חמישי 17 בינואר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מיה זיו־וולף | צילום: דניאל אלסטר
    זמנים מודרנים  • 23.12.2018
    "לא אצא מהבית בפיג'מה, אבל אין לי בעיה לצאת בכפכפים"
    מיה זיו־וולף, ממגישי "העולם הבוקר" ברשת, היא מקצוענית למופת, שמאמינה בעבודה קשה, לא צריכה טובות ולא מעגלת פינות. עם שני ילדים בבית ובעל שעובד דווקא בזכיינית המתחרה, לא תמצאו אותה בפתיחות ובהשקות, ואם תשאלו מה החלום הגדול שלה, תקבלו תשובה מפתיעה: לחזור להיות מורה
    סמדר שיר | צילום: דניאל אלסטר | סטיילינג: מיטל ברונר

    לפעמים, בשבת, כשמיה זיו־וולף פוקחת עיניה בגלל קרן שמש שהסתננה לחדר השינה, היא מזנקת מהמיטה כמי שהכישהּ נחש. "מה קרה? איזה יום היום? מה השעה?" היא יורה בבהלה. זה מה שקורה לבנאדם שכבר שבע שנים רגיל לשמוע את השעון המעורר בשעה חמש וחמש דקות, ורבע שעה לאחר מכן להתיישב במונית, בדרך לאולפן.

     

    תגידי את האמת, זה לא סיוט?

     

    "לא, מתרגלים. בעיניי, מה שהרבה יותר חשוב זה שמדי בוקר אני מתעוררת עם חיוך".

     

    בדיוק לפני שנה היא זכתה בתואר "טל מוסרי של תוכניות הבוקר". אמנם המעבר של מוסרי מערוץ הילדים לניקולודיאון עורר הרבה יותר מחאה, אבל גם המעבר שלה מ"אור ומיה" בערוץ 10 ל"העולם הבוקר" (לצידם של אברי גלעד והילה קורח, ימים א'־ו' ב"רשת 13") לא עבר בקול דממה דקה. בברנז'ה, היא מודה, ראו בכך עריקה.

     

    "קיבלתי מרשת הצעה שאי־אפשר לסרב לה, ההתלבטות הייתה קשה מפני שערוץ 10 היה הבית בו גדלתי והתפתחתי, זה תמיד מפחיד לעזוב מקום שטוב לך בו, וגם לא יכולתי להתייעץ עם אנשי מקצוע, רק עם המשפחה", היא מסכמת. "בסוף אמרתי לעצמי שחיים רק פעם אחת".

     

    איך אברי גלעד והילה קורח קלטו אותך?

     

    "באהבה ובשמחה. עבור כולנו זו סגירת מעגל, אני מכירה אותם מגל"צ".

     

    ממוקדת מטרה

     

    לשירות בכור ההיתוך של התקשורת הישראלית הגיעה זיו־וולף (35) מעיר שלא הצמיחה יותר מדי כוכבים ‑ עכו. "דווקא יש", היא מנופפת בדגל שורשיה בגאווה, "גם טלי מורנו ושי אביבי מעכו, והזמר אדם הוא עכואי במקור. ייצוג נאה, לא?"

     

    אמה, טוני, ממגדל־העמק ואביה, זאב, מחיפה. "זיו זה עברות של זביילסקי, שם פולני למהדרין, אמא ממשפחה מצרית ואני, הבכורה בשלושת ילדיהם, יצאתי גרסה מעורבת. הוריי עקרו לעכו לשנה־שנתיים, מפני שהעניקו הטבות למורים שעבדו בשכונה החדשה, ונשארו בה 18 שנה, עד שעברו לנהריה. אמא היא מורה בנשמתה, שכיום מנהלת בעכו את מרכז פסגה להשתלמויות מורים, ואבא הוא גמלאי של רפא"ל".

     

    שושואיסט?

     

    "לגמרי. באירועים מסוימים הוזמנו לעבודה של אבא ונורא סיקרן אותי לראות מה אבא עושה, אבל עד עצם היום הזה יש דברים שאסור לו לספר עליהם".

