ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    פברואר 79 '. המונים ברחובות טהרן, בימי השיא של מהפכת חומייני. צילום: AP
    7 ימים • 19.12.2018
    נמלטים
    במשך תשעה ימים מסמרי שיער בתחילת שנת 79' נותרו 34 נציגים ישראלים - בהם אנשי מוסד, שב"כ, צה"ל, משרד החוץ וחבר כנסת אחד, כשהם נצורים בשלוש דירות מסתור בלב טהרן, מיד אחרי שמהפכת חומייני כבשה את המדינה. ברחובות הסתובב המון מוסת שחיפש "בוגדים" ותלה על עמודי חשמל וטלפון כל מי שנחשד בעיניו כמתנגד לשלטון האיסלאמי החדש. במלאת 40 שנה למבצע החילוץ הדרמטי, "ידיעות אחרונות" כינס חמישה שהיו שם כדי לשמוע מהם את סיפור ההצלה שהגיעה אחרי ימים של אימה - עד לסוף הטוב של הנחיתה בארץ
    רונן ברגמן

    נדמה שכל השותפים לסיפור המורכב הזה מסכימים מה היה הרגע המפחיד מכולם.

     

    בתשעה ימים דרמטיים מאוד בפברואר בשנת 79', שהגיעו אחרי חודשים ארוכים של מתח בלתי פוסק וחוסר ודאות, רגע אחד היה הקשה מכולם. שבעה ימים אחרי שמהפכת חומייני כבשה את איראן, ואחרי מגעים קדחתניים בין שר הביטחון עזר ויצמן ושר החוץ משה דיין למקביליהם בארצות־הברית – הוסכם שעל סיפון מטוס פאן־אם שיפנה מטהרן חלק מסגל השגרירות האמריקאית בטיסה לפרנקפורט ישוריינו מקומות ל־34 ישראלים שנותרו נצורים בלב טהרן.

     

    רק אחרי שהושג הסידור הזה בוטל מבצע חילוץ מסוכן מאוד שתוכנן. לפי התוכנית המקורית, מטוס הרקולס של חיל האוויר ובו יחידה 669 היה אמור לנחות בטהרן, והכוח להיפרס מסביב עם כמות נכבדה של נשק ולחלץ את הישראלים האחרונים שנותרו נצורים במדינה ששינתה את פניה.

     

    לישראלים נשמרו בסופו של דבר מקומות על הג'מבו של פאן־אם – אבל כדי להגיע אליו צריך היה להגיע לשדה התעופה. הדרך היחידה לשם הייתה באישור שלטונות המהפכה, באוטובוסים שיתחילו את מסעם בבוקר הטיסה ממלון הילטון שבלב העיר. אבל המלון כבר נשלט אז בידי ה"קומיטה", הוועדה המהפכנית העליונה של מהפכת חומייני.

     

     

    בתחילה, הישראלים נצטוו להגיע להילטון ערב קודם עם מזוודה אחת. לפני שיצאו לדרך משלוש דירות המבטחים החשאיות שבהן התחבאו, אסף הסייען המקומי את כלי הנשק – אקדחים, תת־מקלעים ואמצעים נוספים מהמאבטחים ומאנשי צה"ל והמוסד.

     

    דוד נחשול, שהיה אחד המאבטחים האלה, נזכר: "כל עוד היה לי נשק, לא פחדתי. אמרתי שאם חס וחלילה יקרה משהו, לא אלך לבד. זו הייתה המחשבה והיא הפיגה כל פחד. מרגע שמסרתי את הנשק, בדרך להילטון, העניין נעשה מפחיד מאוד".

     

    בימי השאה. דוד נחשול, מאבטח ישראלי באיראן, ליד האנדרטה שבלב טהרן
    בימי השאה. דוד נחשול, מאבטח ישראלי באיראן, ליד האנדרטה שבלב טהרן

     

    אבל מהרגע שבו הקבוצה הגיעה להילטון, נדמה שהכל השתבש: המהפכנים, סרט אדום לראשם, החזיקו קלצ'ניקובים טעונים, דרוכים ולא תמיד נצורים, ובפיהם הרבה צעקות, קללות ואיומים. הם ערכו חיפוש מדוקדק בכליהם של הישראלים. אצל ראש תחנת אל על מצאו מפתחות של מכונית. הם לא האמינו לו כשאמר שהמכונית חונה ליד ביתו ושיתרום אותה בשמחה לטובת הקומיטה, ועצרו אותו בחדר נפרד. קב"ט הנציגות, חיים שילוח, שהאנגלית בפיו לא הייתה משובחת, נראה להם כמו איש סוואק (השירות החשאי של השאה) שהאמריקאים מנסים להבריח תחת אפם, וגם אותו עצרו. אדם שלישי איבד את הדרכון הישראלי ונעצר מיד. אדם רביעי היה דומה לחבר של השאה והופרד ונעצר. האמריקאים הודיעו שבניגוד לסיכום עימם, הישראלים לא יפוזרו בין האוטובוסים, ובמקום זאת הקצו לקבוצה הישראלית אוטובוס מיוחד, רעוע מאוד.

     

    כל זה קרה עוד בטרם התקבל האישור של המהפכנים לצאת לשדה, כשהמטוס האחרון עומד להמריא בכל רגע, ונדמה שהנצורים הישראלים עומדים להחמיץ את ההזדמנות האחרונה לצאת מאיראן, בזמן שאנשי הקומיטה נובחים עליהם שתכף יוציאו אותם להורג.

     

    כרטיס עלייה למטוס פאן־אם שבו טסו 34 הישראלים שחולצו מאיראן
    כרטיס עלייה למטוס פאן־אם שבו טסו 34 הישראלים שחולצו מאיראן

     

     

    "בקיצור", סיפר השבוע תא"ל (מיל') יצחק שגב, שהיה אז הנספח הצבאי ונציג משרד הביטחון בטהרן, "המצב היה רע מאוד. עמודי החשמל והטלפון, שעליהם נתלו חברינו הגנרלים האיראנים שראינו בדרך לשדה, לא שיפרו כמובן את מצב הרוח שלנו".

     

    ואז, לפתע, התרחשה תנועה גדולה מכיוון הפתח. דלתות המלון נפתחו לרווחה והמהפכנים יצרו באגרסיביות מסדרון אנושי בלב המון הזרים שמילאו את חלל הכניסה. הישראלים מיד זיהו את הסיבה: האייתוללה בהשתי, סגנו של חומייני, לבוש גלימה ארוכה, צעד פנימה. היה ברור שהוא הגיע בגלל הישראלים. בהבל פיו ייחרץ גורלם, לצאת לשדה או לגמור כמו הגנרלים שנשפטו למוות, בין השאר – כך נכתב בגזר דינם – שפגשו את נציגי ישראל.

