רביעי 17 ביולי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אמסלם־זגורי. “אני בדרך כלל היוזמת בזוגיות. ככה אני גם מרגישה הכי אישה, כשאני זאת שלוקחת"
    7 ימים • 20.12.2018
    אמסלם אימפריה
    בין הפילאטיס לחזרות, להצגות ולצילומים ‑ חן אמסלם–זגורי, אחת השחקניות העסוקות והאהובות בארץ, לא נותנת להיריון לעצור אותה. כוכבת הסדרה "פמת"א" מספרת עכשיו למה רצתה להפוך לאמא בשיא הקריירה, למה היא כל כך נהנית לקרוא למאור זגורי "בעלי" (אבל מרגישה כמו פמיניסטית לא מספיק טובה), למה כואב לה על מירי רגב, והאם היא מתכוונת לתת לבתה העתידית שם מיוחד
    דנה ספקטור | צילומים: מאיר כהן

    השעה עשר וחצי בבוקר בבית הקפה הפופולרי בצפון תל־אביב, וחן אמסלם־זגורי, שנמצאת בשבוע ה־22 להריונה אבל מי סופר, מעיינת בסלט שהגישו לה. בעוד היא מבצעת בדיקה מדוקדקת, אני מגניבה מבט נוסף בעור הפנים שלה. זה לא רק שהוא עור פנים פסיכי, פשוט מושלם, יש עליו את מקבץ הנמשים הכי יפה שיצא לי לראות אי־פעם. זה כמו עוד קונסטלציה של כוכבים, הנמשים האלו, כמו שביל חלב פרטי שמנקד את אפה וגולש אל סנטרה והופך אותה מסתם עוד שחקנית יפה לבלתי נשכחת.

     

    "לא" היא אומרת למלצרית, "אני לא יכולה לאכול את הרוטב הזה, מאמי. יש בזה ביצים חיות".

     

     

     

    אם היא הייתה מייגן מרקל, זה היה השלב שהיא הייתה שולחת יד ומלטפת במין חשיבות עצמית את בטן ההיריון שלה, כאומרת, "שימי לב טוב־טוב מה את מגישה לי, את לא יודעת שיש פה בפנים את יורש העצר שלי?". אבל אמסלם היא לא דוכסית ולא דיווה, להפך, היא ידועה בתעשייה בתור אחד האנשים הכי נחמדים, מחוברים לקרקע וחסרי פוזה שיש. רק שזה לא אומר שהיא הפסיקה להיות היא. ומה שהיא, זאת בחורה חרדתית וחובבת שליטה, עם מלא פחדים לא רק על העובר שלה, אלא גם על המשפחה שלה ועל כל מי שהיא אוהבת. שרק יהיו בריאים, בן פורת יוסף.

     

    חן אמסלם־זגורי. “אני רוצה להיות אמא מגניבה וקולית, אבל אני לא יודעת אם ילך לי"
    חן אמסלם־זגורי. “אני רוצה להיות אמא מגניבה וקולית, אבל אני לא יודעת אם ילך לי"

     

    לאחרונה למשל היא התקשרה לדודה שלה בצהריים לשאול איך זה שאמא שלה לא עונה לה בטלפון. "היא בטח מתקלחת", אמרה הדודה, "מה את דואגת". "לא", חן התעקשה, "התקשרתי אליה שלוש פעמים". "אז מה את רוצה?" אמרה הדודה, בעייפות מסוימת. היא כבר מכירה את חן ואת השיגעונות שלה, ובעיקר, היא כבר ידעה שכשחן רוצה משהו, חן משיגה אותו.

     

    ככה זה היה עם התפקיד הראשון שלה בסדרת הקאלט "זגורי אימפריה". היא הייתה רק בת 21, לא למדה אפילו חצי שעה בבית ספר למשחק, ובכל זאת הגיעה לאודישן. שם היא הרשימה את רני סער הבמאי ואת מאור זגורי היוצר, ככה שבסוף היא קטפה לא את תפקיד המשנה של ליזי, שנבחנה אליו, אלא את אבישג, התפקיד הראשי. כזאת היא אמסלם, משיגנית־על, מטפסת הרים מקצועית שאין אוורסט שגדול עליה, כשהיא מעוניינת במשהו, שיהיה בהצלחה לכל המתנגדים.

