שני 18 בפברואר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נח
    המוסף לשבת • 20.12.2018
    כל האמת על פייק־ניוז
    שקרים פוליטיים וסיפורי בדים מלווים את המין האנושי כבר אלפי שנים, ושימשו לבניית דתות, אידיאולוגיות ומשטרים (טוטליטריים וגם דמוקרטים) | אלא שעכשיו נוספה היכולת לתפור תעמולה שונה לכל אדם ולהתאים אותה לדעות הקדומות של כל אחד | פרופ' יובל נח הררי מסביר איך עובד מנגנון ה"פייק־ניוז" ומה אפשר לעשות כדי להתגונן
    יובל נח הררי

    תופעת הפייק־ניוז מהווה כיום איום חמור על מערכות פוליטיות בכל רחבי העולם. וכולם מאשימים את כולם בבעיה. הנשיא טראמפ הוא אחד החשודים העיקריים. "הוושינגטון פוסט", למשל, מצא שמאז תחילת כהונתו של טראמפ, הוא הספיק לטעון באופן פומבי למעלה מ־6,000 טענות שקריות או מטעות. בנאום אחד שנתן טראמפ במאי 2018, מתוך 98 טענות עובדתיות שהעלה הנשיא, 76% היו שקריות, מטעות או חסרות ביסוס. מנגד, טראמפ ותומכיו מכנים ערוצי תקשורת מרכזיים כגון "הוושינגטון פוסט", "הניו יורק טיימס" ורשת סי־אן־אן בשם "התקשורת השקרנית", ומאשימים אותם בקשירת קשר נגד הנשיא.

     

    בישראל ממלא ראש הממשלה בנימין "הערבים נעים בכמויות אדירות" נתניהו, את המשבצת של טראמפ. החקירות המשטרתיות האחרונות מעלות חשדות חמורים, שלפיהם נתניהו עסק לכאורה לא רק בהפצת ידיעות מוטות נקודתית, אלא בניסיון להטיה שיטתית של גופי תקשורת מרכזיים בישראל. מנגד, נתניהו עצמו ורבים מתומכיו טוענים שלחשדות אלו אין כל בסיס, והם עצמם פייק־ניוז שמופצים כחלק ממסע הכפשה נרחב נגד ראש ממשלה מצוין ונקי כפיים.

     

    במשטרים רודניים כמו ברוסיה ובסין, אמצעי התקשורת כפופים לגמרי לממשלה, שיכולה להמטיר על הציבור ידיעות כוזבות כאוות נפשה. יתרה מזאת, משטרים אלו מואשמים בהפצת פייק־ניוז בכל רחבי העולם, הן כדי לקדם פוליטיקאים מועדפים, והן כדי לערער את אמון בני האדם בעצם היכולת לקיים מערכת תקשורת פתוחה ומשטר דמוקרטי מתפקד. מנקודת מבטו של פוטין, אם אפילו האמריקאים יאבדו את אמונם בדמוקרטיה, זה יקטין את הסיכוי שהרוסים ירצו דמוקרטיה. 

     

    הרודן והמכשפה

     

    סטלין. הטעה את העולם
    סטלין. הטעה את העולם

     

     

    עם זאת, ההיסטריה שמסביב לתופעת הפייק־ניוז מעט מוגזמת, ועשויה לשחק דווקא לידיהם של רודנים. במצב שבו אנשים לא מוכנים יותר להאמין לשום דבר, "כי הכל פייק־ניוז", קשה מאוד לקיים שיח ציבורי פתוח. לכן, כדאי לזכור שמצבה של האמת בראשית המאה ה־21 אינו גרוע יותר מאשר בתקופות קודמות, וחברות אנושיות הצליחו לתפקד גם אל מול נחשולי תעמולה ושקרים גרועים בהרבה מאלו שאנו חווים כיום. הדבר הראשון שכדאי לדעת על פייק־ניוז, זה שהם אולד־ניוז.

