יש רגעים בלוחמת המודיעין שבהם נוחתת אותה פיסת מידע שמשלימה את הפאזל והופכת את התמונה לברורה. פתאום יש הסבר הגיוני לכל סימני השאלה. פיסת מידע כזו הגיעה בסוף ספטמבר השנה כאשר אויס רג'וב, פעיל חמאס בן 25 מהעיירה דורא שליד חברון, שנעצר כמה ימים קודם לכן, בחר לשתף פעולה עם חוקריו.

עוד קודם לכן חשו בשב"כ כי בשטח, בגדה, בוחשות ידיים חדשות. הדרמה לא התבטאה במספרים. אמנם חלה עלייה בכמות חוליות חמאס (250) ובכמות החוליות ה"עצמאיות" (350)  שנעצרו השנה בהשוואה לשנה הקודמת, אבל עדיין לא נרשם שינוי מהותי בהיקף הפיגועים או בכמות הקורבנות שהם גבו. ובכל זאת ניכרו טביעות אצבעות חדשות בשטח. בחקירותיהם של העצורים ומאיסוף המודיעין בשטח, הצטיירה תמונה של החמרה בהיקף ובאיכות איומי הטרור של חמאס בגדה: יותר התארגנויות שבקצה שלהן יש תוכניות לפיגועים המוניים בתוך הקו הירוק, יותר חשיבה מסודרת לטווח רחוק, יותר חשאיות.

אויס רג'וב גילה לחוקריו כי הופעל ישירות על ידי "המפקדה העליונה" של חמאס בעזה. השמות שמסר לא היו קשורים ל"מטה הגדה" - אותו גוף המורכב ממגורשי עסקת שליט ומפעיל את התשתיות הצבאיות של חמאס בגדה, תחת המטרייה של "חמאס חו"ל". השמות החדשים היו של אנשי הזרוע הצבאית של חמאס ברצועת עזה, הכפופה למוחמד דף.

מכאן ואילך התבהרה התמונה לחלוטין: חמאס עזה קיבל החלטה להיכנס במלוא העוצמה לפעילות טרור בגדה, באמצעות הזרוע הצבאית שלו. אויס רג'וב הוכשר לבניית מטעני חבלה והוכוון מרחוק על ידי פעיל של הזרוע הצבאית באמצעות מדיה דיגיטלית. החומר וההנחיות הוברחו אליו על ידי חולה ובת לווייתה, שהגיעו מרצועת עזה לטיפולים רפואיים בבית חולים בגדה. כבר זמן רב לא נראו מטעני חבלה קטלניים בגדה, שכן ה"מהנדסים" למיניהם נתפסו. אבל הדור החדש של המפעילים - אנשי הזרוע הצבאית של חמאס בעזה - הוא יותר מתוחכם ויותר מצוי בטכנולוגיות המתקדמות, המאפשרות לו לעקוף את היכולות של גורמי הסיכול בישראל.

רג'וב הצעיר לא היה הראשון שפנו אליו מהרצועה כדי שיקים תא שיעסוק בהרכבת מטעני חבלה, אבל הוא היה אחד מהראשונים שהסכימו להתגייס ולגייס חברים נוספים. את המטענים הוא אמור היה להעביר לחוליה אחרת, שאמורה הייתה להניח אותם בתל־אביב, במקום הומה אדם, לפי בחירתה: קניון, בית מלון או בחוף הים. רג'וב נחשף כי שיתף בני משפחה וחברים ברכש הכימיקלים שהיו דרושים לו לייצור המטענים בבתי מרקחת שונים. השב"כ החליט לעצור אותו בשלב שבו השלים את הרכבת המעגל החשמלי ועמד להעביר את המטען לחוליה שתחדיר אותו, עם מנגנון ההפעלה, לתוך הקו הירוק.