     

    זה, כאמור, היה הרגע המפחיד מכולם.

     

    יצחק שגב (במרכז) ומפקד חיל האוויר דוד עברי (משמאל), בביקור עבודה באיראן
    יצחק שגב (במרכז) ומפקד חיל האוויר דוד עברי (משמאל), בביקור עבודה באיראן

     

    * * *

     

     

    40 שנה חלפו מאז הדהים האייתולה חומייני את העולם כשהשתלט על איראן – אז מדינה עשירה ומתקדמת, שהחזיקה בצבא השישי בגודלו בעולם. 40 שנה חלפו מאז הפגישה הדרמטית בין הישראלים שנותרו בטהרן ובין סגנו. בשבוע שעבר כינס "ידיעות אחרונות" חמישה מהם – תא"ל (מיל') יצחק שגב; אליעזר (גייזי) צפריר, ראש שלוחת המוסד בטהרן; חיים שילוח, קצין הביטחון של כלל נציגויות ישראל במדינה; דניאל סעדון, ראש תחנת אל על ודוד נחשול.

     

    הם אינם חברים קרובים ביום־יום, אבל שנות השירות הלא פשוטות שם חיברו אותם בקשר ברור, חם וידידותי מאוד. היו שם הרבה חיבוקים, טפיחות על השכם ובדיחות פנימיות, גם אחד על חשבון השני. כששגב, מספר סיפורים בלתי נדלה, מפליג בתיאוריו את הפגישות עם הגנרלים של השאה, מאיץ בו סעדון לתת רק את הגירסה המקוצרת, "אחרת נשב פה עד מחר בערב". ואילו סעדון לומד לראשונה כיצד הצליח הסייען המקומי, שכולם היו חייבים לו כל כך הרבה, לעלות למטוס אל־על, למרות ששגריר ישראל התכוון להשאיר אותו מאחור.

     

    הזיכרונות של כולם מהשירות באיראן מעורבים. מצד אחד, הזכות להיות חלק מההגנה על הנכס האסטרטגי – היחסים עם השאה. מצד שני, ארץ קשת שירות ודי משעממת עבור רובם, שלא לדבר על אימת הימים האחרונים.

     

    ברבות השנים, כשמדי פעם אירועי הבריחה תוארו בהרחבה בפרסומים שונים, הולידו שאלות היוקרה והקרדיט כמה גרסאות לאותם אירועים ממש, מעשה רָשומון. אבל הבחירה בין הגרסאות אינה משנה – לא את גודל הדרמה ולא את סיפור הגבורה. לצידן, גם במהלך הפגישה המחודשת ביניהם בסוף השבוע האחרון, לא מרפה עדיין השאלה המציקה: איך קרה שלמרות כל פעמוני האזעקה שהיבהבו באדום בוהק, ואף כי היה ברור שכל הקווים נחצו, 34 ישראלים נותרו מאחור, כשרק חוט שערה מפריד ביניהם לעמודי התלייה, מגרשי הסקילה ואמבטיות ההטבעה של משמרות המהפכה.

     

     

    פעמוני האזהרה

     

    השאה הפרסי היה רודן קשוח ומגלומן, שביקש להפוך את ארצו תוך זמן קצר ל"מפותחת יותר מצרפת". החל מ־1954 קיימה איראן קשרים, בדרך כלל חשאיים, ובעצימות הולכת וגוברת, עם ישראל: סחר אדיר בנפט, והקמת תשתית מסחר עבור הנפט האיראני מנמלי ישראל, דרך הים התיכון ובואכה לעולם כולו, סחר אזרחי עצום באינספור תחומים ורכש צבאי איראני בישראל שפירנס עשרות אלפי משפחות וסיפק לצה"ל את התקציב לפיתוח מערכות הלוחמה המתקדמות ביותר. כל אלה הפכו את איראן במרוצת שנות ה־70 לבת־הברית החשובה ביותר של ישראל, חוץ מארצות־הברית.

     

    השאה העריך מאוד את הישגיה הצבאיים של ישראל. הוא העריץ את דיין, ורכישות הנשק שלו טפחו בהתאם. מ־1967 ועד הסתלקותו ב־1979 הוא היה גדול ידידי ישראל. חששו מפלישה רוסית ושנאתו כלפי הערבים קירבו אותו עוד ועוד למדינת היהודים ולארסנל צעצועי המלחמה שלה. כלפי חוץ הפגין השאה עמדה סולידרית עם תביעות ערביות כאלה ואחרות, אך בפועל, בחשאי, קיים רומן מלבלב עם ישראל, תוך שהוא נותן למודיעין הישראלי לפעול בחופשיות.

     

    הבנת היחסים בין ישראל ואיראן, שהגיעו לשיאם בתחילת 1978, היא המבוא המבאר את ההמשך: הרצון העז של הממסד הישראלי הביטחוני לעשות הכל כדי לא לאבד את האחיזה בבת־הברית האסטרטגית, גרם להתעלמות מפעמוני האזהרה. עם זאת, הישראלים ידעו שבמקביל להתהדקות הברית האסטרטגית של איראן עם ארצות־הברית וישראל, החל שלטונו של השאה להתרופף מבפנים. ההפגנות נגדו החריפו ותנועות המחאה מכל הכיוונים – סוחרים, קומוניסטים, אנשי ימין ודתיים – התעצמו. הבית הלבן, שעצם עין בעבר לנוכח הפרות זכויות האדם של משטר השאה, הגיב הפעם, תחת הנשיא הליברלי ג'ימי קרטר, באי־נוחות הולכת וגוברת.

     

     

    בינתיים, המנהיג הדתי של האופוזיציה, האייתוללה רוחאללה חומייני, הציף את איראן במאות אלפי קלטות (קסטות) אודיאו ובהן הסבר מדוע יש רק פתרון אחד – האיסלאם, ומדוע השאה הוא לא יותר מ"קרפדה נפוחה" – יהודי מומר, אזרח אמריקאי, מרגל של ארצות־הברית, זרתוסטרי או מיתראתי (המאמינים באל השמש והאור), הומוסקסואל, רפה שכל, נטול אונות מינית, או לחלופין – חובב מין סאדו־מזוכיסטי.