    ב“זגורי אימפריה"
    ב“זגורי אימפריה"

     

    גם הדודה ניסתה לסרב, אבל אז חן פרצה בבכי והתחננה, עד שהדודה נאלצה לצאת מהבית ולצעוד כמה רחובות עד לבית הוריה של חן בעפולה, לדפוק על הדלת ולבדוק מה קורה עם אמא, שכאמור, בסך הכל לא ענתה לבת שלה. "טוב, אני גם הורמונלית", חן אומרת, "אז בכלל אין לי פרופורציות עכשיו".

     

    בחזרה לסקירת מערכות עלי הבייבי שמתרחש ברחוב יהודה המכבי, ולמלצרית שמביטה בחן בחשש מסוים. אולי כי היא מזהה אותה מאחד מהתפקידים שהפכו אותה לאחת הכוכבות האהובות במדינה: אבישג (שוגי) זגורי ב"זגורי אימפריה" או מאיה ב"הרמון" או אפילו מרסל מהסדרה החדשה "פמת"א", שעלתה בכאן 11 (ראשון, 21:00) והביאה אחוזי צפייה ממש יפים. אולי כי היא פשוט זיהתה שלפניה לקוחה שיודעת בול מה היא רוצה, כזאת שלא כדאי להתווכח איתה, שביקשה לדעת בדיוק עם איזה לחם זה מגיע, מאיזה סוג, פוקצ'ה או דגנים. "איך ביצים?" המלצרית אומרת בסוף, "זה רוטב ויניגרט". בתגובה, חן מחייכת אליה חיוך קורן וענקי. "אה, אז בסדר מאמי", היא אומרת, "תודה".

     

    טראומת הפסטיגל

     

    כשהמלצרית הולכת, חן שולחת אליי מבט שובבי. "ברור שאני יודעת שוויניגרט זה בסדר", היא אומרת, "אני פשוט מפחידה אותם על ההתחלה, שיילחצו במטבח ולא יחשבו אפילו להוסיף משהו שלא מתאים להיריון, ואז כולנו נהיה רגועים יותר".

     

    וכך מגיעה לסיומה הסצנה שבעצם מבהירה מי זו חן אמסלם. מצד אחד, רצון ברזל, מין ידיעה פנימית של איך זה אמור להיות, איך זה צריך להיות משוחק, איזה צבע ספציפי של ורוד עתיק כדאי שיהיה למפות המשי בטקס החינה שלה. ומצד שני, קסם, קסם טהור, מין כנות מצחיקה וכובשת כזאת שמאפשרת לה להשיג הכל בלי לנדנד ובלי לעצבן. וזה שילוב לא רק מעורר קנאה, אלא גם מאוד אפקטיבי להצלחה בחיים.

     

    ואולי מה שגורם לכולם לזרום איתה זאת העובדה שהיא עצמה לא עושה לעצמה שום הנחות. היא מתכוננת באדיקות לכל אודישן, מגיעה "מוכנה כמו חיה" להגדרתה. היא לא מעשנת ולא שותה, לא תאחר ביותר מחמש דקות לאף פגישה. עכשיו למשל, במקום לקנן להנאתה, היא העלתה לא פחות מ־38 הצגות חנוכה בשבועיים. "חנוכה, נו", היא אומרת כשאני שואלת אם לא הגזימה קצת, "וחוץ מזה, אני הכי אוהבת כשאני בתנועה".

     

    היא אכן זזה מלא. הסופר־הריונית הזאת כבר הספיקה לקום בשבע, ללכת לאימון פילאטיס, ורק אז לפגוש אותי. אחרי הריאיון, היא עלתה להסעה לנתניה, לסבב של חמש הופעות שיסתיים רק בערב המאוחר. "הכי כיף לי לעשות הצגות חנוכה", היא אומרת, "זה תיקון לטראומה שלי עם הפסטיגל. ה'לא' הראשון שקיבלתי בחיי היה בכיתה ב'. אחרי תחנונים, אמא שלי הסכימה לרשום אותי לאודישן. הלכתי לשם, ילדה קציצה, עם לחיים ובטן, ושרתי שיר של דנה ברגר. הם נדלקו עליי אבל לא עברתי את השלב האחרון. זה שבר אותי לגמרי. אז תארי לעצמך כמה כיף לי לעמוד חמש פעמים ביום על במה ולשיר".

     

    היית ילדה שחקנית?

     

    "ההורים שלי מספרים שהייתי ממש מטרד. כל הקלישאות, את יודעת. עומדת על השולחן ושרה, עושה תצוגות אופנה, ומתחרה במלון הים האדום באילת בתחרויות יופי. אני בת שלוש מול ילדות בנות 13, ולא אכפת לי. אני רק רוצה ללכת על המסלול".