על פי עדותו, "המפקדה העליונה" בעזה לחצה להוציא את הפיגוע כמה שיותר מהר. המועד שנקבע היה לקראת סוף ספטמבר, כמה ימים לפני מעצרו. העיתוי נקבע, בין השאר, כך שילחץ על הרשות הפלסטינית באמצעות העמקת הקרע שלה עם ישראל וארה"ב - שני הגורמים הנתפסים כמנופי לחץ יעילים על רמאללה. על פי תפיסת חמאס, ישראל נוהגת במדיניות דו־פרצופית: מצד אחד היא הבטיחה למצרים ולחמאס ללחוץ על הרשות לשחרר את הלחץ הכלכלי, אבל בפועל היא מעודדת בחשאי את הרשות להמשיך בסנקציות. אגב, אין כרגע הוכחות לכך שהכסף מקטאר – שנועד לתשלום משכורות – מופנה ישירות לטרור, אך אין ספק שהוא נבלע לתוך החור השחור של תקציבי חמאס, ומאפשר לארגון להפנות עוד כסף לפיגועים.

הפיגוע אמור היה להשתלב בגל האלימות סביב רצועת עזה, ולהביא את ישראל לנקוט שורה של צעדי ענישה דרסטיים מול הרחוב הפלסטיני. תגובה צבאית ישראלית בגדה - סגר, עוצר, מחסומים, מעצרים - הייתה מגדילה את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית. גל של אלימות עממית בגדה אמור היה להשפיע על ההנהגה ועל דעת הקהל הישראלית לסיים את העימות ברצועה ולהיענות לדרישות חמאס להסיר את המצור. פיגוע מהסוג הזה, שיש לו השלכות מדיניות מובהקות, לא יוצא לפועל ללא החלטה אסטרטגית המאושרת על ידי מנהיג חמאס ברצועה, יחיא סינוואר.

מרגע שהפאזל הסתדר, לפני שלושה חודשים, אפשר היה לשחזר לאחור ולהבין על פי אותה עדות את המהלכים שמוביל סינוואר מאז אוגוסט־ספטמבר 2017, ובמרכזם לקיחת אחריות גם על הפעילות הצבאית בגדה. באותה עת נכנס תהליך הפיוס עם הרשות הפלסטינית להילוך גבוה. בחמאס העריכו מן הסתם, שהפיוס יהפוך את פעילות הטרור מרצועת עזה לפחות רלוונטית בכל מה שנוגע למימוש מטרת הארגון: להשתלט על אש"ף ולהחליף את שלטון הרשות. לצורך כך החליט סינוואר, ככל הנראה, לפעול בשני צירים בגדה - צבאי ומדיני/פוליטי. הפיוס יכול היה לאפשר לו להשיג את מטרתו באמצעים לא אלימים כמו בחירות או ניצול הנסיבות הפוליטיות במסגרת קרב הירושה על כיסאו של אבו־מאזן. הציר הצבאי נועד להשלים את המהלך הפוליטי על ידי יצירת קרע בין ישראל לרשות וכאוס בגדה שיחישו את נפילת הרשות.

השישייה הסודית

בשרשרת הפיגועים בשבוע שעבר זכה חמאס בנקודות מוראליות לנוכח מספר ההרוגים הישראלים והתסיסה בתוך ישראל. אבל ההישג המרכזי שרשם לזכותו הייתה הכניסה המסיבית והגלויה של כוחות צבאיים ישראליים לתוך רמאללה כחלק מהמרדף אחר חוליית הטרור. התמונות של חיילי צה"ל נכנסים לתוך משרדי ממשלה של הרשות הפלסטינית משפילות את הרשות ומציגות אותה כחלשה ולא רלוונטית וגם כמי שמשתפת פעולה עם ישראל. עם זאת, הפיגועים עצמם לא הצליחו לערער את יציבותה של הרשות: התנזים ומנגנוני הביטחון שמרו על לויאליות לרשות, והציבור לא הציף את הרחובות.