     

    בישראל היו כאלה שראו את הסכנה והזהירו שיש לצנן את היחסים, במיוחד במישור של העסקאות הביטחוניות המורכבות. ראש תחנת המוסד בטהרן, ראובן מרחב, לקח את הנושא לראש המוסד יצחק חופי, אך ההתנגדות נדחתה. בפברואר 1978 יצחק שגב פגש את העיתונאי שמואל שגב (לא קרוב משפחה) בקוקטייל חגיגי בטהרן, ערב פרסום ספר של שגב על איראן. "לדעתי השאה גמור", אמר שגב לשגב. האחרון, העיתונאי, לקח את ההערכה הזו למקורות אמריקאיים בכירים, שדחו אותה בכל תוקף.

     

    גם פגישות של מרחב עם ראשי המודיעין והצבא הובילו למסקנות דומות. אבל כל האזהרות נפלו על אוזניים ערלות. במשרד החוץ, במוסד ובסי־אי־איי היו משוכנעים ששלטונו של השאה חזק וכי איראן תישאר לעולם ידידותית כלפי ארצות־הברית וישראל.

     

    מכינים דרכי מילוט

     

     

    באפריל 1978 מונה אליעזר (גייזי) צפריר לראש שלוחת המוסד אבל נכנס לתפקידו באוגוסט. זמן קצר לאחר מכן התקיים כנס "כליל" – הברית המודיעינית החשאית בין ראשי ארגוני הביון של ישראל, טורקיה ואיראן – במדרשה של המוסד בגלילות. ראש המוסד חופי הציג אותו לפני הגנרל נאסירי, ראש המודיעין האיראני. עם סיום הפגישות עם הטורקים והאיראנים ערכו במוסד ישיבה פנימית עם נציגי אמ"ן ומשרד החוץ. המסקנה הייתה כי השלטון בטהרן יציב, אך יש סימני סכנה ויש לקיים מעקב רצוף אחר הנעשה במדינה.

     

    אליעזר (גייזי) צפריר
    אליעזר (גייזי) צפריר

     

    בהתאם לזאת, חיים שילוח, שהיה הממונה על הגנת כל נציגויות ישראל (ובהן גם הסוכנות היהודית ואל על) והגנה על 4,000 הישראלים ששהו באיראן באותה תקופה, החל לעסוק בהכנת המבנים והצוות ברחבי המדינה לקראת סכנה.

     

    שילוח מספר: "האווירה הפכה מיום ליום לפחות נעימה. פתאום הבנו שמישהו מנהל ניסיון הפיכה באמצעות קלטות. ואז החלו שביתות קשות וגם היהודים המקומיים לא הופיעו לעבודה. אני שואל אותם: למה? והם אומרים: 'חומייני אמר לא ללכת לעבודה'. אני שואל, איזה עניין יש ליהודי עם דברים שאמר האייתוללה הזה? והם אומרים: 'חייבים לשבות. אין מה לעשות'. כך שהשפעת המחאה נגד השאה הייתה ברורה, אפילו בין הקירות שלנו".

     

    מימין: דוד נחשול, חיים שילוח, יצחק שגב ודניאל סעדון. שילוח: "האווירה הפכה מיום ליום לפחות נעימה. פתאום הבנו שמישהו מנהל ניסיון הפיכה"
    מימין: דוד נחשול, חיים שילוח, יצחק שגב ודניאל סעדון. שילוח: "האווירה הפכה מיום ליום לפחות נעימה. פתאום הבנו שמישהו מנהל ניסיון הפיכה"

     

    בתחילת אוגוסט 78' הוצת בית קולנוע בעבדאן. דלתותיו ננעלו מבחוץ, וכל 500 הצופים שישבו בו נשרפו למוות. גל קשה של הפגנות שטף את איראן. בנציגות הישראלית החלו לבנות תוכנית חירום. כשתכפו ההפגנות בטהרן, פונו כל הישראלים מערי השדה ונשלחו לישראל. אחר כך פונו הילדים של הסגל בטהרן, ובאותו זמן נסגר בית הספר הישראלי שבו למדו 250 ילדים ובני נוער. באמצע נובמבר, כשטהרן החלה לבעור בהפגנות קשות, פונו גם הנשים, ואחר כך אנשי הסגל שלא היה בהם צורך. וכך מ־4,000 איש נותרו עד דצמבר 78' פחות ממאה, וגם הם התמעטו.

     

     

    במקביל, החיים הפכו קשים מיום ליום בגלל השביתות. במהומות שהחריפו מאוד הוצתו גם משרד כלכלי אמריקאי, משרד התרבות הבריטי ומשרדי אל על. "אני מתקשר לסוואק", מספר צפריר, "והם אומרים שהם בדרך, אבל לקח להם חמש שעות להגיע. לא הייתי צריך עוד הוכחה לחולשתם".

     

    בסוף נובמבר הגיע ראש המוסד יצחק חופי לאיראן ובחן יחד עם צפריר את תוכנית המילוט. לפי התוכנית, הוכנו מראש סולמות שיונחו על גג השגרירות ויובילו לגגות הסמוכים, ומהם ירדו הישראלים במדרגות אל צידו השני של הרחוב. שם יחכו להם מכוניות מתודלקות שבהן יוכלו להימלט לאחת מדירות המבטחים. בכל דירה יחכה נציג בכיר, ולצידו סגל מאבטחים שהשב"כ תיגבר בכלי נשק נוספים – מקלעי אינגרם ותמ"קים מסוג עוזי המוסווים בתיקי ג'יימס בונד. כל מאבטח קיבל כמה משפחות תחת חסותו.

     

    במקביל, החל המוסד להכין תיעוד לכל אנשיו שיישארו מאחור ונשכרו דירות נוספות, למקרה שהקיימות "יישרפו". הוכנה גם מערכת אזעקה שקטה באמצעות מילות קוד לכל הישראלים השוהים מחוץ לשגרירות, או אם וכאשר יוחלט שלא להגיע לעבודה בבניין.

     

    חופי שאל את שילוח: "האם תוכנית המילוט בנויה לכך שתעזבו חמש דקות לפני הרגע האחרון ולא דקה אחת אחרי?" שילוח השיב בחיוב.

     

    בפרסית. רישיון לשאת נשק שנשא איש השב"כ, דוד נחשול
    בפרסית. רישיון לשאת נשק שנשא איש השב"כ, דוד נחשול

     

     

    צפריר: "נפגשתי עם קב"ט השגרירות האמריקאית ואנשי הסי־אי־איי שם. הם כבר היו חשופים לניסיונות חטיפה מצד המהפכנים. יעצו לי שאם שתי מכוניות חוסמות את הדרך של אחד מאיתנו, הדרך הכי נכונה היא לשעוט קדימה ולהתנגש בהן ברגע יצירת המגע, כדי להוציא אותן משיווי משקל".

