כן, עד היסוד
אחת הטענות המוזרות שנשמעות עכשיו סביב הריסת בתי מחבלים היא שאין בפעולה הרתעה. המשפחה שביתה נהרס ממשיכה בחייה, שמחה ומאושרת, שכניה לא מבחינים בחלל שנוצר, ואנשי הכפר לא חושבים על ההשלכות על עצמם. הטענה מוזרה לא רק בגלל שבבסיסה ההנחה שהפלסטינים מתייחסים אחרת לרכוש הפרטי שלהם, אלא גם בגלל הביסוס העובדתי שלה. בניגוד לשיח שנוצר פה בשבוע האחרון על עובדות ותפיסות עולם, המחקר האקדמי הכי רציני שעסק בנושא (אפרים בן־מלך מנורת'ווסטרן, קלוד ברבי ואסטבן קלוד מהאוניברסיטה העברית מ־2015) מצא שהריסת בתים בימי אינתיפאדת המתאבדים הפחיתה פיגועים באופן מיידי. המספרים המוחלטים של צמצום פעולות הטרור נעים, על פי המחקר הזה, בטווח שבין 11.7% ל־14.9%. מומלץ לקרוא. אלה נתונים שתאמו את הגישה של השב"כ בימי אינתיפאדת אל־אקצה ואחריה.
מהצד השני עלו ועולות שלל טענות: החל בארגוני זכויות אדם שמחו על ענישה קולקטיבית, ועד צוות צה"לי שהגיע למסקנה שהעלות גבוהה מהתועלת, ואפילו מעודדת פיגועי נקמה (ראו טורו כאן של עמיתי, בן־דרור ימיני). הנימוקים כולם רציניים, אלא שאי־אפשר להתכחש למשמעות של הריסת בית. אחד הסיפורים הכי חשובים ביהדות הוא אברהם וחורבן סדום ועמורה. המסר מהסיפור הוא חיפוש אחר מעט טוב שדי יהיה בו כדי למנוע חורבן. ועוד, ההתנגדות לענישה קולקטיבית ולרעיון של "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה".
הדיון על הריסת בתי מחבלים הוא חלק מעוצמתה של הדמוקרטיה הישראלית. מהאיזונים והבלמים. התוצאה שלו היא הבעייתית. הריסת בתים היא פעולה חוקית, ולא רק על פי תקנות ההגנה מאז ימי המנדט. היא חוקית מכיוון שהיא חוסכת חיי אדם על חשבון רכוש. בנוסף, גם אלמנט הענישה הקולקטיבית מצומצם ונוגע רק לסביבה התומכת של מחבל שרצח יהודים. ההליך המשפטי הארוך - לפעמים מדי - מאפשר למנוע טעויות. העניין הוא שישראל של השנים האחרונות לא באמת הורסת בתים. איטום חדר, או החרבת חדר או קומה, לא מפיקים את אותה הרתעה כמו הריסת בית המשפחה. אי־אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. זו בחירה מוסרית וביטחונית. כדי שהיא תעבוד צריך לממש אותה עד הסוף. אחרת זה לא עובד ולא נכון.
אליפות נגד עצמי
אין ברירה אלא להגיע למסקנה שהשרים בישראל, לפחות כמחציתם, משוכנעים שהבוחרים שלהם מטומטמים. הנחת המוצא שלהם היא שהמצביעים רואים ולא מבינים, או לפחות לא מקשרים בין השרים שיושבים בממשלה, מקבלים החלטות עם מי שעומד בראשה, נושאים באחריות משותפת, לבין השרים שמוחים ומפגינים נגדה.
נתניהו מצויד בכל הסיבות שבעולם להיות חמוץ ופרנואיד. הוא מנהל חבורה של פחדנים. פוליטיקה של פחד בתוך הממשלה. שרים שנעים על הסקאלה בין פחד מהציבור, שלא מחבב דיבורים מתונים מול גל טרור, לבין הפחד מנתניהו, החזק ציבורית. שרים שבחדרים סגורים מדברים נגדו, מתדרכים עיתונאים על מצבו הנפשי והמשפטי, ואז עולים לשידור ומגבים אותו. אני חושב שנתניהו צריך ללכת הביתה - כתבתי על זה די והותר. כתבי אישום יהיו סוף כהונתו. אבל לצערי, גם כשהוא ילך, התרבות הזאת תישאר. איך אפשר להתייחס ברצינות לשרים שיושבים בממשלה ומתנהגים כאילו מישהו אחר אחראי?