    תעמולה, שקרים פוליטיים וסיפורי בדים מלווים את המין האנושי זה אלפי שנים. במשך רוב ההיסטוריה, חלק ניכר מה"חדשות" ומה"עובדות" שנפוצו ברשתות החברתיות של בני האדם, היו סיפורים חסרי ביסוס על ניסים, מלאכים, שדים ומכשפות. הרבה לפני שפייסבוק וטוויטר נכנסו לחיינו, כבר היה קל לשלהב את ההמונים בעזרת שמועות מופרכות.

     

    לו גרתם בעיירה קטנה בימי הביניים, יכול להיות ששכן פטפטן היה תופס אתכם ברחוב ולוחש באוזניכם: "אתם מכירים את הזקנה חובבת החתולים שגרה בבקתה ליד היער? ראיתי אותה אתמול בלילה רוכבת בשמיים על גבי מטאטא!" ועד הערב, כבר הועלתה המכשפה האימתנית על המוקד. כעבור חודש אותו שכן פטפטן היה מפיץ ידיעה אחרת: "אתם זוכרים את הילד של הטוחן שנעלם ואף אחד לא יודע לאן? אז אתמול בלילה עברתי ליד בית הכנסת, ומה אני שומע מהחלון של המרתף? צעקות של ילד! היהודים בטח רצחו את הילד הזה כדי לאפות מצות לפסח!" ותוך שעתיים כבר התקבץ אספסוף צמא דם, מוכן ומזומן להרוג כל יהודי בעיירה.

     

    לא רק סיפורים בודדים, אלא גם דתות ואידיאולוגיות שלמות נבנו בעזרת הדמיון האנושי הפורה. אפילו אנשים דתיים יסכימו שכל הדתות, מלבד אחת, מבוססות על פייק־ניוז. מיהי הדת יוצאת הדופן? הדת שלי, כמובן. שאלו יהודי, והוא יגיד לכם שהיהדות היא אמת לאמיתה, אבל הטענות שישו הוא בן האלוהים ושהוא קם לתחייה לאחר מותו הן בדותה גמורה. שאלו נוצרי, והוא ימחה על כך בתוקף, אבל מנגד יתעקש שאין שחר לסיפור לפיו המלאך גבריאל גילה את הקוראן למוחמד. שאלו מוסלמי, והוא יישבע בכל היקר לו שהסיפור על המלאך גבריאל דווקא נכון, אבל לעומת זאת כל האלים, האלות, הניסים והנפלאות שבהם מאמינים ההינדים הם קשקוש מוחלט.

     

     
    גבלס. שקר בדרגת אמנות
    גבלס. שקר בדרגת אמנות

     

     

    במאה העשרים אשפי תעמולה כגון יוזף גבלס, היטלר וסטלין העלו את השקר לדרגת אמנות של ממש. הטכניקה של גבלס התבססה על העיקרון ש"שקר שמספרים פעם אחת נשאר שקר, אבל שקר שמספרים אלף פעמים הופך לאמת". היטלר תיאר את אמנות השקר באחד הקטעים המתוחכמים ביותר ב"מיין קאמפף", והסביר שאנשים מאמינים יותר בקלות לשקרים גדולים מאשר לשקרים קטנים, כי הם עצמם, "לעיתים קרובות מספרים שקרים קטנים בעניינים פעוטים, אך הם יתביישו לרמות בקנה מידה גדול. הם לא יעלו בדעתם לספר שקרים עצומים, והם לא יאמינו שאחרים יעזו לעוות את האמת עד כדי כך. גם אם יביאו לידיעתם עובדות המוכיחות זאת, הם עדיין יפקפקו ויהססו, ויחשבו שיש ודאי הסבר אחר" (מיין קאמפף, כרך 1, פרק 10). בקיצור, כשאתם משקרים - תעשו את זה בגדול.