     

    הפינוי נמשך באיטיות. במקביל, החלו הנציגויות השונות לרוקן את הארכיונים שלהם. צפריר מהמוסד ושגב מצה"ל הורו לנעול בארגזים גדולים את החומר והטיסו אותו, בסידורי ביטחון מיוחדים, לישראל. את מה שלא היה חשוב, הם, וגם בשאר הנציגויות, פשוט העלו באש. חביות גדולות הועמדו בחצר השגרירות ובערו ימים ארוכים.

     

    בינתיים – האינטליגנציה באיראן, האמנים, הנסיכים, הצמרת העסקית וחלק גדול מהפקידות הבכירה – החלו להימלט. לצידם, עזבו גם יהודים רבים. בישראל החליטו לנצל את האירוע לטובת עידוד עלייה. המוסד והסוכנות היהודית שיגרו לאיראן שליח, שעבר בין הקהילות ועודד את היהודים לצאת. שגב התקשר לגנרל מוחקיקי, מפקד בסיס חיל האוויר הצמוד לשדה התעופה האזרחי, ושיכנע אותו להורות על הפעלת מגדל הפיקוח, הפעם באמצעות קצינים. כך יצא שהצבא האיראני "כבש" למעשה את מגדל הפיקוח שהיה נטוש, אייש אותו באנשיו, ומטוס אל על קיבל סוף־סוף אישור לנחות, כשאיש אל על דני סעדון נוכח במגדל ומסייע לפיקוח ולתקשורת עם קברניט הג'מבו, אמנון שביט. בכל מקרה, בסוף נובמבר 78' גויסו כל אנשי אל על שנותרו באיראן, בראשות סעדון, לצה"ל, בצו 8, "כדי שאם ניהרג, יוכלו המשפחות לקבל פיצויים כאילו מדובר בחללי צה"ל".

     

    צפריר: "היו התייעצויות שוטפות עם המטה אם צריך לפנות את כולם. גם השגריר הרמלין שאל אותי פעמיים אם לא הגיע הזמן ואמר שלדעתו אין לנו מה לעשות פה יותר. הייתי קצת שאנן כנראה. כל הזמן אמרתי: עוד לא, עוד לא, עד שבסוף אכלתי אותה עם ה־34 האחרונים".

     

     

    ב־16 בינואר עזב השאה את איראן, בדרכו למצרים. ב־20 בינואר 79' הגיע דייב קמחי, ראש אגף תבל של המוסד, להעריך בעצמו את המצב ולבחון אם יש תקווה לקשרים בין ישראל והמשטר החדש. "הלכתי איתו לפגוש את אחד המקורבים למהפכה, שאשתו הייתה יהודייה. הוא קיבל אותנו יפה מאוד, אבל אמר 'לשנים הבאות תשכחו מהיגיון באיראן'".

     

    ב־23 בינואר 79' פגש שגב את מפקד חיל האוויר האיראני ראביעי ומפקד הכוחות המיוחדים חוסרודאד. "ראביעי אמר לי: 'שגב, נראה לך שנשב בשקט? אם חומייני ינחת כאן, ניקח אותו עם המלווים שלו משדה התעופה לאי קיש ושם נחסל את כולם'".

     

    ב־1 בפברואר 79' נחת חומייני בנמל התעופה הבינלאומי מהראבאד שבטהרן, והתקבל בהפגנת ניצחון צוהלת וחסרת תקדים בהיסטוריה של איראן. חלום הרפובליקה האיסלאמית הפך למציאות. כמעט ללא שימוש בכוח, חומייני הכניע ללא קרב את מערכת הביטחון האדירה שבנה השאה וירש ממנו את מצבור הנשק המודרני הגדול ביותר באסיה. שגב וצפריר לבשו בגדי מהפכה, השיגו שתי תמונות ענק של חומייני ויצאו לקבל את פניו. "ראינו את המון האדם שוטף את שדה התעופה", סיפר שגב, "ואז ראיתי את החבר שלי, הגנרל ראביעי, מגיע במסוק הפרטי שלו כדי להטיס את חומייני בעצמו. הוא חשב, בטעות, שכך ישיג לעצמו חנינה".

     

    קשרים הדוקים. מפקד חיל האוויר האיראני, הגנרל ראביעי, מגיע לביקור בישראל במטוס של חיל האוויר האיראני
    קשרים הדוקים. מפקד חיל האוויר האיראני, הגנרל ראביעי, מגיע לביקור בישראל במטוס של חיל האוויר האיראני

     

    ב־10 בפברואר 79' הגיעו אלף יהודים לשדה התעופה בטהרן כדי לעלות על מטוס אל על שנחת שם. "הייתה תחושה של הרגע האחרון. עשיתי הכל כדי לדחוס כמה שיותר אנשים, ושטיחים. חלק מהאנשים טסו בפעם השנייה. היו יהודים, לא להאמין, שנמלטו לישראל, ואז חשבו שהמצב קצת נרגע וחזרו לאיראן עם טיסת הלוך של אל על. עכשיו הם החליטו לעזוב סופית. על 400 מושבים לקחנו 500 איש. במקביל הגיעו שמועות שהמון שועט בכיוון שדה התעופה וכי עוצר יוכרז בשעה 17:00".

     

    בלי להתחשב בשעת יציאת השבת או בשעה שיועדה למטוס להמריא, הורה סעדון לטיסה לצאת לדרך. זו הייתה טיסת אל על האחרונה מטהרן. אלא שמאחור נותרו 34 ישראלים, בהם גם ח"כ מרדכי בן־פורת, מומחה לעליות חשאיות, שיצא בשליחות סודית של ראש הממשלה בגין לבדוק דרכים אפשריות להעלאת יהודי איראן לישראל. הם התרכזו בשלוש דירות מסתור. אליהם הצטרפו אנשי אל על והמאבטחים שאיתם אשר יצאו ברגע שיכלו משדה התעופה שנכבש בידי המהפכנים.