גם למארגני ההפגנה ממועצת יש"ע כדאי להיות רציניים יותר ביחס למי שבחר בהם. לערוך הפגנה שבה צועקים שהם לא סומכים על הממשלה, יחד עם שרי הממשלה זו בדיחה. למה לצאת מהבית? על פי ההגיון הזה, בשבוע הבא אכתוב מאמר תגובה לעצמי.
עם כל הכבוד לאוסטרליה
טראמפ נטש את האינטרס הישראלי בצפון. צריך לומר זאת בקול, למרות מהלכים טובים שעשה. בדיוק כמו שאובמה נטש את האינטרס שלנו בנושא האיראני.ובכל זאת, שתי משימות לאומיות־אסטרטגיות יש לממשלת ישראל דווקא כשטראמפ בבית הלבן: הראשונה היא חיזוק ירושלים, היום מזרח העיר תחת כאוס מדיני. עוד אחזור לזה. השנייה היא חיזוק הגבול המזרחי בבקעת הירדן. מי שיפתח מפה ויתעלם מטקטיקה של בית פה ובית שם, יבין מיד.
והנה, בירושלים אין בנייה, ובקעת הירדן שוממה. 2,610 היחידות שאושרו לפני שבע שנים בגבעת המטוס לא נבנו עד היום בהוראת הדרג המדיני. 3,000 יחידות שאושרו גם בהר חומה ובפסגת זאב הוקפאו. תהליך העתקת המכללות של צה"ל להר הצופים (אחרי תכנון והשקעה של עשרות מיליוני שקלים) התפוגג. ירושלים שמשוועת לדיור ולצעירים סגורה ומסתגרת.
וכל זה לא מהשבוע או מהחודש האחרונים, אלא מיומה הראשון של הממשלה הזאת. אף אחד מהשרים המפגינים לא חשב לנטוש את הממשלה. לא בנט ולא אלקין או גלנט, גם לא חברי כנסת קלי לשון, כולל סמוטריץ' שממחזר איומי נטישה מדי שבועיים. בקעת הירדן, לעומת סמוטריץ', כן ננטשה מבחינה פוליטית. רחוק מהמרכז, בקיץ חם, בחורף קר, המתיישבים הם תוצר של מפלגת העבודה של שנות ה־70, לא גוש אמונים. גם צפון ים המלח. כששליח האו"ם למזרח התיכון ניקולאי מלדנוב מסביר שהבנייה הישראלית באיו"ש נמצאת בשיא שלילי, אבל ההכרזות מתגברות, כדאי להקשיב לו.
כדי להבין את המציאות המזרח־ירושלמית צריך להכיר את שערוריית חטיפתו של עיסאם עקל. לא אוסטרליה קובעת אם ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל. אנחנו קובעים. כבר חודשיים שעקל, תושב מזרח־ירושלים ובעל אזרחות אמריקאית, עצור בידי הרשות הפלסטינית. העילה היא "חשד" שמכר נכסים ליהודים, מעשה שברמאללה עלול להביא לעונש מוות. כידוע, באופן רשמי, אין לרשות הפלסטינית אחריות או סמכות במזרח העיר, לא על תושבים כמו עיסאם עקל ולא על עסקאות נדל"ן. אפשר רק לדמיין איך הייתה מגיבה מדינה ריבונית אחרת כאשר היה נחטף תושב מבירתה. בישראל, במקום לקחת אחריות, העבירו את הטיפול בבעיה הזאת למועצה לביטחון לאומי. מה קשור תושב בית חנינא לביטחון לאומי? כלום. ארגוני זכויות אדם וח"כים ערבים שמקורבים לרשות (ראו אחמד טיבי ואיימן עודה) מתעלמים מעקל כי הוא בצד הלא־נכון. זכויות אדם הן דרישה רק מישראלים.
זה רק אדם אחד, ורק דוגמה אחת, אבל ההתעלמות אומרת הכל.
לפנייה לכתב/ת 