     

    אולי הדוגמה הטובה ביותר לנכונות האבחנה של היטלר היא הקריירה של אויבו המושבע - סטלין. הרודן הסובייטי היה מגדולי הרוצחים בהיסטוריה, ומספר קורבנותיו עלה כנראה על זה של היטלר. אבל בימי חייו הוא בכל זאת השכיל לשכנע עמים שלמים - כמו גם אינטלקטואלים, עיתונאים ומדענים מובילים - שהוא מושיעה של האנושות. בעוד שבימינו, ולדימיר פוטין לא ממש מצליח להסתיר את אחריותו למותם של אלפי אנשים באוקראינה, סטלין הצליח להטעות חלק גדול מהעולם לגבי מותם של מיליונים.

    כשסטלין מת במאי 1953, מפלגת הפועלים המאוחדת של ישראל (המפלגה השנייה בגודלה בכנסת באותם ימים, שהתגלגלה לימים להיות חלק ממרצ), פירסמה מודעת אבל גדולה לפיה, "מפלגת הפועלים המאוחדת נחרדה לשמע האסון הגדול אשר ירד על עמי ברית המועצות, על הפרולטריון העולמי ועל כל האנושות המתקדמת, בהילקח המנהיג הגדול והמצביא המהולל, יוסף ויסאריונוביץ' סטאלין". המודעה הוסיפה וקראה לו "קברניט תנועת השלום בעולם", וסיימה בתקווה ש"פעליו ההיסטוריים הגדולים ידריכו דורות".

     

    אמנם נכון הדבר שבימינו האינטרנט הפך את מלאכת הפצת השקרים לקלה עוד יותר מבימי סטלין - אבל האינטרנט גם הקל מאוד על הפצת האמת. בתקופת סטלין, קיבוצניקים ישראלים כמו גם עיתונאים אירופאים, לא ידעו הרבה על מותם של מיליונים ברעב הגדול באוקראינה, בטיהורים הסטלינסטיים ובגולאגים של סיביר. היום, בעידן הסמארטפונים והיוטיוב, קשה הרבה יותר להסתיר זוועות בהיקף שכזה.

     

    חשוב לציין שגם ממשלות דמוקרטיות עשו שימוש נרחב בתעמולה ושקרים. בזמן המלחמה הקרה ניהלה ארצות־הברית מערכת חובקת עולם של תעמולה, שלא הסתפקה רק בהפרכת השקרים שהפיצו הסובייטים, אלא גם הפיצה שקרים משלה כדי לערער משטרים סוציאליסטיים ברחבי העולם וכדי להסתיר את הזוועות שביצעו האמריקאים ובעלי בריתם בווייטנאם, אינדונזיה, בנגלדש, צ'ילה ומדינות רבות נוספות.

     

    כשלא היה די בתעמולה, האמריקאים היו מוכנים לנקוט אמצעים ישירים יותר - כגון התנקשויות והפיכות צבאיות - כדי לשנות משטרים שלא מצאו חן בעיניהם. בהשוואה להתערבות האמריקאית בפוליטיקה האיראנית ב־1953, באינדונזיה ב־1965 או בצ'ילה ב־1973, הניסיון של הרוסים להטות את מערכת הבחירות בארצות־הברית ב־2016 הוא משחק ילדים.

     

    גם ישראל לא טמנה ידה בצלחת. ב"עסק הביש" הידוע ב־1954, סוכנים ישראלים ביצעו פיגועי טרור במצרים נגד ספריות ובתי קולנוע. המטרה הייתה ליצור רושם כוזב שזהו מעשה ידם של לאומנים מצרים, וכך לערער את יציבות השלטון במצרים ואת יחסיו עם מדינות המערב.