לגורם כלשהו היה עניין לפרסם את דבר ביקורו של השר לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית, חוסיין א־שייח', השבוע בישראל. א־שייח' חבר בצוות התיאום הביטחוני הלא פורמלי המוכר בשם "השישייה". מהצד הישראלי חברים בו מתאם הפעולות בשטחים, האלוף כמיל אבו־רוקון, מפקד פיקוד המרכז, האלוף נדב פדן, ובכיר השב"כ בגזרה. לעיתים שותף במפגשים גם ראש השב"כ עצמו. מן הצד הפלסטיני מגיעים מקביליהם. הצוות נפגש אחת לכמה שבועות, ובתדירות גבוהה יותר במצבי משבר. ביום שני נפגש הצוות על רקע שרשרת הפיגועים בגזרת בנימין. גם על פי הבנתם של הפלסטינים, הפיגועים הללו לא מבטאים את ראשיתו של גל טרור חדש בגדה. מדובר בחוליית חמאס שהמכנה המשותף שלה הוא משפחתי־חמולתי: משפחת ברגותי מן הכפר כובאר הסמוך לרמאללה, שמיטב בניה (ובהם ראש התנזים לשעבר, מרואן ברגותי) יושבים בכלא לשנים ארוכות. החוליה אמנם השתייכה לחמאס, אך ככל הידוע לא נמצא ציר צבאי המחבר בינה לבין מפעילים ברצועת עזה. בתחילה אמנם התעורר חשד כזה שכן סאלח ברגותי – המחבל שירה במשפחת איש־רן ונהרג בהמשך על ידי לוחמי הימ"מ – הוא אחיינו של ג'אסר ברגותי, ממשוחררי עסקת שליט, העוסק בהפעלת חוליות בגדה מן הרצועה. אך בסופו של דבר לא נמצא קשר מבצעי בינו לבין חמאס עזה.

למחבל שתקף ופצע חייל בעמדה בבית אל לא היה שום קשר ארגוני. כתושב האזור הוא הכיר את נקודת התורפה של העמדה ותקף את החייל בלהט ההסתה. אמו, שחששה לחייו ופחדה שיהרסו את ביתה – הסגירה אותו.

גם בישראל וגם ברשות הבינו שמוטב להכיל את האירועים במהירות ולא לאפשר לחמאס לרכוב על הגל הזה. הניסיונות להכריז על ימי זעם סוכלו על ידי מנגנוני הביטחון. הרשות לקחה סיכון לא מבוטל כאשר נתנה הנחיה לשוטרים בחברון לדכא בכוח, כולל במכות, הפגנות של נשים שנענו לקריאות חמאס ויצאו לרחובות.

ערורי מתערער

לצד המשבר הפיננסי שמאיים על הרשות לקראת כניסתן לתוקף של הסנקציות האמריקאיות, המונעות העברת כסף למדינות תומכת טרור, הנושא הבוער שמטריד את הרשות, כמו גם את ישראל, הוא האויב המשותף: חדירת הזרוע הצבאית של החמאס בעזה לגדה. שני הצדדים זוכרים היטב את אירועי קיץ 2014, כאשר השב"כ חשף התארגנות נרחבת של חמאס – עשרות חוליות שנפרסו לאורכה ולרוחבה של הגדה לקראת ביצוע הפיכה צבאית. השב"כ עצר אז 93 פעילי חמאס. המפקדה הקדמית של ההתארגנות הזו הייתה בירדן, אבל הפיקוד הבכיר היה בידיו של מי שמופקד על חמאס חו"ל, סאלח ערורי. מאז אותו כישלון מתקשה חמאס בגדה לבנות את עצמו מחדש.

בשנים האחרונות דובר על כך שערורי ואנשיו נערכים להקמתה של חזית נוספת לעימות עם ישראל מרמת הגולן ומלבנון. בלבנון נמצאים המפקדות, מחנות האימונים, רקטות לטווח קצר של חמאס ומדריכים של חיזבאללה. מאגר הגיוס העיקרי של חמאס חו"ל הוא התאחדות הסטודנטים הפלסטינים בטורקיה. חמאס חו"ל פרס את כנפיו גם למדינות המפרץ ולמלזיה – שם הוא מאמן את הכוחות המיוחדים שלו. חברות טורקיות מלבינות בעבורו כספים.

2018 אמורה הייתה להיות שעתו הגדולה של ערורי, שבה לוחמים פלסטינים מיומנים חודרים לגדה, נפרסים לאורך גבולות ישראל ומייצרים את אותה "הפתעה אסטרטגית" שעליה מדבר חמאס מאז צוק איתן. אלא שתוכניות לחוד וביצוע לחוד. מבחינת סינוואר, ערורי נכשל בהחייאת החזית בגדה, ולכן הוא לקח לידיו את המושכות. אמנם ערורי וסינוואר מנהלים מערכת יחסים תקינה ויש להם חוויות משותפות מהכלא הישראלי, אבל לשניהם ברור שהם יריבים פוליטיים שיתחרו בעתיד על הנהגת חמאס – ואולי גם החברה הפלסטינית כולה. כניסתו של סינוואר לטריטוריה של ערורי בגדה מבטאת את התחזקותו של מנהיג חמאס בעזה בקרב על הנהגת התנועה.