     

    איזה אמא את מתכננת להיות?

     

    "אני רוצה להיות מגניבה וקולית, אבל לא יודעת אם זה ילך לי. אני מכירה את רמת הלחץ ואובססיית הניקיון שלי, אז יכול להיות שבשבועיים־שלושה הראשונים אני אחטא כל מוצץ שנפל במים רותחים, אבל מקווה שאחרי זה אני אשחרר. אני רואה את בנות הדודות שלי, ילד אחד על הכתף, אחד מרייר, אחד רואה טלוויזיה, כולם צורחים, בבית מלא אורחים וצחוקים. אני כל הזמן מבקשת מהן טיפים, כי אני תמיד חייבת להיות בשליטה, וממש לא בא לי להיות אמא כזאת".

     

    מי רצה להיכנס להיריון, את או מאור? כי את רק בת 27, בשיא הקריירה, יכולת לחכות בכיף לגיל שלושים.

     

    "הוא רצה. אני זאת שאמרה רגע, יש לי עוד דברים לעשות, עוד סדרה, עוד סרט. בסוף אמרתי כן, בוא נעשה ילד, ואז הוא כמובן נלחץ. אבל היה מאוחר מדי, כי אני כבר הייתי בעניין. תראי, לא קמתי בוקר אחד ואמרתי, 'אני מוכנה'. אני לא מאמינה שיש בכלל דבר כזה, להרגיש מוכנה לילד. אולי בגיל יותר מבוגר. מה שהרגשתי זה שאני רוצה להגדיל את החיים שלי, להעשיר אותם, לדעת על מה כולם מדברים. שאני רוצה להתאהב בעוצמות חזקות יותר".

     

    להתאהב מחדש

     

    הסיפור הזה, של מאור שרוצה מאוד ואז נלחץ, הוא חלק מהדפוס הרומנטי הקבוע של הזוג המאוד מאוהב הזה. מההתחלה, אמסלם הייתה זו שידעה שהיא רוצה את מאור, שהוא הבית שלה, שהם שייכים אחד לשנייה כמו במה ופנס תאורה. למאור, שהוא יותר טיפוס מתלבט או "פילוסופי" של כותב ואמן יוצר, זה פשוט לקח יותר זמן. וזה מזכיר לי קצת את מרסל מ"פמת"א", גיבורה קצת אחרת מהדמויות הסוערות ששיחקה עד עכשיו, מישהי מחושבת, שהרגשות שלה נתונים בבלמים.

     

    "הופתעתי לגלות כמה חן היא בעצם תלמידה מצטיינת, טיפוס הישגי כזה של אתלטית", אומרת לי נעה רוטמן, שיצרה את "פמת"א" יחד עם אסתר נמדר תמם. "ידעת למשל שהיא הייתה רקדנית מקצועית שמופיעה על במות, שהיא השקיעה בריקוד 12 שנה? מהר מאוד גיליתי שחן יודעת תמיד בעל פה כל מילה בטקסט, והיא גם נשארה נחמדה ומקצועית, עם אפס גינונים ומצבי רוח על הסט. את יודעת שכדי להבין את המושגים המשפטיים היא יצרה קשר עם חברה עורכת דין שלה שעושה סטאז' והסתובבה איתה ימים בבתי משפט, היא רצתה להבין ולדעת הכל".

     

    חן, אז מה את יותר, הסוערת או המסודרת?

     

    "אני לחלוטין יותר המצטיינת. אני לא ילדה מרצה, כי אף פעם לא דרשו ממני שום דבר. זה יותר האמביציה שלי, ככה נולדתי. הייתי תלמידה מצטיינת, עשיתי מתמטיקה ואנגלית חמש יחידות, וגם הייתי מעורה מאוד חברתית, הבמאית של מסיבות הסיום, נודניקית שאין לתאר, הכל חייב להיות מושלם, בדיוק כמו שאני רוצה. לזכותי ייאמר שהייתי יותר מגניבה, מרסל היא הרבה יותר רצינית וחמורה ממני".

