרה כלום, אבל לא הפסיקה לחייך בעידוד בכל פעם שנפגש המבט שלנו. החיוך שלה נעם לי, לא היו בו רחמים, אלא בת הדודה היותר מוצלחת שלהם, האמפתיה. ואמפתיה זה עושה לך היי, זה מזון המלכות של הרגש.
הנה הדבר שהכי שמחתי לגלות היום: רוב הישראלים פשוט מקסימים. בכל שנייה מגיח מאחוריי איזה זר מסוקס ומציע לדחוף אותי קצת. למשל, כשנאבקתי עם הכיסא במעלה השיפוע החד של רחוב איינשטיין. "קוראים לי גורי", הוא אמר, "ואני אהיה הנהג שלך להערב". כשאני הולכת על שתי הרגליים אני יכולה ליפול לחור ביוב ואנשים לא ירימו את הראש מהאייפון. ועכשיו פתאום על הכיסא אני זכאית למחוות ג'נטלמניות כאלו של הוד מעלתה עם פנקס הקטן.
בכלל, שמתי לב שביחס שלהם לאנשים עם מוגבלות אנשים בני עשרים פלוס הם הרבה יותר פתוחים וטבעיים, מגישים לך ישר את העיניים. תמיד לעגתי קצת לבני דור ה־y על האובססיביות שבה הם מקפידים על פוליטיקלי־קורקט. היום אני מבינה שיש גם המון דברים טובים במה שחשבתי שהוא הצדקנות המוגזמת שלהם. גדל פה דור רגיש ומודע יותר מאיתנו.
רק שאם כולם כל כך נחמדים, איך זה שאני בדיכאון? גם רענן נראה לא משהו. הוא בוהה בעיקשות למרחבים, כבר לא בא לו לדבר איתי על "אוזרק" או לטעון שאילן הצלם הוא פיליפיני גרוע, אין לו טאץ' טיפולי בשיט. משהו נפל עלינו. נדמה לי שאנחנו מותשים, פשוט מותשים מלגלות איך כל פעולה שלקחנו כמובן מאליו הפכה לאוורסט פרטי.
הגב שלי כואב רצח, הזרועות שלי כבר פיתחו שרירים, והכל בגלל דבר טריוויאלי כמו איכות המרצפות. להיות עם מוגבלות זה אומר שֵכֶל שעובד פול־טיים־ג'וב, זה אומר שהעולם כולו הוא קובייה הונגרית שצריך לפתור, יש המון שאלות לוגיסטיות מטרידות שלא נותנות לך לחשוב על דברים יותר מעניינים. למשל, האם כדאי לנסות להתגלגל ברגל לרכבת, או שכדאי לנסוע לשם באוטובוס שתי תחנות?
"עם הירידה החדה הזאת, ברור שאי־אפשר ללכת", רענן אמר קודם. "אנחנו נתגלץ' במדרון, זה יהיה כמו לעשות סקי". היינו מרימים אצבע למונית, אבל ברור לנו שהסיכוי שלנו למצוא אחת עם רמפה שתעלה את הכיסא משול לסיכוי שהכרכרה של סינדרלה פתאום תגיח פה.
אוטובוס נעצר מולנו בנפיחת מנוע. הוא לא קו 13, אז אנחנו נשארים במקום. הנהג שולח אלינו מבטים תוהים, ואחרי היסוס קם מהכיסא. אנחנו צופים בו מהלך דרך הזגוגיות, עד שהוא נעצר בכניסה האחורית, ממש מולנו. "נו?", אומר הנהג, "רוצים לעלות או לא?" הוא מצביע על הרמפה, סתם פס מתכת שקבוע ברצפת האוטובוס עם זיז בולט. הנהג צריך לקום ולפתוח לנו אותה, היא לא הידראולית. הוא גם צריך להתעניין אם אני מעוניינת שיעזור ויחגור אותי בחגורת הבטיחות למקום. את זה הוא צריך לעשות לפי חוק, לא משנה כמה נוסעים מחכים לו ובאיזה מצבי רתיחה הם.
"נו?", הוא שואל שוב. "לא צריך", רענן אומר, "אנחנו מחכים לקו 13".
"סבבה", הוא מפטיר, "רק שתדעו שאתם לא יכולים לנסוע שניים על האוטובוס. אין שני מקומות מונגשים לכיסאות, רק אחד".