     

    מברק מוצפן לבגין

     

    ביום ראשון, 11 בפברואר 79', התמוטטה ממשלתו של שאהפור בחתיאר, ראש הממשלה שמונה בידי השאה טרם יציאתו לגלות. במקומו מונה נאמן לחומייני. בחתיאר נמלט מאיראן כשהוא מחופש לדייל צרפתי ונרצח מאוחר יותר בפריז בידי המודיעין האיראני. שגרירות ישראל פונתה. שגב יצא לשגרירות וגילה שהטנקים והחיילים ששמרו עליה בדרך כלל נעלמו בלילה. "אני מצלצל לרמטכ"ל האיראני, קרבגי, והוא אומר לי: 'שגב, באמת חיפשתי אותך, הצבא החליט להיות נייטרלי כעת'. אמרתי לו: 'אדוני, פירוש הדבר הוא חיסולנו’. הוא שתק".

     

    באותה שעה דרש ח"כ מרדכי בן־פורת מחיים שילוח שיבוא איתו לשגרירות כדי לשלוח מברק מוצפן לבגין. "השגריר אמר שאין ברירה, שאקח איתי שני מאבטחים ואצא לשם", מספר שילוח.

     

    ובעוד בן־פורת מכין את המברק לראש הממשלה, הבחין שילוח בנחיל אדם המתקדם לעבר השגרירות. "לראשונה שמעתי יריות", הוא מספר. בפועל היו אלה 25 אלף איש שהחלו לצור על הבניין וניסו לפרוץ לתוכו. "זו הייתה דלת חדר הבקרה, דלת פלדה אדירה. הם לא הצליחו להזיז אותה. בכל זאת, היה להם נשק וכדורים התחילו לעוף מסביב, אז האצתי בבן־פורת לצאת מיד. רק בדיעבד נודע לי שהמפגינים פרצו קודם לבסיס צבאי סמוך וגנבו ממנו נשק".

     

    המפגינים שהבינו שלא ילך עם הדלת, החלו להלום בקירות. שילוח, שהיה בטוח שהוא האחרון בבניין ושכולם עלו כבר לגג ומניחים סולמות כדי לעבור לבניין אחר, עשה סיבוב אחרון כדי לוודא שלא נותרו מסמכים מסווגים. "נכנסתי לחדר העצום של השגריר. היה חושך צלמוות. רק בפינה היה נצנוץ של אור. פתאום אני מגלה את בן־פורת יושב עם פנס וכותב. אני אומר לו: 'תגיד לי, אתה נורמלי? למה נשארת פה?'. עלינו לגג, עברנו לבניין השני, יצאנו מרחוב מקביל, נכנסנו למכוניות שחיכו לנו ונעלמנו משם".

     

    דקות ספורות לאחר מכן כבשו המפגינים את השגרירות. חומייני העניק אותה במתנה ליאסר ערפאת כדי שיקים בה את שגרירות פלסטין באיראן. ערפאת מינה את אחד מעוזריו הקרובים, האני אל־חסן, לשגריר. עוד באותו ערב עמדו שניהם על מרפסת השגרירות, מניפים את דגל אש"ף.

     

    אחת מהדירות שבהן התרכזו הישראלים שנותרו מאחור שימשה כמעון השרד של דני סעדון. 12 מאבטחים ישנו שם על הרצפה. סעדון: "כולם בחורים חסונים, חמושים מכף רגל ועד ראש. בבוקר שאחרי כיבוש השגרירות הגיע פתאום בעל הבניין. כנהוג באיראן הוא גר בקומת הקרקע. הוא בא כדי לבדוק את המצב. אני פותח לו והוא רואה את הצעירים הבריאים האלה בכל מקום. אמרתי לו שאין לו מה לדאוג ואלה המאבטחים של השגרירות. הוא לא האמין לי. היה בטוח שהשמועות שהפיצו אנשי חומייני, על כך שצה"ל מגיע כדי לסייע לשאה, הן נכונות וכיתת קומנדו כבר נמצאת אצלי בבית. אחרי שהסברתי לו שזה לא נכון הוא ירד למטה, ארז את אשתו וכמה מזוודות וברח מאיראן".

     

    עיצומה של המהפכה. חלק מרשימת השמות של הישראלים שהוכנה לקראת טיסת החילוץ מטהרן
    עיצומה של המהפכה. חלק מרשימת השמות של הישראלים שהוכנה לקראת טיסת החילוץ מטהרן

     

    שגב: "היו רבים באיראן שידעו היטב היכן נמצא מעונו של הנספח הצבאי הישראלי בטהרן. הוריתי על פינוי מיידי. אבל צדוק (אופיר, איש המוסד, סגנו של צפריר — ר"ב) אמר לי, 'איציק, בחיאת, עשיתי חמין. שעות אני עובד עליו'. חשבתי קצת והחלטתי שפאק־אוף, אנחנו את החמין הזה נאכל, על אפו וחמתו של חומייני. ישבנו לאכול והחזקנו זקיף ליד החלון. באמצע הארוחה מודיע הזקיף שג'יפ של המהפכה הגיע וחונה ליד הבית וממנו יצאה קבוצת חמושים ונכנסה לבניין. שלפנו אקדחים והמתנו להם במתח מעבר לדלת. החלטנו לחסל אותם, בבחינת 'תמות נפשי עם פלשתים'. הצצנו דרך העינית וראינו אותם עולים במדרגות, חולפים ליד הדלת שלנו וממשיכים לקומה השלישית. התברר שהם בעצם באו לאסוף מפקד בכיר במהפכה, שהיה קודם קצין בכיר ובגד. הוא היה חבר טוב ואפילו השתתף בפגישות עם דיין שהיו בדירתי. לזכותו ייאמר כי אף שידע היטב מי גר מתחתיו, לא הסגיר אותנו".

     

    "כשהלכו אנשי המהפכה עם השכן שלי, אנחנו חזרנו לחמין. שתי דקות אחר כך נשמעו דפיקות בדלת: בעל הבית הגיע עם סל עצום מלא מגבות. הוא אמר שבדיוק עשה פרקט חדש. היה בטוח שחיסלו אותנו ובא לנקות את הסימנים כדי שלא יתקלקל. במקום גופות הוא מצא אותנו בולסים טשולנט וקפא בתדהמה. שילמתי לו הרבה כסף עבור כל החובות שלנו אצלו, וקיבלתי ממנו פתקה שיותר אנחנו לא חייבים לו דבר. כשהלך בעל הבית, חזר בן־פורת, שיצא לעשות סיבוב בחוץ. הוא היה עוד יותר חיוור מבעל הבית: 'תולים אנשים בכיכר העיר', סיפר לנו".