     

    שנתיים לאחר מכן, ב־1956, חתמה ישראל על הסכם סודי עם בריטניה וצרפת, שמטרתו הייתה להכשיר את הקרקע להשתלטות של שתי המעצמות האירופיות על תעלת סואץ. על פי ההסכם, ישראל תתקוף את מצרים, ואז צרפת ובריטניה יתערבו במלחמה ככוח ניטרלי כביכול, וידרשו משני הצדדים להתרחק מתעלת סואץ. ישראל תיענה לדרישתן, מצרים בוודאי תסרב, וזה ייתן למעצמות את הצידוק הנחוץ לפלוש למצרים ולהשתלט על תעלת סואץ. רוב אזרחי ישראל לא ידעו דבר על ההסכם הסודי ועל הסיבה האמיתית למלחמת סיני. עד כמה שונה הסיפור הזה ממסך השקרים שפוטין השתמש בו בשביל הפלישה לאוקראינה וההשתלטות על חצי האי קרים?

     

    ללחוץ על הכפתור

    מה שבכל זאת מייחד את המגפה הנוכחית של פייק־ניוז, זו היכולת לתפור תעמולה שונה לכל אדם, ולהתאים את השקר לדעות הקדומות של כל אחד ואחת. כשהיטלר נאם ברדיו לכל העם הגרמני, הוא היה חייב לכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר. לעומת זאת, טרולים והאקרים בני ימינו יכולים לספר סיפורים שונים לאנשים שונים. הם יכולים לנצל אלגוריתמים של ביג־דאטה כדי להכיר את החולשות הייחודיות שלי - ואז להשתמש בחולשות האלה נגדי. הטרולים לא יכולים לברוא שנאה או פחד יש מאין. אבל ברגע שהם מגלים את השנאות והפחדים שכבר קיימים בתוכנו, מאוד קל ללחוץ לנו על הכפתורים הרגשיים וללבות את האש עוד יותר.

     

    לדוגמה, אם אתה מפחד ממהגרים, הטרולים יראו לך ידיעה שקרית על מהגרים שאנסו נשים מקומיות, ומאחר שאתה ממילא נוטה להאמין לסיפורים כאלה, אתה לא תטרח כלל לברר את מהימנות הידיעה. באותו הזמן, אם השכנה שלך חושבת שאנשים שמתנגדים להגירה הם כולם אידיוטים פשיסטים, הטרולים יראו לה ידיעה שקרית על כנופיית גזענים שרוצחת מהגרים, והיא תאמין לזה בקלות. עכשיו נסה לנהל שיחה רציונלית עם השכנה שלך על הגירה. יכול מאוד להיות שלטרולים בכלל לא אכפת מהגירה. הם רק משתמשים בנושא הזה כמכשיר לפלג את החברה ולחסל את השיטה הדמוקרטית מבפנים. המוטו שלהם הוא "הפרד ומשול".

     

    אז מה אפשר לעשות כדי להגן על הדמוקרטיה ועל השיח הציבורי? ראשית, כדאי להכיר היטב את החולשות שלנו, הפחדים שלנו, השנאות שלנו - ולא לאפשר להם להפוך לנשק בידיהם של הטרולים. אם אנו יודעים שיש לנו דעה קדומה נגד קבוצה כלשהי - בין שזה חרדים או ערבים או הומואים או מתנחלים - ואנו נתקלים בידיעה מרתיחה לגבי הקבוצה הזו, כדאי שנבדוק בקפדנות רבה מהרגיל את מקור הידיעה ואמינותה. זה קשה, כי כשאנו רותחים מכעס, אנו מאבדים את האיזון הנפשי שלנו. אבל הכרחי לעשות את המאמץ.