לפי החוק, מתכננים עירוניים ומהנדסי תחבורה מחויבים להזמין לדיוני הנגשה אדם עם מוגבלות, שייתן להם אינפוט על מה באמת צריך: מוט אחיזה פה, כפתור עזרה שם. רק שאת האוטובוס הזה כנראה הנגישה ועדה ששכחו להכליל בה אדם עם מוגבלות, וככה יצא שיש לו אמנם לחצן בחוץ, כזה שבאמצעותו אני אמורה להתריע בפני הנהג שאני אכן רוצה לעלות עליו, רק ש: א) אני צריכה לרדת למדרכה כדי להגיע ללחצן, ב) הוא גבוה מדי בשביל הכיסא שלי.
"הנהג אמור לחנות מספיק קרוב למדרכה כדי שתוכלי להגיע לכפתור בלי לרדת לכביש", יסביר לי בערב יובל וגנר, מייסד עמותת "נגישות ישראל". "בעניין הזה יש פיילוט של משרד התחבורה עם אפליקציה שנקראת stephere המאפשרת להודיע לנהג שבתחנה מסוימת מחכה בן אדם עם מוגבלות ואיזה קו הוא רוצה לתפוס. ככה שהנהג לא יעצור את האוטובוס בכל פעם שהוא רואה אישה בכיסא גלגלים בתחנה".
וגנר, אגב, היה גם זה שלימד אותי שרצוי לא להגיד נכה אלא אדם עם מוגבלות. "וגם לא מוגבל, או בעל מוגבלות", הסביר, "כי הוא לא רכש את המוגבלות שלו, פשוט יש לו כזאת". כשהוא הסביר לי את זה, התעוררה בי קצת אלרגיה, אני שונאת שאוסרים על מילים מסוימות ומלמדים מילים מיופייפות. אבל זה היה אתמול. היום אני מבינה את הרגישות הזאת בעצמות שלי. מספיק ללכת ברחוב ולהרגיש כמו פריק כדי להבין כמה יש לכל "נכה" זכות לקבל מילה פחות טעונה בדעות קדומות. בכל פעם שהתקשורת מדווחת על "הפגנת הנכים", היא צריכה לדעת שבשביל הרבה אנשים עם מוגבלות המילה הזאת היא כמו רב־קו משומש, מלאה עד הקצה בסטיגמות משנת תרפפ"ו.
"הייצוג שלנו בתרבות זה או נכים מצטיינים, כלומר כאלו שטיפסו את הקילימנג'רו עם כיסא שגורמים למגישה להתמוגג, או נכים ממוסכנים שגורמים לאנשים בבית להיאנח", אמר לי אחד המרואיינים. "אף פעם לא תראי בסדרה אדם עם מוגבלות שהקטע שלו שהוא מצחיק, או מנוול, או מחזר אחרי הגיבורה הראשית, דמות שרק במקרה יש לה קביים".
פעם יצאתי עם גבר שישב בכיסא גלגלים. הוא היה כריזמטי וסקסי, ויצאנו למלא מקומות ומסעדות בשיא הטבעיות, ואף פעם לא חשבתי כמה עוצמה צריך בן אדם כשבכל מקום שהוא הולך אליו הוא לא סתם החתיך עם עיני האריה, אלא גם הנכה שמתעוררת סביבו מין תכונה כזאת של איפה נושיב אותו עכשיו. הוא בטח בחר תמיד את המסעדות שהוא ידע שיש בהן הנגשה. פעם הגענו בספונטניות לבר־מסעדה שהוא לא הכיר, ודווקא שם קרה דבר די רע. באותו הערב להקה ניגנה שם, ומאוחר מדי גילינו שכשיש הופעה אפשר לשכוח מללכת לשירותים. "לא הייתי צריך לשתות כל כך הרבה", הוא אמר, "אני בחיים לא אצליח לעבור את כל האנשים שעומדים בדרך ולהגיע לשירותים". הוא אמר את זה כמו תמיד בביטחון, כאילו לא מזיז לו. אבל היום אני תוהה אם הוא לא הרגיש גם טיפת השפלה, גבר מרשים שצריך לחשוב פעמיים לפני שהוא שותה אלכוהול עם החברה שלו במסעדה.