     

    זה לא הדליק אותך ללכת בדרכו?

     

    "להפך. בגיל שלוש הכרזתי שחלום חיי הוא להיות סנדלרית. אין לי מושג למה, אבל אני שמחה שזנחתי את החלום הזה למרות שאפיק העיתונאות לא יותר מכניס. בגיל שמונה התחלתי לכתוב במקומונים, הייתי גם 'כתבת שש' בעיתון ערוץ הילדים וגם כת"צ, כתבת צעירה ב'ראש אחד', ובמקביל הייתי תחקירנית ב'קלפים פתוחים' בחינוכית. פעמיים בשבוע נסעתי ברכבת לישיבות מערכת בתל־אביב ובאולפני הרצליה, וגם שידרתי בקול ישראל וברדיו חיפה".

     

    איך תגיבי אם בתך, כשתגיע לגיל 14, תתחיל לטייל ברחבי הארץ?

     

    "כיום זה קל יותר, בסלולרי החכם קיימת אפליקציה של 'אתר את הילד'. בזמני, היה בסלולרי רק 'סנייק', אז בנסיעות ‑ שעה וחצי לכל צד ‑ קראתי המון ולמדתי לבגרויות. והוריי זרמו איתי מפני שהייתי אחראית. אבא שלי טוען שלא בחרתי בתקשורת, אלא המקצוע הזה בחר בי. העובדה שגרתי רחוק מהעיר הגדולה לא היוותה עבורי שום חסם. אני מאמינה ב'תשיג לעצמך את ההזדמנויות' במקום להתבכיין על 'למה לא לקחו אותי לעבודה'. לכל מי ששואל אותי איך אפשר להצליח אני אומרת: תתקשר, תציק, תשאל אם מחפשים וגם תתפלל למזל ולטיימינג שיובילו אותך למקום הנכון בזמן הנכון".

     

    נשאר לך זמן ללימודים?

     

    "בתיכון האחד והיחיד בעכו התקבלתי למגמת ביולוגיה ומחשבים, ובדקה ה־90 החלטתי לעבור לספרות ותיאטרון. אני חולת ספרים וחולת הצגות. לא הרגשתי שאני מעמיסה על עצמי יותר מדי, כי אהבתי את מה שעשיתי והייתי מאוד ממוקדת מטרה ‑ להגיע לגלי צה"ל".

     

    לרגע לא עבר לך בראש שהתחנה הצבאית אולי לא תאיר פניה למועמדת מעכו?

     

    "רוב האנשים שאני מכירה מעולם לא ביקרו בעכו ולא יודעים מה זה אומר להיות מעכו, אבל תחושת נחיתות לא קיימת בבית ספרי. אודישנים לגל"צ הם אפיזודה מאוד מלחיצה, מתוך 1,500 מועמדים נבחרים 30, אבל הגעתי במטרה לעשות הכי טוב שאני יכולה והתקבלתי בדיוק כמו כולם, לא בזכות אפליה מתקנת. הקד"צ התחיל שבוע אחרי סוף השמינית וכך קרה שבגיל 17 וחצי עברתי לתל־אביב והפכתי לעצמאית. שכרתי דירה עם עוד שתי שותפות מגל"צ, וההורים של שלושתנו הוסיפו כסף כדי שנוכל לגור בשכונה טובה".

     

    גם בגל"צ היא הגדילה ראש. "התקבלתי למחלקת הקריינים ובמקביל הפקתי וערכתי תוכניות. רציתי לספוג כמה שיותר מבית הספר הזה. התרגשתי מאוד בפעמים הראשונות שיצא לי לדבר עם אברי וקוטנר. חרשתי את הארץ עם ניידת שידור. אלי סיני? אין בעיה. נכנסה השבת? לא נורא, נישן באוהל".

     

    לפני עשר שנים, במהלך לימודיה לתואר ראשון בתקשורת ומדעי המדינה, היא נישאה לתומר וולף הצעיר ממנה בשנה. "הוא המנהל הטכני של קשת, אני עובדת ברשת ויש בינינו חומה סינית. כשהוא מקבל שיחה הוא הולך לחדר השני, שחס וחלילה לא אשמע. מה לעשות, הוא עובד על פרויקטים סודיים וחתום על סודיות. אסור לו לשתף".

