כשדבל'ה רייזר החל בחזרות להצגה "ברטוד ואגנס", שבה הוא מגלם בעל שאשתו סובלת מאלצהיימר, התמונות החזירו אותו באחת אל אביו, שסובל מדמנציה. "לפני שלוש שנים, כשקראתי את המחזה ונדלקתי עליו, לא ידעתי שבשנה האחרונה אבא שלי יגיע למצב הזה", הוא אומר. "הוא כבר בן 94 ודמנטי. הוא עדיין מזהה אותנו, אבל הרבה פעמים אין שום דרך לתקשר איתו. הוא איבד את חוש הטעם, וכשאני מביא לו מאכלים שהוא אוהב ושואל אותו אם הם טעימים לו, הוא תמיד אומר, 'אני לא יודע'. גם אמא של טטיאנה (קנליס־אולייר, אשתו של רייזר במחזה — י"ב), נפטרה במהלך החזרות והייתה דמנטית לחלוטין. לשנינו, לצערנו הרב, הנושא לא זר. זה טבעה של הזִקנה".

"ברטוד ואגנס" שכתבה נועה לזר־קינן וביימה דפנה זילברג, ויעלה בסוף החודש בתיאטרון הבימה כחלק מפסטיבל מחזאות מקורית, מספר על זוג קשישים, ברטוד ואגנס, שעומדים לצאת מהבית לארוחת ראש השנה אצל בתם (מיקי רוטשטיין־פלג), אבל מחלת האלצהיימר של אגנס מערימה בדרכם קשיים ומכשולים מתסכלים. ברטוד נאבק להשאיר את אגנס במציאות, אבל היא גוררת אותו איתה לתוך תודעתה המבולבלת, וביחד הם מנסים להסתיר מהעולם ומעצמם את האמת על המחלה.

רייזר, 71, מהשחקנים הוותיקים והמוערכים של תיאטרון הבימה, שמאחוריו קריירה ארוכה ברוב התיאטראות, ועשרות תפקידי דיבוב (בהם עוגיפלצת ב"רחוב סומסום") זכור לטוב כאינשם מתוכנית הטלוויזיה "שלוש ארבע חמש וחצי" וכאחד ממשתפיה הבולטים של תוכנית הטלוויזיה "מוצ"ש" לצד ספי ריבלין, יעל עמית, אלי יצפאן ודפנה ארמוני. בשנים האחרונות אפשר לראות אותו גם בסדרות כמו "חברות", כאבא של ליטל שוורץ, וב"מתים לרגע".

"עשיתי מאז 'מוצ"ש', שעלתה לפני שלושים שנה, עשרות תפקידים, שקיבלתי עליהם הרבה מחמאות, אבל אנשים עדיין אומרים לי בגעגועים, "איפה הימים של מוצ"ש?", הוא מספר. "זו האמירה הכי שגורה. עניין של נוסטלגיה. כבודה של 'מוצ"ש' במקומה, אבל יש היום טלוויזיה מצוינת. אני לא מתגעגע לשום דבר שעשיתי בעבר. אני הולך קדימה ולא מתלונן".

בהבימה רייזר משחק כרגע בשני שלאגרים, "סימני דרך", שמבוססת על שירי נעמי שמר, וב"פילומנה". "'סימני דרך' היא שלאגר היסטרי", הוא אומר. "אנחנו נוסעים איתה בכל הארץ — אפרופו פריפריה — והקהל פשוט עומד על הרגליים ומוחא כפיים. עשינו כבר 210 הצגות בשנה וחודשיים. היא פשוט נוגעת בכל הקהלים — ימין ושמאל, חרדים וחילונים, כי היא מציגה תמונת מראה של כל השנים שבהן אנחנו חיים במדינה הזאת — נוסטלגיה והווה. העתיד בינתיים לוט בערפל".