שישי 23 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: רון קדמי
    7 לילות • 25.12.2018
    תנועת הצופית
    האסיר המסוכן שהכניסה הביתה כדי לעזור לו. המיליונים שהפסידה בעסקי המסעדנות שהרסו לה את הזוגיות. והפעם שבה נתן זהבי נהג כג'נטלמן וחילץ אותה מחבורת גברים שיכורים בבר. צופית גרנט לא מפחדת להתעמת עם המציאות בישראל ב'קשר השתיקה' ומספקת תובנות שלמדה מהמציאות שלה
    גבי בר חיים

    הילדים שלי לימדו אותי גבולות במקום שאני אלמד אותם. מסכנים. אני מרחמת עליהם. הם היו חשופים להרבה רע. הכנסתי אנשים זרים לתוך הבית הזה, לא בני זוג, אלא נזקקים ונצרכים שעזרתי להם, והיה בזה משהו מוגזם קצת, כי יש פה ילדים. זה חשף אותם מצד אחד לנתינה נורא גדולה, ומצד שני זה היה לראות אותי פעם אחר פעם פותחת הכל - את הבית, את החיים, נותנת הכל. הם למדו בדרך הקשה להגן על עצמם. אני אף פעם לא ידעתי להגן על עצמי.

     

    למשל היה מישהו שמאוד עזרתי לו, ובסופו של דבר הוא סיכן אותי, כי כשרציתי להפסיק הוא נהיה אובססיבי לרצון לקבל ולקחת ממני. הוא היה מסוכן. אסיר משוחרר, מאוד מפחיד. הוא קיבל ממני המון תמיכה ועזרה וכסף, וכשהוא התחיל לאיים עליי, לפגוע בי באופן אמיתי, הילדים שלי ראו אותי מאוד לא מוגנת, הם ראו אותי חסרת אונים וכל כך אומללה, כי רק רציתי לעשות לו טוב. בדיעבד, הוא בכלל לא היה צריך להיכנס לי לתוך החיים ולא הייתי צריכה לעבור את הגבול הזה.

     

     

    כואב לי שהם ראו אותי ככה. והילדה המדהימה שלי, רומי, אמרה לי פעם אחר פעם, "אמא די". אני זוכרת שהיא אמרה, "אמא, את לא חייבת שהכל יעבור דרך הבית. זה שהצרות שלי באות לידי ביטוי בזה שרבתי עם חברה שלי, ואת מתעסקת בצרות נורא גדולות ואמיתיות, זו נקודה לרעתך". היא רבה עם חברה וזה כל עולמה, ואני כאמא שלה הייתי צריכה להיות שם כדי לחבק את הכאב שלה. אני לא אעבור את הגבול הזה יותר. שום דבר יותר בעולם לא יבוא על חשבון הילדים שלי.

     

     

    בחיים לא אכנס יותר למשהו שאני לא מבינה בו. כדי להיות מסעדן אתה צריך להיות מסעדן. וגם מסעדנים מפסידים כאן כסף. אני ובן הזוג שלי לשעבר, דוד חן, פתחנו מסעדה (שינדלר ביפו). אני חושבת שיחד הפסדנו איזה שני מיליון שקל על הדבר הזה. זה עירער את עולמנו. נכנסנו לזה לגמרי נאיבים ועברנו ניצול נוראי מהסביבה. כל מיני אנשים שעבדו שם. הכוונות שלנו היו טובות. זה היה ביפו, וזו עיר אכזרית. יש אינתיפאדה, אף אחד לא בא. וגם מה לי ולמסעדה? מה לי ולעסק?! וכל הזמן מרמים אותך. אנשים כל הזמן מרמים. היה רגע שהבנתי שחייבים לסגור. המסעדה ריקה. מלא כסף הולך. אז סגרנו לפני שלוש שנים. לא ידענו לנהל את זה. זה שאת מפורסמת לא הופך אותך למנוע חיפוש. אותי מחפשים לדברים ספציפיים, אני לא סלב של מסעדות. לא של לייף־סטייל. מחפשים אותי כדי לדבר. הניסיון לרכוב על שם של מישהו מפורסם אידיוטי, זה מה שחשבנו בכניסה שלי פנימה כשותפה, וזה היה לא נכון. חשבנו שהשם יעזור, ולא השם עזר ולא השם עזר (צוחקת). זה צילק את היחסים בינינו. כי זה מכניס למצוקה, מה שקורה כשכסף נכנס. הפסדנו אחד את השני בעיקר. הוא הבן־אדם הכי מתוק ever, ואם זה היה נגמר רק בהפסד של כסף הייתי אומרת בסדר, הפסדנו מיליון שקל. אבל זה היה הרבה יותר מכסף. הפסדנו משהו פנימי עמוק.