     

    בשלב הזה הישראלים פינו את כל דירות המבטחים ויצאו לדירות חלופיות. שעתיים מאוחר יותר הגיעה קבוצה של חמושים לדירת השגריר הישראלי כדי לרצוח אותו. אלה היו הימים הקשים ביותר. אנשי המוסד חיפשו קשר עם חלקים שפויים פחות או יותר של המהפכה, אולי כאלה שקשורים בראש הממשלה החדש. היו בהם עורכי דין שהכירו את החוק הבינלאומי וידעו כיצד יש לנהוג בדיפלומטים זרים", אומר גייזי צפריר, שמונה למפקד העליון של מבצע הפינוי. "חשבנו שצריך להגיע איתם לסיכום לפני שהכל ייכבש בידי החלק הלא שפוי של בית הדין המהפכני, שכבר החל להוציא להורג אנשים כל יום".

     

    יצחק שגב: "בסך הכל הצלחתי ליצור קשר אמיץ וחברי עם 60 בכירים בצמרת השלטון באיראן. לצערי הגדול, בימים שלאחר חזרתו של חומייני נאלצתי לחזות במותם של 50 מהם, בטלוויזיה או ממש לנגד עיניי. בגזר הדין של כמה מהם שמי הופיע במפורש. אחד מהם היה הגנרל מוחקיקי, שסייע לנו להמשיך ולהפעיל את הקו של אל על. אצל הגנרל ראביעי, שהוצא להורג, כתוב היה שהוא ביקר בישראל כמה פעמים בהזמנתי והיה חבר קרוב שלי. אני לא מתחרט על הקשרים עם איראן, שהיו נכס אסטרטגי, אבל לשאת את הדברים הללו על מצפוני – זה היה מאוד קשה באותם ימים".

     

    כשנגמרו הירקות בדירת המסתור של חבורת שגב, הוא יצא לקניות. בשוק משך תשומת לב כחריג, על אף הפרסית שבפיו. כרגיל אשתו עשתה את הקניות, ומפני שלא עמד על המקח תויג מיד כחשוד. מפקד מקומי חמוש בקלצ'ניקוב ראה את ההתקהלות והתקרב למקום. "לקחתי אותו הצידה וסיפרתי שאני מאש"ף ומייצג את הארגון באיראן המהפכנית", הוא משחזר. "פתאום התברר שהוא מדבר ערבית וגם הבין לא רע ברקע של אש"ף. למזלי, כמה שבועות קודם אמ"ן שלח סקירה מקיפה על הבסיס של הפת"ח בזחלה ולכן יכולתי להפגין ידע ובקיאות. עיניו אורו. הוא לקח אותי חזרה לדוכן, סיפר להם בהתלהבות שאני מייצג את הגוף היחיד שתמך במהפכה והורה לתת לי הכל חינם. שנים אחר כך סיפרתי את הסיפור הזה לערפאת והוא צייין ביובש: 'ממזר, אני מבין שהזהות הפלסטינית הצילה את חייך'".

     

    באופן מופלא, רשת הטלפונים הבינלאומית עדיין עבדה. אנשי צה"ל והמוסד שמרו על קשר רצוף עם ישראל. ב־14 בפברואר 79' צילצל הטלפון בדירת המבטחים שבה שהה שגב. בצד השני היה הרמטכ"ל איתן. "הוא מנסה לרמוז לי בקו הלא מוצפן למה הוא מתכוון: 'אתה זוכר את הפעולה ההיא שעשינו בסיני?' הוא אומר לי, ואני מבין ממנו שהם מתכוונים להנחית הרקולס כדי לאסוף אותנו. הפיקוד על המבצע נמסר ליחידה 669 של חיל האוויר, ומפקד המטוס יהיה סגן אלוף ד"ר אפרים סנה". למחרת התקשר לאותו מספר טלפון האלוף יקותיאל אדם, והמשיך לתכנן עם שגב את מבצע ההטסה החשאי.

     

    באותו יום הצליחה סוף־סוף שלוחת המוסד ליצור מגע עם "החלק השפוי" של המהפכה. סייען של המוסד הכיר את סגנו של ראש הממשלה החדש, ונתן לצפריר את מספר הטלפון שלו. "אז מזכירה ענתה לי לטלפון. זה היה היום האחרון שנשים עבדו בתפקיד הזה באיראן. אמרתי לסגן ראש הממשלה שאנחנו שירתנו את היחסים בין שתי המדינות ושנשמח להמשיך לעשות זאת. הוא ביקש שאתקשר למחרת. כששוחחנו שוב הודיע לי – אתם צריכים ללכת. אמרתי, בסדר, אבל אנו זקוקים לעזרתכם כדי לאסוף את כל האנשים, ולאשר לשגרירות ארצות־הברית לטפל בנו. הוא אמר שיראה מה אפשר לעשות".

     

    על רקע זה פרץ עימות חריף בין השגריר הרמלין והשגריר האמריקאי סאליבן, שהבטיח שיטפל בישראלים, אבל אמר שיוציא אותם בקבוצות, ולא יחד. צפריר הודיע להרמלין שהודיע לסאליבן שאין על מה לדבר: כולם ייצאו יחד. צפריר מספר: "יש כאן 34 ישראלים בקבוצה אחת. אני אחראי עליהם ואני אמור להיות האחרון שיעלה למטוס. שר הביטחון עזר ויצמן דיבר עם שר ההגנה האמריקאי, שעשה את המוות לסאליבן והוציא ממנו התחייבות שכל הישראלים יעזבו יחד. וכך היה. כעבור זמן קצר קיבלנו הודעה שכל הישראלים מתבקשים לבוא למלון הילטון, שהפך להיות נקודת ריכוז של האמריקאים לקראת פינוי".

     

    שילוח מספר: "ההתפתחות הכי מדאיגה מבחינתי הייתה שאחרי שכבר סוכם שיגיע מטוס פאן־אם לפנות אותנו, משרד החוץ המהפכני הודיע לשגרירות האמריקאית שהוא רוצה לראות מראש תמונות של כולנו. את זה כמובן לא יכולתי להרשות, שהם יחזיקו רשימה שמית ותמונות של כולם. וגם, מאיפה נביא תמונות? ומי ייקח אותן למשרד החוץ?"

     

    ב־16 בפברואר התקשר מפקד הכוחות המיוחדים, גנרל חוסרודד, לשגב: "הוא אמר לי שהוא מצא מסוק ויכול לפנות אותי. אמרתי לו, 'תראה, אני עם עוד שלושים איש'. הוא אומר: 'לא, מסוק רק בשבילך'. אמרתי לו: 'בהצלחה'. בערב, בטלוויזיה, מודיעים שאויב המהפכה, הגנרל חוסרודד, המריא מהבסיס הזה. הוא אכן נתפס, הובא לבית הדין המהפכני, נמצא אשם אחרי חמש דקות ובגלל קשריו איתי ועם ישראל גזר הדין כלל שלוש הוצאות להורג: בתלייה, בירייה ובהטבעה. זה האיש שבבוקר צילצל והציע שאצטרף אליו".