    כמרסל, עורכת הדין הקשוחה ב“פמת"א". "אני יותר מגניבה ממנה"
    כמרסל, עורכת הדין הקשוחה ב“פמת"א". "אני יותר מגניבה ממנה"

     

    קאט להתחלה של הרומן שלה עם מאור, לפני שש שנים. זה היה על הסט של "זגורי אימפריה", דקה אחרי שפצצת הכישרון האינסטינקטיבית והצעירה מאוד הנחיתה לעצמה תפקיד ראשי. בהתחלה היא לא העלתה על דעתה שהיא תתאהב בבמאי שלה. "לא התאים לי להתאהב על הסט. אני יותר מדי מפוקסת בשביל זה", אבל לאט־לאט התפתחה ביניהם ידידות, ובמסגרת הידידות הזאת הוא הזמין אותה לראות הצגה שהוא כתב. "הצגה מבריקה. מדהימה ממש. אבל זה לא מה שעשה לי את זה, זאת הייתה העובדה שבסוף ההצגה הוא עמד בכניסה ולחץ יד לכל מי שהגיע, אחד אחרי השני. ועם כל מי שרצה לשוחח או לשאול שאלה, סטודנטים למשחק, מעריצים, הוא עמד ודיבר. במין נעימות כזאת, הכרת תודה. שם התחיל לדפוק לי הלב. זה היה הרגע של הפרפרים. שם ראיתי איזה בן אדם מיוחד הוא ואיזה לב יש לו".

     

    ככה נבט אצלה ניצן הרצון, ומאותה השנייה היה ברור שהיא תדע מה לעשות איתו. "אמרתי לעצמי, מה את עושה? את לא יכולה להתקדם לסטוץ, אבל גם לא יכולה עכשיו שלושה חודשים להתברבר עם כן, לא, אולי. אז נפגשתי עם מאור, אמרתי לו בדיוק מה שאני מרגישה, והצבתי בפניו עובדות, תכלס: 'כן־כן, לא־לא'. אמר לי לא".

     

    לא!!!

     

    "כן, הוא אמר לי: 'אני שקוע ביצירה, אני לא רואה כלום בעיניים'. אמרתי לעצמי 'אוקיי'. יום למחרת הוא התקשר ואמר, 'אני מתחרט'".

     

    את תמיד מתחילה עם גברים?

     

    "כן, אני תמיד היוזמת. בדרך כלל גברים גם לא מתחילים איתי, אני כנראה נראית מפחידה או חזקה מדי. ככה אני גם מרגישה הכי אישה, הכי נשית, כשאני זאת שלוקחת. וזה לא בהכרח במובים כאלו של להתחיל איתם בברים, זה יותר באנרגיה. אני מזמנת וגורמת לזה לקרות".

     

    אבל גם אחרי שנהיו זוג מאור עדיין לא ישב בכיס שלה. "הוא התאהב בי הרבה אחרי שאני התאהבתי בו, כי ממש לא הייתי הטיפוס שלו. הוא יצא לפניי עם נשים אחרות, עדינות ומופנמות יותר, אפשר להגיד שהוא נדד כמה שיותר רחוק מהשורשים. זה קרה רק חצי שנה אחרי שהתחלנו לצאת, בשבת חתן של אח שלי, במלון בצפון. אנחנו משפחה ממש גדולה ומצחיקה, יש איזה שבעים דודים ומאתיים בני דודים, כל אחד יותר סטנדאפיסט מהשני, והוא ישב שם ולא הפסיק לצחוק. שם הוא ראה אותי עם המשפחה שלי. והוא ראה משהו שהוא התרחק ממנו, שהוא לא ידע כמה הוא התגעגע אליו, משהו שהוא אולי ניסה לברוח ממנו. הוא כאילו חזר הביתה".

     

    בחתונה עם מאור זגורי. “לא הייתי הטיפוס שלו"
    בחתונה עם מאור זגורי. “לא הייתי הטיפוס שלו"

     

    לא היה לך קשה לחכות עד שהוא יתאהב בך? זה לא פגע לך באגו?

     

    "ככה אני אוהבת את זה. קשה. אתגר. אם גבר אומר לי שהוא אוהב אותי על ההתחלה, אם הוא משדר שהוא אצלי בכיס, אני מאבדת עניין".

     

    אחרי כמה שנים יחד, שוב הגיע זמן להתלבטות. אנחנו מדברים על הפרידה המתוקשרת שלהם, שאמסלם־זגורי, הכנה והאמיתית מאוד בדרך כלל, ממאנת למסור את פרטיה המדויקים. "נפרדנו פשוט כי היינו צריכים לעלות מדרגה. לא רציתי שהוא יציע לי נישואים, ממש לא, רציתי לעורר אותי ולעורר אותו. הוא היה בתרדמת, הכל היה מובן מאליו, ואני גם התנהגתי כאילו שאני בקומה. היינו צריכים איזו זריקת אדרנלין. להתאהב מחדש".