"תחום הברים הוא בעייתי", אמר לי וגנר. "על אף שהם צריכים שירותי נכים לפי חוק, להרבה מהם אין". וחברתי הוסיפה: "כבר שנים שמחנכים אותי לשנוא את טורקיה, עם ארדואן והאנטישמיות, אבל כשאני נוסעת לנופש עם בעלי, אני נוסעת רק לשמה. למה? כי פאקינג טורקיה נגישה פי אלף מישראל. האוטובוסים, המוניות, הכל הולך חלק. יש הנגשה בשפת הים עד קו החול, לא כמו אצלנו, ושם מחכים כיסאות מיוחדים שאפשר להתרחץ איתם. בהתחלה, כשראיתי שם כל כך הרבה נכים ברחובות, חשבתי שיש להם איזו בעיה. בסוף הבנתי שזה לא שיש יותר נכים, זה בגלל שיותר קל להיות ברחוב, אז הנכים שלהם פשוט יוצאים יותר מהבית, הם חלק מהחברה".
היא מציעה שאנסה להזמין צימר עם הנגשה אם אני רוצה להבין כמה ישראל לא ממש מעודדת את אזרחיה עם המוגבלות לצאת. אני מתקשרת לארבעה צימרים, בחלקם יש הנגשה, אבל הם מקווים שלא אכפת לי ש"לאורח לא תתאפשר כניסה לג'קוזי". חלקם מותאמים בצורה מושלמת, אבל דורשים פי שניים או שלושה כסף על התענוג.
אותו דבר עם מוניות. לפי החוק כל תחנת מוניות צריכה להחזיק מספר מסוים של מוניות עם התאמה לכיסא גלגלים. בפועל, לכי תמצאי מונית כזאת בלי לבזבז שעות בטלפונים. וזה מרתיח שדווקא למדינה שמייצרת כל כך הרבה נכים חדשים במלחמותיה ובמבצעיה בעלי השמות של קופת גמל לא ממש אכפת אם האדם שיש לו מוגבלות יפסיק לבלות. איך זה יכול להיות שזה בסדר מצידה שאדם שאיבד את שתי רגליו בפעולת גבורה יישאר בבית, ירגיש בודד. ממודר. לא שייך.
רענן: עכשיו אני יושב על כיסא הגלגלים שלי באוטובוס. דנה, על כיסא הגלגלים שלה, לידי. אנחנו חוסמים את כל מעבר האמצע הרחב באוטובוס, ואנשים נדחקים, איכשהו, משני צדדינו, מנסים לעבור לצידו השני, כמו מים שמפלסים דרך סביב סלעי ענק שנתקעו באמצע נהר.
איך זה מרגיש?
כמו להיות מטרד. למה כמו? אני מרגיש מטרד. בעיה. הפרעה תמידית לסדר הציבורי.
הנהגים דווקא בסדר גמור איתנו. כל שלושת נהגי האוטובוס שבהם נתקלנו מיהרו לעזוב הכל כשהבחינו בנו בתחנה ולגשת לדלת האחורית כדי לפתוח את הרמפה שבאמצעותה נוכל להתגלגל פנימה. נו, אפשר להבין אותם; הם מבינים אותנו. מי כמותם יודעים מה זה לשבת על כיסא כל היום ולהתגלגל. מי כמותם מבינים מה זה להתנייע בתוך מפלצת שבעיקר חוסמת גישה לאחרים.
ברכבת: פחד גבהים
רענן: הרכבת שוברת אותי. אולי זה בגלל שהתחנה מוצפת בילדים ובהורים קולניים, ודווקא בתוך כל הכאוס הישראלי הבריא הזה, שגם על שתי רגליים עלול להיות די מרתיע, אנחנו מתקבלים בחום. מיד כשאנחנו נכנסים לתחנה ניגש אלינו מנהל המשמרת, בסרבל צהוב, מסייע לגלגל אותנו פנימה דרך השער המיוחד ונותן התרעה במכשיר הקשר לדיילים הסיעודיים שברציף לקלוט אותנו. טוב הלב הזה בעיצומו של יום זעם ישראלי שגרתי הוא, בדרך כלשהי, מכמיר לב ומעורר פליאה. לא ידעתי על קיומו.