     

    שעות מתוחות בהילטון

     

    בשיחות הרבות שערכתי לקראת פרסומה של כתבה זו עלתה שוב ושוב דמותו הייחודית של יוסף ג'אדה, יהודי פרסי, עובד תחנת אל על בטהרן, שהיה המגה־מאכער של הנציגות הישראלית; זה שידע לסדר הכל וקיים רשת ענפה של קשרים עם כל רמות ודרגי הממשל. כולם מסכימים שג'אדה היה "קוסם". לא פחות. הוא עבד גם עבור המוסד, ובאותו לילה חילק לישראלים את התיעוד שהוכן עבורם. שילוח הורה להכין רשימה שמית ולהעביר אותה לאיראנים, בלי דרכונים או תמונות.

     

    סעדון מספר: "אמרתי לעצמי, וואו, איזה מוסד יש לנו. באמצע הלילה, יורים בכל מקום, אנשים תלויים על עמודי חשמל ברחבי העיר, ופתאום מופיע ג'אדה עם התיעוד, כל אחד והתמונה שלו כבר בפנים. ובצמוד דף הסבר על קורות החיים שלנו. ממש כמו ב'ארגו', סרטו של בן אפלק. כל אחד יושב ולומד את הסיפור שלו בעל פה. ואז מתחילים לשאול אחד את השני שאלות: איפה נולדת, איפה אבא, איך קוראים לאמא. כל זה קורה כשמסביב יורים וכל כמה דקות אנחנו נשכבים על הרצפה".

     

    הדרך להילטון הייתה רווית מתח. דוד נחשול: "יצאנו החוצה להשיג דבר מה, אני עם אחד הסייענים המקומיים, בחור פרסי. ביקשתי ממנו לתרגם את הגרפיטי על הקירות והוא אומר לי: 'אתה לא רוצה לדעת'. התעקשתי והוא תירגם: 'להניח ליהודים לנפשם. להרוג את הישראלים'".

     

    סעדון: "הגענו להילטון. חשבתי שייתנו לי חדר. אעשה צ'ק־אין ולמחרת אמריא. איפה? אלפי אנשים היו ברחובות ובמדשאות ליד המלון. אמריקאים. צרפתים. איטלקים. גרמנים. בקושי מצאנו אחד את השני בלובי. התיישבנו על הרצפה וחיכינו".

     

    ואז הכל השתבש. ג'אדה סיפר לשילוח וסעדון שהשגריר הרמלין לא רוצה לקחת אותו לארץ. סעדון ניסה להתווכח, אבל הרמלין התעקש: "הוא היה מקורב לסוואק. יזהו אותו וירצחו את כולנו". אמרתי לו: 'תשמע, יוסף, הבן אדם הזה עזר לנו שנים על גבי שנים. אי־אפשר להשאיר אותו". יוסף אומר לי: "אלמלא היית ישראלי, גם אותך הייתי משאיר. אתה מוכר בשדה התעופה. כולם יודעים שאתה ישראלי. תהיה איתנו, יזהו את כולנו. אני אחראי פה לשלום כולם".

     

    בינתיים החלו אנשי הקומיטה – סרטים אדומים על ראשם ורובים טעונים בידיהם – לבדוק את הישראלים במכות ובקללות. הם מצאו את המפתחות של המכונית אצל סעדון ועצרו אותו. "סגרו אותי באיזה חדר ומגיע אחד מהמשוגעים ומסביר לי באנגלית שאם לא ימצאו את המכונית ליד הבית שלי, אני בצרות גדולות". בשילוח חשדו שהוא איש סוואק ועצרו אותו. מאבטח אחר נראה בדיוק כמו מקורב לשאה ונעצר אף הוא. לעוד מאבטח אבד הדרכון. "לרגע חשבתי שבאמת תכף יחסלו את כולנו", אומר צפריר.

     

    בסופו של דבר הושג סיכום שלפיו נציג משרד החוץ האיראני יגיע כדי לזהות את כולם, אבל גם הוא נעצר בעוון שיתוף פעולה עם ארצות־הברית. לא נותרה ברירה. שגב הזדהה בפני המפקד הממונה מטעם המהפכה על בית המלון, רב־טוראי מחיל האוויר, ואמר לו שכל הנאספים בלובי לידו, לרבות העצורים, הם דיפלומטים ישראלים, ודרש לשחרר אותם כדי שיוכלו לצאת לשדה באוטובוס שחיכה להם. הרב"ט נבהל והזעיק את אייתוללה בהשתי, סגנו של חומייני. בהשתי שימש כמה שנים אימאם של מסגד בגרמניה ולכן היה בקי באופן מסוים בהלכות המערב.

     

    שגב: "אלה היו השעות הארוכות בחיי. כשהגיע בהשתי ניסיתי שוב את הגישה החצופה ואמרתי לו: 'אייתולה בהשתי, אני כל כך שמח שבאת לקבל את ההכרה שלנו בשלטון החדש'. אז הוא הסתכל עליי ואמר, 'אני רוצה שתסתלקו'. אמרתי לו, 'טוב, אם אתה רוצה שנסתלק, נסתלק'. הייתה לי עוד החוצפה לבקש ממנו שישחרר את העצורים וגם שייתן לי את השחרור בכתב. ג'אדה נתן לו דף ועט ובהשתי כתב וחתם".

     

    לפני המהפכה. יצחק שגב ואשתו כרמלה בטיול שערכו באיראן. שגב: "האייתולה אמר לי: 'אני רוצה שתסתלקו'. אמרתי לו: 'אם אתה רוצה שנסתלק, נסתלק'"
    לפני המהפכה. יצחק שגב ואשתו כרמלה בטיול שערכו באיראן. שגב: "האייתולה אמר לי: 'אני רוצה שתסתלקו'. אמרתי לו: 'אם אתה רוצה שנסתלק, נסתלק'"

     

    וכך, באישור של בהשתי, שוחררו כל העצורים, חוץ מסעדון שהמתין שיחזרו עם המכונית שלו. שילוח שיכנע בינתיים את השגריר הרמלין להתיר לג'אדה להצטרף. "אמרתי לו שזה יהיה הרבה יותר מסוכן לביטחון ישראל להשאיר אותו, עם כל מה שהוא יודע, מאשר לקחת אותו איתנו".