     

    לא היה איזה ריב גדול?

     

    "לא רבנו, זו בדיוק הבעיה. היתה מין שתיקה כזו של עייפות החומר".

     

    מי העיף את מי?

     

    "האמת היא שזה היה נורא הדדי. אמרתי לו: אני משחררת, הוא אמר בסדר. ונגמר. הלכתי וחתמתי על חוזה לדירה חדשה, ובאותו היום הוא מתקשר אליי ושואל, 'מה קורה? אני בא אלייך'. ואני הזהרתי אותו יום לפני, אמרתי לו, 'תקשיב, אני עוברת דירה'. אמר לי, ‘תחתמי, אנחנו צריכים את זה'. יום אחרי הוא התקשר, ‘אני מתגעגע, אני בא אלייך'".

     

    הספקת ממש ליהנות מחיי הרווקות.

     

    "הנשמה הזקנה שלי לא זקוקה לרווקות התל־אביבית, לא כרגע. יכול להיות שבגיל חמישים אני אתפוצץ, אבל כרגע לא. כרגע כיף לי עם בעלי".

     

    "בעלי" נשמע כל כך חמוד מהפה שלך.

     

    "לפעמים אני מרגישה כאילו שאני לא פמיניסטית טובה מספיק, כי אני קוראת למאור בעלי וגם הוספתי את שם המשפחה זגורי. אומרים לי שבעלי זו מילה של קניין, של בעלות. ואני לא מצליחה להבין את זה, למה לחפש בכל דבר את השלילי. אפשר למצוא חסרונות בכל דבר, גם בסלט הזה שאני אוכלת. זו מילה כל כך יפה בעיניי, בעלי, ואני כל כך אוהבת להגיד אותה. אני גם אוהבת לבשל לו, למה זה רע שאני גם עובדת וגם מבשלת? ככה אני מרגישה הכי אישה שיש".

     

    עפולה אהובתי

     

    אחרי הראיון השני שלנו, היא המשיכה לעפולה. ולמרות שהעלתה שם חמש הופעות בנוהל, בקהל תחכה לה קבוצת חברות הילדות שלה. העפולאיות. מדובר בעשר החברות הכי טובות שמלוות אותה מאז ימי בית הספר. "החברות שלי, שהן האחיות שלי, לא מהתחום, אז לא חוויתי אף פעם תחרות איתן. הן באות לראות אותי בכל הפרמיירות ומפרגנות ויבואו גם היום להצגה עם האחיינים או הילדים. גם מאור שרוף עליהן, הן כל כך אינטליגנטיות וחריפות וקורעות מצחוק. אני לא הכי מצחיקה שם בחבורה, ותאמיני לי שאני אחת המצחיקות".

     

    אמסלם־זגורי היא בן אדם מבורך, בן אדם שיש לו אהבה בשפע. חוץ ממעגל התמיכה הקטן והפרטי שלה עם בעלה, יש גם את המעגל המרים של העפולאיות, ובראש ובראשונה את המעגל הכי מהותי ומעצב בחייה. המשפחה. אחרי שתסיים את ההצגות בעיר הולדתה, אמא שלה תחכה לה ולשאר השחקנים בבית עם משתה מפואר שהכינה במיוחד, שכולל דגים ומנות מיוחדות לצמחונים. ולא רק אמא מפנקת, גם אבא מרעיף. ככה אני מגלה במקרה בסיפור שהיא מספרת לי על החתונה שלה. "בחתונה שלנו מאור ואני הקראנו אחד לשני שבועות אהבה כאלו, והבטחתי לו שני דברים. הראשון היה שאני לא אקרא לעצמי מטומטמת יותר בחיים. הוא שונא שאני קוראת לעצמי מטומטמת, ממש כועס עליי. והשני הוא לטגן לו שניצלים פעמיים בשבוע".

     

    ואת מטגנת לו?

     

    "פעם בשבוע, משתדלת. אבל אני לא צריכה לקנות את העופות, אבא שלי קונה לי אותם באיטליז שלו בעפולה פרוסים, מדויקים, יפים. ואני לוקחת אותם בסופי השבוע כשאני באה".

