נשים גדולות

מי זוכר את הפעם הראשונה שבה ראה את הים? הדבר המופלא, אך המובן מאליו הזה כביכול. את המילה הראשונה שלמד לכתוב? את הילד או הילדה בכיסא שליד, ביום הראשון בכיתה א'? כזאת היא "החברה הגאונה". מסע יפהפה ועוצמתי בין הזיכרונות הראשוניים ביותר, המחשבות, החלומות, הקשרים וכל הדברים שעיצבו אותנו כבני אדם. המחשבה להפוך לסדרת טלוויזיה את הספר הראשון בסדרת "הרומנים הנפוליטניים" - רבי־המכר ההיסטריים של הסופרת המסתורית בעולם, שמתחבאת מאחורי שם העט אלנה פרטנה - הייתה דבר מתבקש, אבל גם חתיכת סיכון. פוטנציאל ללהיט, או לאכזבה עצומה. והסדרה היא הכל חוץ מאכזבה.

העלילה מתארת את החברות הארוכה והמורכבת בין לילה צ'ירולו לאלנה גרקו. לילה היא ילדה מבריקה, חזקה, חסרת פחד או רסן. היא ממגנטת אליה כל אדם בסביבה, וכך גם השחקניות שמגלמות אותה, בילדותה ובבגרותה. אלנה העצורה יותר, אבל חכמה לא פחות, מסתכלת עליה בהערצה, ובזקנתה מחליטה לכתוב את סיפורן מההתחלה. הן לא סתם חברות טובות, זאת מערכת יחסים שמורכבת גם מקנאה ומלאה בתחרותיות - וזה מעורר המון מחשבה וגם את השאלה מי מביניהן החברה הגאונה.

דמותה של גרקו מובילה את הפרקים בקריינות שמבהירה היטב את הסיפור ומספקת פרספקטיבה על מערכת היחסים, ברבדים הכי אנושיים שלה. לצידה, הצילום מצליח להעביר את המצב הרגשי של הדמויות, ולהכניס את הצופה לתוך הלב והשכל של הילדות האלה, שעם הפרקים מתבגרות והופכות לנערות.

חייהן מתחילים בשכונה שבורה לגמרי בנאפולי, בימים הקשים שאחרי מלחמת העולם השנייה. אלנה ולילה הן עניות ומרוטות, נדמה שכמעט אין רגע שבו לא מתרחש בשכונה הזאת משהו אלים ונורא. והתיאור הטלוויזיוני מביט מתוך עיניהן, ומעורר הזדהות ומתח. טוב, וגם קצת דיכאון לפעמים. כל מה שיש להן זה האחת את השנייה. אבל גם חלומות וספרים לברוח אליהם. ובתוך הקושי הן כמו "מגדלות" זו את זו, מתפתחות, מגלות לאט את העולם, ואיתן אפשר לגלות את העולם מחדש.

נאפולי של הסדרה אמנם מרגישה לפעמים לא מספיק אמיתית, סט שנבנה באולפן, ואולם השחקניות שמגלמות את הגיבורות, בילדות ובבגרות, מצוינות כל כך. בהחלט פיצוי, וגם הגיוני בהתחשב בעובדה שמעל 9,500 איש נבחנו לתפקידים הראשיים. הבמאי, סוואריו קונסטנזו, סיפר כי הסופרת ראתה שניים מהפרקים והייתה מרוצה. הוא יודע, כי הם התכתבו במיילים ובווטסאפ. גם הוא לא פגש אותה.

שמונת הפרקים עלו בבינג', וזה עובד ברצף, אבל יכול גם להציף רגשית. מתישהו לא הייתה ברירה, הייתי צריכה להפסיק לצפות וללכת לעבודה. כל היום ניסיתי להיזכר איך קראו לזאת שהלכתי איתה מכות אחרי בית ספר, ומתי בפעם הראשונה ראיתי את הים.