אז אנחנו לא נלך לאיבוד כאן בתחנה. הם ידאגו לנו, מרגע שניכנס לתחנה ועד שניפלט ממנה. שני הדיילים הסיעודיים על הרציף יכניסו אותנו, כל אחד בתורו, לתוך מתקן צהוב מגושם וגדול שבתוכו דנה תיראה כמו חיה אקזוטית בכלוב, ואני איראה כמו אסיר ציון שכרגע התבשר על ביטול הסרטיפיקט לישראל. באמצעות מנואלה ידנית הדבר הזה מרים את כיסא הגלגלים לגובה נמוך, שממנו אני מוזמן להתגלגל על רמפה נשלפת היישר לתוך הרכבת.
דנה: שני דברים אני שונאת במיוחד: גבהים, ורכבות שנוסעות מהר. אני לא עולה בחיים לאף מתקן בלונה פארק, מקבלת סחרחורת אפילו מהמעלית השקופה בעזריאלי. וכשאני מחכה לרכבת, אני תמיד הולכת הכי רחוק שיש משפת הרציף, כי אני מתה מהפחד שהרכבת תחלוף על פניי בספיד ותגלח אותי כמו סכין.
אבל זה היה פעם, כשעוד הלכתי. עכשיו אני בכיסא ואני יכולה לשכוח מזכויות שאתמול אפילו לא חשבתי עליהן, כמו הזכות שיהיו לי גם פוביות ופחדים משלי. הנה איש חביב שעובד ברכבת הרים אותי גבוה על המתקן המיוחד של הנכים, "מעלון" קוראים לזה.
המטרה של קופסת המתכת הזאת היא להרים אותך ואת הכיסא שלך לגובה של בן אדם שעומד על שתי רגליו. למה? אה, בגלל רכבת ישראל, שכבר מהשם שלה אפשר להבין שהיא עוצבה בקמצנות, בפרטצ'יות, ובאפס מחשבה על כל מי שאינו חזק ושרירי. את נכה? קשיש עם הליכון? אמא עם עגלה? תשכחי מזה שנזכור אותך בתכנונים שלנו. מה, עוד לא הבנת שאת אזרח סוג ב'? אי לכך ובהתאם לזאת, הרציף תוכנן ככה שהוא נמוך בכמה סנטימטרים מהרכבת. זה לא כמו בתחתית של לונדון, שהרציף הוא בגובה של הקרון ואת יכולה להחליק למקום שלך בטבעיות של אנה ארונוב על רחבת הריקודים.
העובדה שאני צריכה מעלון מסבכת את ההגעה לרכבת, כי לפי חוק אני צריכה להתקשר לרכבת ולהזמין לי דייל מסייע בשתי התחנות שיכניס אותי לקרון. הגענו לרכבת היום במין ספונטניות שכל אדם מוגבל יודע שיש רק לאנשים הולכים, ורק במזל היו שני דיילים פנויים.
לדייל שלי יש עיניים שובבות. הוא מקצועי ומנומס. אבל כשהוא גילגל אותי במומחיות לכלוב הצהוב, כאילו הייתי נחש הודי שמראים לראווה בתצוגה של גן החיות, כל הנוסעים שעל הרציף הסתכלו עליי. הרגשתי כמו קרקס מדראנו של רחמים. ילד בן חמש לא הפסיק לצפות בי כמכושף ואז משך לאמא שלו בשרוול, "מה יש לאישה הזאת?", שאל. אני חושבת שזה היה הרגע בו הפסקתי להיות דנה והתחלתי להיות "המסכנה". עד לפני שנייה עוד חשבתי שאני רעבה, ורענן הבטיח שיקנה לי נקניקייה וצ'יפס בשרונה, ועכשיו הפכתי לחבילה שיש למצוא בשבילה מענה הנדסי.
אז עכשיו אני לכודה בתוך קופסת השי שלי, ומשקיפה מגבוה־גבוה על מגדלי העשירים של רמת אביב. קודם הדייל אמר שיש לו הפתעה, הוא אפילו לא שאל לדעתי לפני שסובב מנואלה בצד הכלוב והרים אותי עוד יותר למעלה. "אה?", אמר, "רואה איזה נוף? שלא תגידי שאת לא מקבלת שירות וי־איי־פי".