     

    לא הייתה ברירה. את סעדון השאירו מאחור וכל הישראלים עלו לאחד האוטובוסים, תלו תמונות של חומייני מהחלון ויצאו לדרך לשדה. התברר שבניגוד להבטחה של האמריקאים לפזר את הישראלים בין האוטובוסים המפוארים שלהם, הם השאירו בצד אוטובוס עלוב אחד לישראלים. "ומי שמר עלינו?", נזכר צפריר, "נער בן 14 עם רובה יותר גבוה ממנו, שהיה במחנה אימונים של פת"ח בלבנון ומבט של רצח בעיניים".

     

    זמן קצר לאחר מכן חזרו שני אנשי הקומיטה מביתו של סעדון, מרוצים עד הגג. "הם החתימו אותי על טופס שבו אני תורם את הפיג'ו למהפכה ושיחררו אותי לדרכי. אני יוצא החוצה, אין אף אחד. רק עוד אוטובוס אחרון בדרך לשדה. קפצתי עליו. כשהגעתי לא מצאתי את הישראלים, והכל רק תורים באורך של שעות. ברור לי שאני מחמיץ את הטיסה. אבל פתאום טפיחה על השכם, ושוטר נמל שאני מכיר שנים ארוכות אומר לי: 'אהלן סעדון. אנחנו מצטערים שאתה צריך לעזוב בדרך הזו, אבל אתה ודאי תגיע בחזרה יום אחד. אל תדאג. בוא איתי'. הוא לקח אותי ביד. תוך שלוש דקות החתים לי את הדרכון, קנה לי קופסת פיסטוקים ודאג שאעלה למטוס".

     

    בסופו של דבר, סעדון הגיע לפני כולם. אט־אט הקבוצה התאספה, אבל המטוס לא המריא. ממש כמו בסצנות מהסרט "ארגו" עלתה על המטוס קבוצה של מוג'הידין חמושים: "תרימו ידיים!" צעקו בפרסית ובאנגלית, וערכו שוב בדיקה לכולם. אחרי שירדו מהמטוס, הישראלים נשמו לרווחה, אלא שזה טרם קיבל אישור להמריא. כמה דקות מאוחר יותר עלתה קבוצה נוספת וחזרה על אותה הצגה.

     

    רק ב־14:18, אחרי שעות של המתנה בתוך המטוס ובדיקות חוזרות ונשנות של הדרכונים, המריא המטוס של חברת "פאן־אם". הישראלים, שעברו כל כך הרבה בשבועות האחרונים, ביקשו מהטייס לא להודיע דבר לאיש, כי היו בטוחים שבעודם במרחב האווירי האיראני ייאלצו לנחות ולחזור לטהרן.

     

    סעדון: "סוף־סוף סגרו את הדלת והיא לא נפתחה מחדש, והמראנו. אני אומר לכולם, עוד לא לשמוח, עוד יכולים להנחית אותנו בדרך. אחרי שאנחנו עוברים את הגבול לטורקיה, הקפטן הודיע שיצאנו מהמרחב האווירי של איראן וכולם דופקים שאגת שמחה ושרים. קשה לתאר את תחושת ההקלה".

     

    גם בחפ"ק שניהל רפאל איתן בנוכחות ראש הממשלה בגין נשמו לרווחה כשטייס המטוס דיווח להם, מעל איסטנבול, שהמבצע הצליח ולכולם שלום.

     

    צפריר: "הקפטן הזמין את השגריר, את שגב ואותי לעלות למעלה לקומה השנייה של הג'מבו ולשהות שם עד הנחיתה".

     

    שגב: "בפרנקפורט מודיעים לאמריקאים על כל השירותים שמחכים להם – מי שצריך סיוע רפואי, ייגש לתחנה מס' 1; מי שצריך סיוע נפשי – לתחנה מס' 2. ופתאום ראש נדחף פנימה ואנחנו שומעים בכריזה בעברית: "שלום לכל הישראלים. אני צוליק. באתי לקחת אתכם לארץ". סעדון: "אל על שלחו מטוס מיוחד לקחת אותנו. המנכ"ל והסמנכ"ל חיכו לנו בתוכו. שמחה גדולה".

     

    אלא שאם כל מה שעברו לא הספיק, מעל נמל התעופה בן־גוריון התפתחה דרמה נוספת – גלגלי המטוס סירבו להיפתח. רק אלתור זריז של אחד המכונאים הציל את המצב. הקבוצה נחתה בישראל ב־1:30 בלילה ב־19 בפברואר והועברה מיד לבסיס חיל האוויר הצמוד, שם התקבלו אנשיה בחום רב על ידי ראש הממשלה, הרמטכ"ל ובכירים נוספים. רק אז נודע להם כי במשרד החוץ נכתב מסמך שעל פיו הסיכוי להצילם קלוש.

     

    צפריר: "חקה (ראש המוסד יצחק חופי) לא אוהב חגיגות. הוא עמד שם בצד. אמר לבוא איתו למקום שקט, ואז חיבק אותי וכמעט פוקק לי את העצמות מרוב התרגשות. אמר לי, תדע לך, חשבתי שאתם לא חוזרים וכבר הגשתי את ההתפטרות שלי לבגין".

     

    מאז, במשך שלוש שנים, תוך ניצול המהומה שעדיין שררה באיראן, מ־1979 ועד 1981, חילץ המוסד במבצע חשאי ומורכב מאוד כ־40 אלף יהודים. כל הדרכים היו כשרות והמוסד ניצל כל פרצה שמצא בחומת הברזל המתהדקת סביב איראן. עד מהרה התברר גם שחזונו של חומייני לא הוגבל לרפובליקה האיסלאמית שעל הקמתה הכריז עם שובו לאיראן. חומייני ואנשיו נתקלו בשורת בעיות קשות שאיימו על הממסד הטרי – אופוזיציה אלימה מבית, משבר כלכלי ומלחמה נוראה שסדאם חוסיין כפה עליו מעיראק. אבל חומייני הפתיע שוב, ובמקום להתרכז רק במלחמה על השלטון באיראן עצמה, היה האייתוללה נחוש בדעתו להפיץ את המהפכה המוסלמית שלו ברחבי המזרח התיכון.

     

    הוא החליט להתחיל בלבנון.

     

    ronen@ronenbergman.com

     


    פרסום ראשון: 19.12.18 , 22:34