בקיץ האחרון, על רקע העימות הגואה על הגדר ברצועת עזה, פירסמה ישראל הרשמית כי חמאס עושה מאמץ להעביר את העימות גם לגדה. האמירה הזו לא דיברה רק על הסתה. כבר אז הבחינו במערכת הביטחון שכמות ה"צירים הצבאיים" שיצאו מעזה לגדה גדלה ב־30 אחוז בהשוואה לשנה החולפת. כל "ציר צבאי" כזה הוא מערכת מורכבת הכוללת מפעיל היושב בעזה ועוסק בגיוס חוליה, העברת כספים, אימון והכשרה, ארגון אמצעי הלחימה, תיאום עם גורמים אחרים בגדה ושילוח החוליה ליעד שנבחר על ידו. במארס 2017 נשמו בישראל לרווחה כאשר פעיל חמאס בשם מאזן פוקהא נורה ונהרג סמוך לביתו ברצועה. פוקהא, ממשוחררי עסקת שליט, הפעיל בעת ובעונה כמה חוליות בגדה, וחיסולו שיתק חלק בלתי מבוטל מפעילות הטרור באיו"ש. אלא שיורשיו של אותו פוקהא הרחיבו את מעגלי המגויסים, ופנו לקבוצות שיכולות גם לשמש כהנהגה צבאית ומדינית עתידית שתשרת את המטרות שהציב סינוואר.

המאגר הטבעי של מגויסי החמאס היה ונותר אסירים לשעבר. אך כדי להביא למהפכה אזרחית או צבאית בגדה זקוק חמאס למנהיגים איכותיים בשטח. אחד המאגרים ליצירת הנהגה צבאית־פוליטית חדשה הן ה"כותלות" – תאי סטודנטים. ב"כותלות" של אוניברסיטאות בגדה כמו אל־נג'אח, ביר־זית, חברון ואבו־דיס — טמון הפוטנציאל להנהגה הזו. לעיתים מתפרסמות ידיעות על פעילויות של זרועות הביטחון במוסדות הללו. השנה נעצרה באזור רמאללה חוליית סטודנטים שעמדה להכין מטענים. בחודש מארס חדרו מסתערבים לאוניברסיטת ביר־זית ועצרו את יו"ר אגודת הסטודנטים. בשבוע שעבר נלכד הרוצח מברקן, אשרף נעאלווה, במבנה השייך לראש ה"כותלה" של מכללת כדורי בעיר טול־כרם. נעאלווה לא יצא לרצוח מטעם חמאס, אך מצא את עצמו בסוף הדרך חוסה תחת כנפיו של הארגון שאימץ אותו ולקח אחריות בדיעבד על הפיגוע שביצע.

המעורבות של סינוואר בהכוונת טרור בגדה עלולה, לכאורה, לסכן את הפסקת האש עם ישראל ואת השיקום ההומניטרי של הרצועה. בחמאס מעריכים כנראה שהאינטרס הישראלי בפיוס ובשקט על הגדר הוא כה חזק, שהיא לא תצא למבצע צבאי בעזה בתגובה לפיגועים שייצאו מהגדה. סינוואר עצמו הבהיר באחד מנאומיו כי הפסקת האש ברצועה אינה חלה על הגדה.

במגעים החשאיים שהתקיימו לקראת הפסקת האש באמצעות המצרים העביר חמאס מסר לישראל: אפשר לדבר גם על הפסקת הפיגועים בגדה, אבל המחיר יהיה הרבה יותר גבוה. למשל, נמל בעזה. ישראל לא התייחסה להצעה, בדיוק כמו שחמאס לא מתייחס ברצינות לאיום ששיגר נתניהו בעקבות הפיגוע בעפרה, כשאמר שישראל לא תהיה מחויבת להפסקת האש ברצועה אם הארגון לא יבלום את הפיגועים בגדה.