ניסיתי להגיד שיש לי פחד גבהים, אבל בגלל קורות הברזל של הכלוב, שלא לדבר על הקווים המגבילים של כיסא הגלגלים שלי, הדייל שהיה למטה לא שמע מילה. ככה ישבתי לי, הפה מתייבש והלב מתרוצץ בכלוב החזה כמו חולדה מבועתת, מנסה לקרוא מדי פעם "תוריד אותי קצת למטה, בבקשה, אני מפחדת, תוריד".
ניסיתי ללכוד את המבט של רענן, אבל איפה, הוא ישב רחוק, בקופסה משל עצמו. על רקע שמי הערביים ההולכים ומאפירים הוא נראה לי עצוב או לפחות מובך, שמוט ראש בתוך המתקן. ניסיתי להגיד לו שאני מפחדת, אבל סטיבן הוקינג שקד היה מכוסה בסורגים.
מה שעוד יותר גרוע הוא שהדייל שלי נאלץ להניח אותי, וכן, זו המילה הנכונה, ממש קרוב לקצה הרציף. כלומר, אפילו מעבר לפס הבטיחות המפורסם, זה שהקריינית תמיד אומרת עליו "אנא שימו לב לפס הצהוב והתרחקו משפת הרציף". מי יכול להבטיח לי שלא נעשתה טעות, והרכבת תכף תגרור אותי איתה קדימה? איזו דרך נוראית זאת תהיה למות. למות כשאני לא אני, אלא אני בריבוע.
אני כועסת. לעזאזל, באמת שלא הרגשתי חסרת ישע בשעות הראשונות בכיסא, צחקתי עם רענן, חייכתי לזרים שהתנדבו לדחוף אותי במעלה הרחוב. רק לפני שנייה עוד צחקתי עם המוכרת בחנות הבגדים שבואו נודה, כל המכנסיים המנומרים שנכנסו לאופנה הם זוועה שרק טיגריס בנגלי יכול ללבוש בכבוד. הרגשתי מצחיקה, הרגשתי את העוצמה של מי שאני, ופתאום אני סמרטוט מפוחד בתוך כלוב.
השלט הדיגיטלי מודיע שעוד שתי דקות נכנסת הרכבת. מי אומר שהאדון הזה שלידי עם המעיל המרופט לא זומם לקפוץ ולקחת אותו איתי? אילן הצלם מזכיר משהו מחריד שקרה בנובמבר האחרון לאדם עיוור שנסע ברכבת. דייל מסייע העלה אותו לקרון, רק שבמשך הנסיעה הוא נעלם, והאיש מצא את עצמו מגיע לתחנה בלי שאף אחד חיכה לו שם. הוא החליט לרדת, ואז החליק במדרגות ונפל למטה, בין הרכבת לרציף. "הוא צרח לעזרה", אילן אומר, "ואף אחד לא שמע, עד שבאה רכבת ומחצה לו את כף רגל שמאל, עכשיו הוא גם קטוע רגל ולא רק עיוור".
זה מסוג הידיעות שאילן מספר, הוא בן אדם מקברי קצת, אבל הפעם אני שומעת אותה עם כל הלב שלי. מדהים, רק לפני יום עוד הייתי תוהה למה האיש לא חיכה ברכבת לדייל שיאסוף אותו, למה הוא סיכן ככה את עצמו. אחרי כמה שעות על כיסא גלגלים כבר אין לי ספק למה: נמאס לו לא להיות עצמאי. נמאס לו שהכל תיק, שאין רגע בחיים שלו שהוא סתם פשוט, או נוח, או רגיל.
עיוור או נכה לא אמור להרגיש כל כך תלוי באחרים. למה הרכבת לא מתקינה כפתור עזרה ליד הכיסא בקרון שמאפשר לאותת שאתה זקוק לדייל במקום לסמוך על זיכרון של דייל שיגיד לדייל אחר שאתה בדרך? הייתי מצפה שבמדינה המפוארת שלנו, מלכת ההיי־טק, נפגוש את פאר הטכנולוגיה בשביל אנשים עם מוגבלות.
"המהנדסים הישראלים ממציאים מלא שכלולים, אבל המדינה לא קונה אותם, הם נקנים רק על ידי ארצות אחרות, כאלו שלא רואות בנכה נטל אלא מישהו ששווה להשקיע בו", תגיד לי חברתי למחרת.
