"ספרד דומה לישראל, אבל כל ההבדל ביניהן נעוץ במילה 'כמעט'", אומרת הסופרת גלית דהן־קרליבך, לאחר שחזרה מארץ הכדורגל והחמון, שם שהתה ארבעה שבועות אינטנסיביים בתוכנית כתיבה בינלאומית עבור נשים יוצרות מהמזרח התיכון. "הסדנה הזו וכל מה שקרה בה יכולים לפרנס בקלות רומן עב־כרס והרפתקאות. אפילו החוויה הצבאית שם שונה לחלוטין".
חוויה צבאית? הלכת לכתוב, איך כבר הגענו לצבא?
"נשים מהמזרח התיכון. לאן את רוצה שנגיע? אבל באמת שהיה לי בספרד מפגש מקרי ומטורף עם צלם צבאי מודאג שלא הצליח לתפוס הליקופטר בזווית הנכונה, בעת תרגיל צבאי חשוב. את יודעת הרי שלספרד יש צבא, כן?", היא אומרת בקצב הדיבור המהיר האופייני לה, ולפני שאני מספיקה להנהן היא ממשיכה: "אז כישראלית שכל משפחתה גרה ליד עזה, אני הרי ילידת שדרות, הצעתי לעזור לו לתפוס את הפריים, ולשלוח לו מהנייד שלי צילום של הליקופטר. אמרתי לו, בוא, אנחנו הרי מדינה של הליקופטרים, קטן עליי הליקופטר כאן באמצע ספרד".
ומה הוא אמר?
"כמעט התעלף. לא הבין מאיפה באתי לו. היה המום, ובתגובה הוא הצליח להכניס אותי באמצע התרגיל לבסיס צבאי, בשביל החוויה. וכך מצאתי את עצמי, ישראלית שהולכת בין חיילים ספרדים במארב בתוך מחנה צבאי חשוך, כאשר מכל עבר מתגלגלים עלינו חיילים מתוך הליקופטרים. זאת הייתה חוויה חייזרית ביותר שאי־אפשר לרכוש אפילו בלונלי־פלנט".
כך, בדרמטיות השמורה רק למי שרוקמים עלילות, מסכמת דהן־קרליבך, 37, קמצוץ מהחוויות שעברה בדרום ספרד. "אליקנטה, שם התקיימה התוכנית, היא עיר חוף בדרום ספרד, בה מתגוררים מהגרים רבים, כך שבכל שבוע יש מפגש שפות ולשונות בבר המקומי. על הבר פגשתי קבוצת מהגרים מסוריה ובהם מורה לאנגלית, שבהתחלה היה מאוד חשדני, אבל בסוף יצא שישבנו ודיברנו לילה שלם על המזרח התיכון. זה היה הזוי לפגוש מישהו שהוא שכן שלנו, ורק במדינה שלישית, מרוחקת, התאפשר לנו לדבר ולשוחח".
ואקום של יצירה
היא נשואה, אמא לשניים, מתגוררת בירושלים וכתבה עד כה שבעה ספרים, שזיכו אותה בפרס ראש הממשלה, בפרס אקו"ם, במלגת פרדס של הספרייה הלאומית ובמועמדות לפרס ספיר על הרומן "סוּפה של אליס" (כנרת). בקרוב תקבל דהן־קרליבך ציון לשבח על הנובלה האחרונה שפירסמה, "זאת אני, איווה". אבל למרות ההצלחה והרזומה העשיר, דהן־קרליבך היא הראשונה להודות שבישראל קשה להתפרנס מכתיבה. באמריקה היא הייתה יושבת על חוזה שמן שהיה מסדר את חייה, בארץ היא נאלת לקושש פרנסה. לפחות יש לה את תוכניות הכתיבה מסביב לעולם, שאליהן היא טסה בשמחה. "אלה הממתקים הקטנים שלנו, הסופרים, כי מכתיבה הרי קשה לחיות".
בתוכנית הכתיבה בספרד שאליה נסעה, העניקו מקום של כבוד לא רק למילים, אלא ברוח התקופה, גם לעידוד נשים ליזמות ולפעולות תרבותיות במדינותיהן. "הדגש הוא על נשים יוצרות בכל התחומים. פגשתי שם את ד"ר נוריה אוליבר, מדענית עטורת פרסים שמומחית בשילוב נשים בטכנולוגיה, ואת מריה גילברט, תושבת אליקנטה, שהיא הבעלים של שני מגזינים העוסקים בתרבות, והתאהבתי במרינה בקט, בעלת רשת חנויות ספרים, ומה שיפה — שכל הנשים הללו מהוות כוורת רוחשת של עשייה וכתיבה למשך חודש שלם".
נשמע מושלם. איך הגעת לתוכנית הזו?
"הגעתי בהמלצתה של חברתי המחזאית הספרדייה ונסה מונטפורט שאותה הכרתי בתוכנית הכתיבה בסין. יש בעולם המון תוכניות כתיבה ורזידנסי (שהות אמנים), וזה הממתק הקטן של התחום שלנו. אני מקדישה שעות ארוכות לכתיבה בכל יום, וכמו סופרים רבים מקוששת פרנסה מהרצאות, ממפגשי סופרים ומסדנאות כתיבה. לא פשוט לחיות ללא מקור פרנסה קבוע, ודאי באקלים הנוכחי שלנו שבו הדברים קורים כל כך מהר, בזמן שצריך לאפשר זמן להשראה. אז לפחות יש סדנאות כתיבה שמייצרות ואקום של יצירה. אבל אני חושבת שבאף תקופה לא היה לאמנים קל".
