כל יום הוא יום הדין

שלוש סופרות דרומיות // קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס, פלנרי או'קונור - מאנגלית: משה רון ודבורה שטיינהרט - עם עובד - 369 עמ'

קראו פרק מהספר 

עלילותיהן של שלוש היצירות שבקובץ הזה חובקות כחצי מאה: 'יין בצהריים' מאת קת'רין אן פורטר מתרחש על התפר שבין המאה ה־19 ל־20; 'הבלדה על הקפה העצוב' מאת קרסון מק'קלרס (מחברת הרומן 'צייד בודד הוא הלב') מתרחש ככל הנראה בשנות ה־30; ו'האלימים יישאוה' מאת פלנרי או'קונור, המוכרת לקוראים העבריים מקובצי סיפוריה הקצרים, מתרחש בעיקרו בשנות ה־50. שלוש הסופרות הן בנות "חגורת התנ"ך" בארה"ב, המתאפיינת בערכים שמרניים, בגזענות ובאדיקות דתית פרוטסטנטית־אוונגליסטית, ואף ששלושתן עזבו את הדרום בבגרותן (או'קונור חזרה לשם בשנותיה המאוחרות), יצירתן הוסיפה להיות ספוגה באותה אווירה של בערות, סגירוּת וניוון תרבותי.

על אף שסדר הופעתם של הסיפורים בקובץ כרונולוגי בעיקרו, הוא מקים לנגד העיניים מבנה מרהיב ומתוחכם, והטיפוס במדרגות מקומה לקומה טוען את הקריאה בעוצמה מואצת של שוליות וטרגיוּת, מקומיות ואוניברסליות, עד לאוויר הפסגות הדליל של הקומה האחרונה. שוב ושוב פוקד אדם זר את זירות ההתרחשות שבסיפורים - אותו זר חשוד, מהלך קסם והרסני, מן הימים שלפני המצאת "האחר", שהזהירות בכבודו תחסל כל קסם ספרותי ראוי לשמו. ב'יין בצהריים' הזר הוא נווד שוודי מסתורי שמתערה כפועל בחווה משפחתית בדרום טקסס; ב'הבלדה על הקפה העצוב' מגיע גיבן אלמוני אל עיירה בג'ורג'יה, היישר לביתה של מיס אמיליה, מוכרת אמידה של מספוא, טבק ואלכוהול, טוען כי הוא שאר־בשרה ומפיל אותה ברשתו; ואילו ב'האלימים יישאוה' (הרומן השני והאחרון של או'קונור) מתהפכת משמעותו של הזר לכדי חזיון תעתועים שתלטני שהתפצל פתאום מסכסוך הנפש, ומשם הוא אף מתגלגל בדמויות מזדמנות.

יצירתה של או'קונור, המכונה "הסופרת הקתולית האמריקאית הגדולה", היא "רומן חניכה" מהאיומים והאירוניים שידעה הספרות. גיבורה הוא פרנסיס טרווטר, יתום שנחטף בינקותו מבית דודו, מורה משכיל שחי בעיר, אל בקתתו המבודדת של הדוד־רבא הזקן שלו, קנאי דתי החי בשולי החברה כנביא בשם עצמו. טרווטר הזקן מגדל את אחיינו הצעיר כ"קהל שבוי" להטפותיו ומייעד לו את תפקיד הנביא הבא, אלא שטרווטר הצעיר מבקש כל חייו להיפרע מן הייעוד שהדוד־רבא צופה לו, וביום מותו של הזקן הוא יוצא לחופשי - הן פיזית והן רוחנית. אך בו־ברגע פורץ מתוכו הזר, שלוחש על אוזנו וכובל אותו מחדש אל משנה פנאטית משלו. מכאן והלאה ייקרע טרווטר בין כפירה למשיחיות, בין השוליות החברתית של מערֶה היער ובין צווי הציוויליזציה הקפיטליסטית. וכל אלה יתנקזו לסמליות המצמררת העומדת כפשוטה בין מעשה ההטבלה למעשה ההטבעה.

כמו ביצירותיהן של פורטר ומק'קלרס, גם הזר של טרווטר הופך מקור לפורענות מרגע שהוא מתקבל כ"ידיד", ואו'קונור מתארת את הרגע הזה באירוניה קשוחה: "אני מקווה שברור לך, אמר ידידו טוב הלב, איך כל החיים שלך הזקן הזה עבד עליך". בסוף אותה פִּסקה אין הקול מסתפק בהטלת ספק ביושרתו של הזקן, אלא בתמצית אמונתו הקדושה: "ובקשר ליום הדין, אמר הזר, כל יום הוא יום הדין".

אלא שבצד החזיונות המבהילים הללו על "יום הדין", יש בעצם מעשה הכתיבה של או'קונור מעין כפירה לעצמה. או'קונור, שהייתה בצעירותה מאיירת וקומיקסאית, משתמשת במבט כמחולל דימויים מפעימים שמאפילים לפעמים על כתבי הקודש, ובפעמים אחרות הם מביימים אותם מחדש. לרגעים חותרים החזיונות של או'קונור נגד בריאת העולם והופכים אותה על פיה: "השמיים היו בצבע סגול עז, כאילו הם עומדים להתפוצץ וללדת מתוכם את החושך". ואף נגד בריאת האדם בצלם אלוהים: "פיו של הנער נפער בעיקום אלכסוני, כאילו ביקש לזוז סופית ממקומו הטבעי. תוך שנייה קיבל מראה של חור ריק שלעולם לא ישוב להיות פֶּה. עיניו נראו קטנות ודמויות זירעונים, כאילו בעת שישן הוציאן מישהו מארובותיהן, העביר אותן באש, והטילן בחזרה בחוריהן". אבל הטרנספורמציה הגרוטסקית הזאת היא בראש ובראשונה אנושית מאין כמוה, ומבהירה כי ליבת הספרות של או'קונור אינה חוסה בצל יום הדין אלא בחולין, בקיוּמיות, בהיעדרם המוחלט של החסד והגאולה.

'האלימים יישאוה' הוא שיאו של הספר הזה, המתורגם להפליא לעברית בהירה ועשירה גם יחד, וכדי להבין את גדולתו ואת נוראותו יש להרהיב עוז ולקרוא אותו. משה רון בחר וערך את הקובץ בברק ובתבונה - צירופן יחד של שלוש הסופרות (שאף הכירו זו את זו, לטוב ולרע) מרחיב את נוף הספרות הדרומית, ששגריריה הם לרוב ויליאם פוקנר, הארפר לי וטנסי ויליאמס, ומטעין כל סיפור במוזרותו של הסיפור שקדם לו. הספר כולו הוא שיעור מאלף בגדולה ובענווה - הוא מוכיח לנו כמה גדולה יכולה להיות הספרות, וכמה קטן הוא האדם לעומת ייעודו. •