והנה הרכבת. היא לא פגעה בי. צריך להיכנס, וזה מפחיד אפילו יותר משחשבתי, כי הרווח נראה מסוכן יותר כשאת נוסעת מעליו על רמפה. "רגע!", אני צורחת פתאום, "אני לא זוכרת אם שמתי ברקסים". הידיים שלי רועדות כשאני מגששת אחר ידית הברקס כדי לבדוק, ואני שמה לב שמשהו מוזר קרה לקול שלי: הוא היסטרי, מלא באימה.
הקרון הנגיש מפואר, ויחסית ריק. הוקצה לי מקום מיוחד שבו אני אמורה לחנות. זה מין מרווח מתחת לחלון, ואני צריכה לקשור אליו את הכיסא שלי בחגורת בטיחות. מולי חגור רענן. הוא קשור כמו זוג אופניים כריזמטי, אני קשורה כמו קורקינט מלבב, למזוודות של הנוסעים לנתב"ג בסלסילת הכסף שלהם יש יותר כבוד מזה.
"תגיד", אני אומרת לרענן, "איפה אמרנו שיורדים, בתחנת השלום או בסבידור?". מרוב מתח אני פתאום לא זוכרת. "מה זה משנה?" הוא עונה לי מתוך הרגל, "בשתיהן אין לנו מה לעשות יותר מדי". ואז הוא נזכר, ומתענן. בטח שזה משנה, כי שם יחכה לנו הדייל. אם נמשיך לתחנה הלא נכונה לא נוכל לרדת מהרכבת.
מדהים כמה ההתשה הזו מצליחה להגיע אליך. רענן הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שאני מכירה, וככה הוא באמת היה כשהתחלנו את היום הזה. רק שעכשיו הוא שותק רוב הזמן, וגם נראה עצוב, עד כמה שאדם עם תווי הפנים הרובוטיים של רמי מאלק יכול להביע רגשות. רואים עליו שבא לו לצרוח: אני בן אדם, לא סגוויי.
רענן: ואז, ביציאה בתחנת היעד, שני דיילים סיעודיים חדשים, נמרצים, אדיבים, תופסים כל אחד באחד מכיסאותינו ומסיעים אותנו דרך נחילי האדם.
זה רגע שבו, כנגד רצוני הטוב, כנגד ידיעתי האפריורית שזה לא אמיתי - אני לא באמת נכה - כמעט שאני מייבב. המלנכוליה משתלטת לי על השכל הישר ועל כל שאר האגפים. כי כשמישהו שוב מסיע אותי באדיבות, משהו בי הופך עצוב, נואש, מריר. הנה אני - תלותי, פסיבי, מנוטרל. יצור. פריק. הפרעה לסדר הציבורי. נזקק.
אני מוסע, חסר אונים, בין המוני האדם - חלקם לוטשים מבט, אחרים קוברים פנים במדרכה. החיים שלי הם עכשיו פרק נצחי של "סליחה על השאלה", ואני לא צריך שישאלו אותי בקול רם; אני יודע מה השאלה, אני יודע שהם שואלים, ויש לי גם תשובה: תעזבו אותי, באמא שלכם.
האנשים הטובים - כל כך הרבה אנשים טובים, מסייעים, סבלנים, המון אנשים טובים - מביאים דמעות לעיניי. מי ידע שהטוב פשוט צף סביבנו, נכון לקריאה.
אבל המצב הקיומי החדש שלי הוא מתסכל ונטול פתרון, ומדכא בהרבה מכל עוולה אפשרית של המדינה או בני האדם. כן, מתחשק לי לחסום כבישים, לצעוק "תראו אותי! תסתכלו מה נהיה ממני!" - אבל בשביל מה? שום כסף או התייחסות לא יחזירו אותי לחיי הישנים, הנורמליים, לשתי רגליים מתפקדות. אז מה הטעם?
מה בכלל הטעם?
צומת עזריאלי: משימה בלתי אפשרית
רענן: אני יודע שנכים מוצאים טעם חדש לחייהם. הרבה טעמים. אני יודע שאפשר להתגבר, איכשהו, על הנפש הפצועה. אבל אין לי סיכוי לעשות את זה ביום הראשון שלי על כיסא הגלגלים. העצבות הולמת בי ולא מרפה. הדבר היחיד שעליו אני מסוגל לחשוב הוא על מה שנשלל ממני.