את הנובלה האחרונה שפירסמה, "זאת אני, איווה", כתבה בהשראת תוכנית כתביה אחרת שבה השתתפה. "כתבתי את סיפור האהבה האובססיבי הזה בעקבות תוכנית כתיבה בארצות־הברית, ומלבד הלוקיישן הזהה וסיפור המסגרת — תוכנית כתיבה שבה משתתפים 35 סופרים — מדובר בבדיה, אני הרי סופרת", היא מדגישה. "ישראל, גיבורת הסיפור המרדנית, מתאהבת באמריקאי לבן ונסחפת באהבתה, משוכנעת שהגבר הזה, המוזיקאי, הוא הגורל שלה, למרות שתוכנית הכתיבה הזאת שהיא חלק ממנה אינה פתוחה לאמריקאים, ולא במקרה. קוראים קשובים יזהו את העמדה הצינית שלי, את יציאתי נגד תרבות הפוליטיקלי־קורקט האמריקאית".
בכלל, הכתיבה, היא אומרת, תופסת נפח משמעותי בחיי היומיום שלה. "זו עבודה שפולשת לכל שעות היממה. ברגע שמתחילה לי עלילה — הכל פתוח, וזה מלחיץ אותי ומרגיז ומפריע לי, ואני מתייחסת לזה כאל תהליך אבולוציוני - הקול החזק ביותר במוחי משתלט ומוביל את הקולות האחרים. ואז אני מתיישבת מול המחשב, ומתחיל הסיוט שהוא גם העונג — מי ימצמץ ראשון, אני או הטקסט. ופתאום אני רוצה לבשל ולנקות ולעשות מלא דברים שאני בחיים לא עושה, העיקר לא לכתוב. אבל זה לופת אותי - יש כאוס במוח וצריך לסדר אותו. וכשיש עלילה, אני כותבת חמש־שש שעות בכל יום, ותמיד כותבת כמה דברים בו־זמנית. עכשיו, למשל, אני בעיצומו של משחק החיזור - אני משחקת אותה קשה להשגה ומחכה להשראה שתרדוף אחריי".
השהות בתוכנית הכתיבה בספרד (שהיא חלק מחיזוק הקשר התרבותי ישראל־ספרד), הייתה מבחינתה גם חזרה לשורשי המשפחה. "ספרד זורמת לי בדם. סבא שלי, שנאלץ לברוח ממרוקו מכיוון שפצע בטעות מוסלמי, נדד עם חבורת סופים מוסלמים והגיע עד לספרד. כשאני הגעתי לכאן, לתוכנית הכתיבה, הרגשתי ערפדית בת מזל שמצאה את מקומה. נדהמתי גם לגלות שכולם פה יודעים מה זה 'ספרדי', כלומר יהודי־ספרדי, כמו המשפחה שלי שהגיעה למרוקו לאחר הגירוש מטולדו. זאת הייתה הרגשה נפלאה, ואני כבר חושבת על הספר שייצא מזה, כנראה איזשהו סיפור הרפתקאות ספרדי. רומן היסטורי, אבל משוגע".
הזדמנות לא להיות תיירת
בכלל, היא אומרת, החיבור למקומיים, לניגון השפה, לגינונים, החזיר אותה לילדות שלה "כי גם בכתיבה הספרותית הכל מתחיל בפרטי. באישי. למשל, כשהייתי ילדה שהלכה ברחובות ושמעה את קולות ארוחת הערב של האנשים מתוך הבניינים, הלב שלי היה יוצא מקרבו ונמשך להיות שם. רציתי להכיר אנשים אחרים, איך הם חושבים, איך הם פועלים, איך הם מנקים את הבית. גם פה, בתוכנית הכתיבה, שהיא כבר השלישית שלי, ניתנת לי הזדמנות נדירה ביותר לא להיות תיירת, אלא לחיות את היומיום של המקומיים, לגלות איך הם מתנהלים, עובדים, חיים, וקפצתי על ההזדמנות הזו".
כך, למשל, היא מספרת בהתרגשות, זכתה להשתתף בחזרה גנרלית לאופרה, ביקרה במחנה צבאי, "וגם נתקעתי בוולנסיה באמצע הלילה כי פיספסתי את הרכבת, למדתי שכשאת שואלת גבר ספרדי ברחוב 'סליחה, איך מגיעים לרחוב סראנו?', הוא מתרגם את זה מיד ל'מהי הדרך הקצרה ביותר למיטה שלך', והכרתי גם מי שיכולים להיחשב אויבים כי הם ברחו מסוריה, אבל התגלו כאנשים מקסימים. גם הספרדים, המקומיים, היו חביבים מאוד, בעיקר כאשר הם גילו שאני לא מתכוונת לדבר איתם כל היום על הקונפליקט, אבל שאני כן שולטת בכל הביוגרפיה של הדמויות מדון קיחוטה ומדברת עליהן כאילו מדובר בקרובי משפחה שלי. ואולי הם באמת קרובי משפחה שלי", היא מסכמת.