     

    כמו אבא שלך!

     

    "וואלה, את צודקת. רק עכשיו אני מגלה שאולי עשיתי קופי־פייסט. אני משתפת הרבה יותר ממנו. זה כיף לחיות עם פרטנר מהעולם שלך, שמבין על מה את מדברת ומה זה יום קשה".

     

    התואר השני שלה הוא בחינוך והוראת תקשורת, מסמינר הקיבוצים. "בצד של אמא שלי כולם מורות ומורים, זה חלק מהדנ"א, כל תינוק מגיע לעולם עם תעודת לידה ותעודת הוראה. בשבוע הראשון של שנת הלימודים ילדתי את נועה (בת שמונה) וכשהגשתי את התזה הייתי בחופשת לידה עם דניאל (בן חמש). פעם בשבוע אמא הגיעה אליי, ברכבת, ובילתה עם נועה כדי שאצליח להשתלט על החומר. במשך שנה לימדתי תקשורת לבגרות, בתיכון ברמת־השרון, והיה לי כיף לא נורמלי".

     

    את רצינית? השמיניסטים לא ניסו להוריד אותך מהפסים?

     

    "בני הנוער של היום שונים מאוד ממה שאנחנו היינו בגילם, המוח שלהם מחווט קצת אחרת, זה לא מקרי שכולם סובלים מהפרעות ריכוז וקשב, אבל מצאתי איתם שפה משותפת. אולי גם מפני שהייתי בת 27, מבוגרת מהם רק בעשר שנים. בשבוע הראשון אחת התלמידות איחרה ונכנסה לכיתה עם פתק מהמזכירות. מצא חן בעיניי שהיא טרחה להירשם ואמרתי לה, 'תני לי את הפתק, אני אבטל לך'. הגעתי למזכירה עם הפתק והיא אמרה לי, 'רק המורה יכולה לבטל אותו'. היא לא האמינה שאני המורה. אז ניסיתי להיראות קצת יותר גדולה, להתלבש קצת יותר רשמי ולנעול עקבים, כדי שלא יחשבו שעוד מוכרים לי כרטיסיית נוער באוטובוס".

     

    בחופשת הלידה הראשונה הגיעה זיו־וולף לתובנה חדשה. "אני לא בנויה להפקות שמסתיימות אחרי שלושה חודשים ומשאירות אותי עם סימן שאלה. ראיתי בפייסבוק שמחפשים מגישה לחדשות המקומיות של הוט ושובצתי בחיפה. כל יום נסעתי לשם ברכבת, כמו בהתחלה. אחר כך שמעתי שמחפשים מבזקנים לחדשות 10 וניגשתי לאודישן. בלי שום סוכן, לבד. כך נולדה התוכנית 'אור ומיה' עם אור הלר. התרגלתי להשכמה המוקדמת, לקריאת עיתונים בדרך לאולפן ולישיבה שבסיום השידור החי, שבה גם מפיקים לקחים וגם מתחילים לתכנן את יום המחרת. אבל הייתי חייבת להישאר בחדשות 10 עד ארבע, ושנאתי את העובדה שתמיד הייתי האמא האחרונה שהוציאה את הילדים מהגן".

     

    בעלך לא מחפה עלייך?

     

    "הוא אחראי על הילדים בבוקר, מעיר אותם ומביא אותם לבית הספר ולגן חובה, זה זמן האיכות שלו איתם. בערבים הוא עובד עד שעה מאוחרת ואני זו שלוקחת אותם להצגות והולכת איתם לספרייה הציבורית אליה נרשמנו, למרות שאני לא מפסיקה לקנות ספרים. החלוקה בינינו שוויונית וגם יש לנו עזרה, הוריי מגיעים מנהריה והוריו של תומר גרים ברמת־השרון, קל"ב, במרחק הליכה".

     

    מה השתנה בך כשעברת מעריכה להגשה?