אולי זאת הסיבה שאני מציע לדנה לטפס את 200 המטרים המשופעים - נטולי המאמץ במידה שאתם על שתי רגליים מתפקדות - מקניון עזריאלי לשוק האוכל בשרונה.
קודם כל, כי אני מוכרח להוציא אותה מעזריאלי. נכה או לא - האישה לא איבדה שמץ מתאוות השופינג הבריאה שלה, והיא מתגלגלת מחנות לחנות כאילו בלאק פריידיי הוא אחת מעונות השנה. כשהיא שוב מתעכבת ב־H&M, אני חוזר לרגע להיות סתם גבר נורמטיבי שצריך לחכות לאשתו בחנות עד שתגמור למדוד. מזל שלפחות הפעם יש לי איפה לשבת. למעשה אין לי איך לקום.
אבל אני רוצה שננסה לטפס ולהעפיל לשרונה. אני יודע שזו עומדת להיות משימה כמעט בלתי אפשרית. צריך לחצות את צומת עזריאלי הענקי, ואז לעלות במעלה גבעה עד למתחם שרונה.
את הצומת אנחנו עוד שורדים איכשהו. זרים טובי־כוונות תופסים בכיסא של דנה ומגלגלים אותה, ומישהו אפילו סוחב אותה כברת דרך יפה הלאה, במעלה הגבעה.
לעזאזל, אני חושב לעצמי, יש פה סטארט־אפ מתבקש, "גט א־קריפל" - האפליקציה שתחבר בין נכים על כיסאות לאנשים שרוצים ויש להם זמן לגלגל אותם למחוז חפצם. חייב לבדוק אם יש כבר משהו כזה, אבל לא ממש מסוגל כרגע, כי על הכיסא שלי יש הרבה פחות מתנדבים, ואני צריך לגלגל את עצמי, בכוח ידיים וסיבולת עצום, במעלה המדרכה בדרך לשרונה.
זאת עלייה בשיפוע קיצוני, ומשקל גופי נאבק בי באמצעות גלגלי הכיסא, שמאיים להיעצר וליפול לאחור בכל רגע. אני סוחב לא רע עד לשלב מסוים, ואז נעצר. הכוחות אוזלים לי, אני מרגיש כמו מתמודד נינג'ה שעומד לנשור עוד שנייה לבריכת המים. אילן, הצלם, נחלץ לעזרתי, ודוחף את הכיסא עד למישור הקרוב. אני מודה לו בחום, אבל אני עדיין כועס. על חוסר יכולתי, על מצבי, על השרירותיות הקיומית שהביאה אותי למצב הזה.
מה אותי. אותם. את הנכים האמיתיים. ומילא השרירותיות הקיומית, בואו נדבר על השרירותיות הישראלית, שהופכת את מציאות חייהם של אנשים בכיסאות גלגלים לאחת הקשות בעולם המערבי, כולל נגישות מוגבלת עד בלתי קיימת בהמוני מקומות, וכלה בקצבאות מגוחכות בסך 3,200 שקל, שהממשלה מתעקשת שלא להעלות או לעדכן.
דנה: "טוב, זה אבוד", אני אומרת ומעבירה את כיסא הגלגלים שלי לברקס. הצומת של עזריאלי, המכונה גם צומת קפלן, מפוצץ. אלפי מכוניות שהנהגים שלהן חולפים על פניי בסיבובי הגה מיומנים, כמו במשחק מחשב יפני. במלחמת ההישרדות הישראל־כ"צית הזאת, אין לאף אחד זמן לעצור לנכה שתקועה מול הרמזור כבר עשר דקות. הוא כבר היה ירוק, והוא היה אדום, ושוב ירוק, ובכל פעם אמרתי לעצמי "הנה, עכשיו אני חוצה את האמזונס הגועש הזה", והתחרטתי בשנייה האחרונה. הרמזור פה קצר וקמצני, ובזמן הזה אני צריכה להספיק לרדת מהמדרכה, להתגלגל מהר־מהר ולפלס לי דרך בין זיליארד החיילות הממהרות ורוכבי האופניים החשמליים.
רענן ואילן מנופפים לי. הם כבר חצו את נהר המכוניות, אילן החליט להעביר את רענן את הכביש קודם. "בואי", רענן מסמן לי בחוסר סבלנות עם היד, כיסא הגלגלים מוציא ממנו תכונות אפילו עוד יותר מיזנתרופיות ממה שהיו לו קודם. "זה בלתי אפשרי", אני צועקת.