     

    שיטה חשובה נוספת להגן על עצמנו היא להתבונן בתמונה הגדולה. למרות טענותיו של היטלר לגבי "השקר הגדול", עדיין קל יותר להמציא או לעוות עובדה אחת מאשר תהליך היסטורי שלם. אם אנחנו מרוכזים לגמרי בחדשות של השעה האחרונה, אנו עלולים לקפוץ למסקנות מופרכות, למשל, שאנו חיים בתקופה האלימה ביותר בהיסטוריה או שהטרור הוא איום קיומי על העולם המערבי. למעשה, המערב בן ימינו הוא המקום השלו ביותר בהיסטוריה, והרבה יותר אנשים מתים מתאונות דרכים או זיהום אוויר מאשר מטרור. מאז 11 בספטמבר 2001, בכל שנה הצליחו טרוריסטים להרוג בסך הכל חמישים בני אדם באיחוד האירופי, עשרה בני אדם בארצות־הברית, וכ־25 אלף בני אדם בעולם כולו (רובם בארצות מוסלמיות במזרח התיכון). לעומת זאת, בכל שנה תאונות דרכים קוטלות כ־80 אלף אירופאים וכ־1.25 מיליון בני אדם בכל העולם, ואילו זיהום אוויר הורג שבעה מיליון בני אדם בשנה. כדי להגן על עצמנו מפני היסטריה ומניפולציה, מוטב שנקרא פחות ציוצים בטוויטר ויותר ספרים.

     

    הבעיה היא שלאנשים אין זמן לקרוא הרבה ספרים, ובגלל האופן שבו עיצבה האבולוציה את הפסיכולוגיה האנושית, כתבות על טרוריסטים מושכות הרבה יותר תשומת לב מאשר כתבות על שינויי אקלים. קל יותר למכור עיתון עם הכותרת "מתקפת טרור!" מאשר עם הכותרת, "מחקר חדש על פליטת גזי חממה". זוהי האחריות של עיתונאים ועורכים לעמוד בפיתוי, ולהשתמש בכל היצירתיות שלהם כדי לכתוב סיפורים מעניינים על שינויי אקלים. די בעיתונאי בינוני כדי לכתוב סיפור מעניין על טרור - צריך גאונים כדי לכתוב על שינויי אקלים.

     

    אבל אם נשאיר אותם בודדים במערכה, גם עיתונאים גאונים לא ינצחו בקרב על תשומת הלב האנושית. חייבים לתת להם עזרה. הציבור צריך לשנות את יחסו לחדשות. כרגע המודל השליט בתעשיית החדשות הוא "חדשות מרעישות בחינם - בתמורה לתשומת הלב שלנו". הצרכנים לא משלמים דבר על החדשות ומקבלים מוצר ירוד. גרוע מכך, הם עצמם הופכים להיות המוצר. תשומת הלב שלנו נלכדת בעזרת כותרות סנסציוניות - ואז נמכרת לפרסומאים ולפוליטיקאים. יש אִמרה ידועה, "אם נותנים לכם משהו בחינם, אתם כנראה המוצר". תחשבו על זה בפעם הבאה שמישהו מחלק לכם עיתון בחינם.

     

    ככל שהקרב על תשומת הלב שלנו מחריף, כך האמת הולכת ונדחקת לשוליים, כיוון שהאמת לא מעניקה שום יתרון בקרב הזה. הדרך הקלה ביותר ללכוד את תשומת הלב של בני אדם, היא ללחוץ על הכפתורים הרגשיים שלהם - כפתור הפחד, כפתור השנאה, כפתור החמדנות. יותר מדי אמצעי תקשורת מתמחים בלחיצה על הכפתורים הללו, במקום בבירור האמת.

     

    לכן מוטב לשנות את המודל. מודל טוב בהרבה לתעשיית החדשות יהיה, "חדשות באיכות גבוהה שעולות הרבה כסף - אבל שלא מנצלות לרעה את תשומת הלב שלנו". מידע ותשומת לב הם נכסים חשובים מאוד. זה אווילי להחריד לתת את תשומת הלב שלנו בחינם ולקבל בתמורה מידע מאיכות נמוכה. אם אנחנו מוכנים לשלם הרבה כסף על מזון איכותי, בגדים איכותיים ומכוניות איכותיות - מדוע אנחנו לא מוכנים לשלם על חדשות איכותיות?

     


    פרסום ראשון: 20.12.18 , 16:35