     

    "האמת? שום דבר. לא נותחתי ולא שופצתי. אמנם אני מודעת לחשיבות ההופעה החיצונית, אבל אני במשקל קבוע מאז הלידה הראשונה ואני עושה ספורט ‑ פילאטיס והליכות וריצות ‑ כדרך חיים, לא בשאיפה להפוך לדקיקה. יש לי מראה בריא, שאפשר להזדהות איתו, יש לי מלבישה נהדרת, לידיה, ולפעמים אני קונה את הבגדים שהיא מביאה בהשאלה".

     

    חיזוקים חיוביים

     

    לפני קצת יותר משנה פנו אליה מרשת והפגישות התקיימו בבתי קפה, עד למפגש בביתו של אבי צבי, המנכ"ל. "לרגע לא העלו את האפשרות שאני אחליף את הילה קורח", היא מדגישה, "אין תחליף להילה, אנחנו חברות עוד מגל"צ. ואברי הוא מורה לחיים. כשהגשתי את המצעד העברי בגל"צ הוא הגיש את 'המילה האחרונה', השמעתי לו את הקסטות ‑ כן, באותם ימים עוד היו קסטות ‑ והוא נתן לי עצות זהב. הוא אמר לי, 'גם כשאת במצברוח לא טוב תחייכי, תכריחי את עצמך לחייך, המאזינים ישמעו את זה'. כמי שמגיש את תוכנית הבוקר כבר 15 שנה הפידבקים שלו תמיד נכונים. מאז שערקתי לרשת הילה, אברי ואני מגישים את 'העולם הבוקר' בחילופי זוגות וזה נפלא, השילובים האלה נותנים לי מדי שבוע שני בקרים חופשיים".

     

    את מי את חולמת לראיין?

     

    "אני מונעת מסקרנות, נורא אוהבת לשאול שאלות, ואין בנאדם שלא הייתי רוצה לשמוע מה יש לו להגיד. לשמחתי יצא לי לפגוש ולראיין המון אנשים ולכן החלומות שלי נתלים באילנות גבוהים. הייתי שמחה להביא לאולפן את פול מקרטני שישיר לי את 'בלק בירד'. הוא אדיר. גם מישל אובמה היא בגדר פנטזיה, הייתי שמחה לשאול אותה על טיפולי הפוריות ועל משברים בחיי הנישואים. אני פחות מתלהבת ממרואיינים שמציגים חזות מושלמת. הסדקים הם אלה שנותנים לצופים חיזוקים חיוביים".

     

    לאן את שואפת?

     

    "אחת המרצות שלי בסמינר אמרה שכל החיים שלנו הם פרוזדור. הגן הוא פרוזדור לכיתה א', היסודי הוא פרוזדור לחטיבה, שהיא פרוזדור לתיכון וכך הלאה והלאה. אצלי זה אחרת. ברור שאני מסתכלת קדימה, אבל אני לא צועדת כל הזמן לעבר איזושהי מטרה. חשוב לי ליהנות מהדרך. אם לא איהנה מכאן ועכשיו, אז בשביל מה לקום בחמש לפנות בוקר? המהדורה המרכזית לא מעניינת אותי. הייתי רוצה לחזור ללמד בשליש משרה וגם לחזור ללמוד. עבר כבר מספיק זמן כדי שאשכח איזה סיוט זה לכתוב עבודות".

     

    מחוץ למסך היא הכי לא סלב. "הרגליים שלי על הקרקע. לא אצא מהבית בפיג'מה, אבל אין לי בעיה לצאת לסידורים בכפכפים. תמיד אעדיף ערב משפחתי בבית על פני נוכחות בהשקות. שום אירוע לא יתבטל אם לא אגיע, מפני שאני לא בוגרת ריאליטי. אני עיתונאית שעושה את עבודתה, שבמקרה מתבצעת בטלוויזיה. לפעמים מישהו עוצר אותי, אבל לא לסלפי. הוא מזהה אותי בתור המורה שלימדה את בנו או בתו".

     

    smadarshirs@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 23.12.18 , 23:09