השעה שש בערב, אני עייפה. אשב לי פה בלי לזוז ואשקיף על כל השגעת הזאת. ממילא כל מה שעברתי הוכיח לי שאני לא חלק מהחברה, אז מותר לי לפרוש. ואז אני שומעת את הקול, הוא בוקע מאזור אוזן שמאל שלי, מלווה בהבל אוויר חם. "בטח שזה אפשרי", אומר לי הקול בעליזות, "הנה, תראי". לרגע אני בכלל לא בטוחה שזה קול של מישהו אמיתי, הרי זה כמו קטע מסרט אמריקאי קיטשי, "ג'רי מגייוור" או משהו. האישה המיואשת בכיסא שמחליטה להרים ידיים, ואז פתאום שומעת את הקול הפנימי שלה, והוא מזכיר לה שעוד מאמץ אחד קטן, והשמיים הם הגבול.
אבל לא, זה בן אדם אמיתי, כי הנה הכיסא שלי נדחף מאחוריי. אני מספיקה להעיף מבט מעבר לכתף ולקלוט חצי לחי. אז ככה נראה המלאך שלי, ג'ינג'י. "את רואה?" הוא צועק בעודו מגלגל אותי מעבר לשפת המדרכה, "זה אפשרי, אמרתי לך". זה באמת מרגש מאוד, רק שמה לעזאזל קורה פה? יכול להיות שהמלאך שלי הסתפק רק בלהוריד אותי לכביש מהמדרכה? שאין לו שום כוונה להמשיך במשימה ולהעלות אותי על השפה השנייה?
הנה כמה דברים שכדאי לא לעשות עם אנשים שיש להם מוגבלות:
1) לא לעזור לאף אחד מהם בלי אזהרה. לא לבוא מאחוריהם ולהתחיל לדחוף את הכיסא שלהם בלי לשאול, גם אם נראה שקשה להם. לפחות 15 אנשים חטפו אותי כמו מקל במרוץ שליחים היום, פשוט העבירו אותי מאחד לשני כאילו שאני לא צד.
2) והיה ושאלת "צריכה עזרה?" ונענית בחיוב, לא יזיק אם תגיד איך קוראים לך או סתם תאמר משהו חמוד שישבור את הקרח בעודך מטיס אותי על פני הרחוב כאילו שאני פיצה חמה.
3) ותעזור עד הסוף קיבינימט. אל תחוש את עצמך נלסון מנדלה רק כי נתת לי פוש קטן מעבר לשפה. ובשם האלוהים, בבקשה אל תעשה את הפרצוף הצדקני ומבסוט מעצמו, של "תראי איזה בן אדם טוב אני, שבאתי להציל אותך". מספיק מביך להיות זקוק לעזרה גם בלי שמצפים ממך לטקס ממלכתי שלם אחרי.
ואגב, העלייה התלולה של קפלן? זו שאני אמורה לטפס כדי להגיע לנקניקייה המובטחת? היא בלתי צליחה לכיסא גלגלים לא ממונע. כדי לעשות אותה צריך מלווה שידחף. זו הסיבה שלא רואים הרבה אנשים כמוני ברחוב. מי רוצה להיות תלוי בחסדים של זרים שיגלגלו אותו הלאה. עדיף כבר לא לצאת, ושתלך הנקניקייה המשובחת שיש רק בשרונה.
רענן: הנכות בישראל מתחילה עוד לפני המגבלה הגופנית; היא מתחילה בעוני פוטנציאלי וכפוי, בצורך להתפצל ממשפחתך בכניסה לכל מקום כמעט, באופן שבו אתה מסומן אוטומטית - מתוך טוב ליבם וכוונותיהם הטובות של האנשים - כמעורר רחמים, ועל ידי אורן חזן ספציפית כ"חצי בן אדם".
עשיתי את זה משך שעות רצופות, וקמתי מהכיסא, כצפוי, עם איזו הכרת תודה גורפת על עצם קיומי כאדם שלם בגופו. ועם רגליים מכווצות. ועם הידיעה ששום דבר איננו מובן מאליו, ולא אמור להיות. שום דבר.
קחו לכם כיסא גלגלים לשעה בלבד. תבינו.
לפנייה לכתב/ת 