     

    היא ומאור מגיעים כמעט כל יום שישי להורים, פעם שלו ופעם שלה. בכלל, מעורר קנאה לשמוע אותה מדברת על המשפחה שלה, כי את מבינה כמה חלק גדול מההצלחה בחיים זה השורשים העמוקים האלו שיש לה, המקום הבטוח שחוזרים אליו בלב. אבא שלה מהנדס מכונות, אמא מנהלת חשבונות. יש לה עוד אח, מהנדס מחשבים. הם הורים ליברליים, תומכים ומפנקים, ממש לא דומים לטייפ־קאסט של המשפחה שבדרך כלל מצוותים לה בסדרות, אמא קשת יום ששוקדת על הסירים או אבא שמרן ועתיק שנוזף בה: "מה את גרה בתל־אביב לבד? למה את לא מתחתנת?"

     

    "כן, אני משחקת תמיד דלת אמצעים", היא אומרת, "וזה ממש לא אני. מצד שני, מה אכפת לי, זה התפקידים הכי שווים שיש".

     

    ובכל זאת, לא מרגיז אותך להיתקל בסטריאוטיפים האלה. היא מזרחית, אז נלהק אותה כבת למשפחת מצוקה?

     

    "אני לא חוויתי קיפוח, זה לא אומר שאין. ועדיין, גם חוויתי הערות פה ושם. ברגע שאמרתי שאני מעפולה, כל הגבות מיד היו מורמות. ואני שרופה על עפולה ברמות קשות, הכאיב לי שאנשים רואים אותה כפריפריה עזובה שאין בה כלום חוץ מגרעינים. לפני כמה שנים נהג מונית שאל איך קוראים לי. אמרתי לו ‘חן אמסלם'. והוא ענה לי, ‘לא נורא, כשתתחתני יהיה יותר טוב'. אמרתי לו, 'כשאני אתחתן אני אהיה חן אמסלם זגורי, אז אל תתעסק איתי'".

     

    אולי הוא פשוט לא סובל את דודי אמסלם.

     

    "מי זה דודי אמסלם? אני ממש לא טובה בפוליטיקה".

     

    את חוק הנאמנות של מירי רגב את בטוח מכירה.

     

    "כדי שיצירה תהיה משמעותית ושלמה, אתה חייב להראות בה שני צדדים, אז ברור שאני לא מסכימה עם חוק הנאמנות. מצד שני, אנשים מהמשפחה שלנו שלא כל כך מבינים באמנות אומרים לי: 'אבל חן, מי שיורד על המדינה, למה צריך לתת לו כסף?', אז יש גם את הצד הזה. אני כן משוכנעת שהיא לא צינית, שהיא באמת מאמינה בחוק הזה. וגם קשה לי אישית עם היחס למירי רגב. אני לא חושבת שהיו מתייחסים אליה אותו הדבר אם היא הייתה אשכנזייה, ואני בעיקר חושבת שהכל נורא אישי כשמדובר בה. גם היא ממש מתקיפה אישית את היוצרים. אני רואה מלא חוסר ביטחון במירי רגב ומין ילדה שממש־ממש רוצה שיבינו שהיא ראויה, ובמקום זה היא במתקפה והם במתקפה ונוצר מין מצב כמעט טראגי כזה של עלבונות".

     

    חלק מהטייפ־קאסט שלך זה לחשוב שאת ימנית, לא?

     

    "אני בכלל לא מבית ימני, אני באה מבית הגיוני, בית של מרכז, בית נעה־רוטמן כזה. אני זוכרת את היום שרבין נרצח, הייתי בת ארבע וכולם מסביבי בכו. כשאבא שלי שמע שאני הולכת לשחק בסדרה של נעה, הוא ישר רצה לבוא לסט לראות אותה. הוא מאוד אהב את רבין ז"ל".

     

    ואת, מה הדעה שלך?

     

    "לי לא מפריעים כל כך הדברים שמאור נלחם בהם, אבל מפריעה לי מאוד האצבע הקלה על המקלדת, המהירות של הטוקבק. הנה, לפני כמה ימים קראתי את התגובות לידיעה על השם של הילד של בן־אל תבורי ואורטל עמר. קוראים לו תו־פרינס. שם מקסים. את לא מאמינה איזה תגובות קשות, ולמה? תינוק נולד, איפה השמחה, איפה המזל טוב. אנשים לא חושבים שיש פה אישה הורמונלית, שילדה את בנה הבכור, וכותבים כאלו רשעויות".

     

    תקראי לתינוקת מסך־אמילי?

     

    "אני דווקא כן אקרא לה בשם מיוחד, אבל נחכה ונראה אותה, את הנסיכה שלנו, המלכה, ואז נראה אם השם מתאים". •

     

    spectorit@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 20.12.18 , 14:02