     

     

    בעיניי נשיות זה משהו נורא פנימי. תמיד הרגשתי אישה. עכשיו אני אישה מתבגרת. כשגיל הבלות למשל הגיע, הוא עירער לי את החיים. ברמה הפנימית. זה התחיל מגלי חום והמחזור לא היה סדיר. עשיתי בדיקות ולקחתי כדורים. זה ישר העלה אותי במשקל. אבל לפני זה הרגשתי נורא. סוג של דכדוך. לא כיף. לנפש לא כיף. חולשה. רפיון רגשי. פחד נורא. התקפי חרדה קלים כאלה. חוסר שינה. המזל היה שזה הגיע בתחילת הקשר עם חן, וזו הייתה אהבה ענקית, אז ברמת הסקס זה לא השפיע עליי. הייתי כמו ילדה בת 16. הייתה שִׂמחה. למזלי בדיוק שבועיים סבלתי, ואז לקחתי הורמונים. אבל בכל מקרה לגיל הזה יש משמעות נפשית: את מזדקנת. ההשמנה שונה. את משמינה במקומות שאת שונאת. בפנים. בבטן. זה נורא. הגרביטציה מתחילה לעבוד שעות נוספות. נמכתי. אני שונאת את איך שאני נראית. גם בטלוויזיה. איכס. פתאום יש לך פימות. כולן אומרות, 'אני אעשה ניתוחים', ואז כשאת שומעת במה זה כרוך את מתחילה להגיד, אבל למה לא נותנים לי להזדקן בכבוד? מה עם הכבוד? כי פשוט לא בא לך שיחתכו אותך! וואלה, אני בעד כבוד (צוחקת). וניתוח זה יותר טוב בתוצאות שלו מכל ההזרקות. זה מזעזע בעיניי. אתמול מישהי אמרה לי, "את חייבת להגיד לי איפה את עושה מילוי בפנים". עכשיו, אני לא עושה מילוי בפנים. פשוט השמנתי.

     

     

    שנים לא הצלחתי להגיב כשפגעו בי מינית. בטח שלא התלוננתי, מתוך מקום של ילדה שפגעו בה. היום? הייתי גם מתלוננת וגם משפדת. יכול להיות שהייתי רוצחת. שניהם מתו בגיל מאוד צעיר. אחד היה שכן שלי בגיל תשע, והשני היה מדריך שלי בפנימייה בגיל 14, שעשה לי דברים נוראים, ואני לא פירשתי את זה כפגיעה, אלא כאהבה. בגיל 24 באתי לבקש ממנו עזרה והוא עזר לי, וגם שילם על מה שהייתי צריכה ואמרתי שאני אחזיר לו. בשש וחצי בערב הייתה דפיקה בדלת שלי בבית וכמה דקות אחר כך הוא כבר היה בתוכי, באונס נוראי. אני זוכרת שאמרתי לו, "למה אתה עושה לי את זה?" אז הוא אמר לי, "מה את חושבת, שמקבלים דברים בחינם?" לא נלחמתי בו. שנים לקח לי להילחם. הייתי רק בכיווץ נוראי. חוסר יכולת טוטאלי להתגונן. חזרתי להיות ילדה בת תשע. מין מקום כזה של די. מקום פצוע כזה. לא ידעתי מה הוא עושה לי בבית. למה הוא על המיטה שלי. למה הוא נוגע בי. אני זוכרת שישבתי אחרי זה באמבטיה שעתיים, אני זוכרת שהמים היו קרים. ולא דיברתי על זה אחרי זה. הוא התקשר אליי כמה שנים אחרי לבקש עזרה מאברם. זו הייתה הפעם היחידה בחיי שעניתי ואמרתי, "אתה מבקש ממני עזרה אחרי מה שעשית לי?!" אז הוא אמר לי, "יאללה־יאללה, תגידי תודה". הוא מבחינתו חשב שהוא שכב איתי. טוב שהוא מת.

     

     

    ככל שאני מתבגרת, אני מבינה שהאינטרס של העולם הוא לייצר חולשה. חולשה של מערכות, של אזרחים, דת, התנהגות, עוני - זה אינטרס של המנהיגות. המנהיגות צריכה אותך חלשה כדי שתבחרי בה. היא צריכה אותך מיואשת כדי שהם יגידו, "אני אציל אותך". ימכרו לך אופיום. ביבי צריך אותך חלשה. הוא חייב אותנו רפי שכל כדי שיוכל להגיד פעם אחר פעם, "אנחנו במצב הכי טוב שהיינו בו אי־פעם". איפה אתה חי? מזמן לא הרגשתי כל כך בודדה כמו היום, עם הידע הזה והחשיפה הזאת לכאב והאובדן שאנשים יכולים לחיות במדינה הזו, וחוסר האונים שלי מול המקום הזה.

     

     

    הפעם הראשונה שהעזתי לענות לגבר שהטריד אותי הייתה רק לפני עשור. שם הרגשתי שמשהו בי השתנה, שאני יכולה להעמיד אנשים על טעותם. אנחנו דור אחר. אני בת 54. זה דור שהוטרד יותר בקלות. כשאני נתקלת בגבר והוא אומר לי, "איזה סקסית את, איזה מדהימה, אני מדמיין אותנו עפים על החיים", זה לא מרגיש לי הטרדה. אני יודעת שבנורמות של היום יש בזה משהו מאוד בוטה ומאוד סליזי. אז לא ידעתי. אני נראית חזקה, אבל בסוף היום זה לא ככה. אני זוכרת שאברם (גרנט, בעלה לשעבר ומאמן הכדורגל) עזב את הארץ וכבר פורסם שהוא בפורסתמות' והגעתי למסעדה וישבה שם חבורה של אנשים. בשלב מסוים ירדתי לשירותים ואחד הגברים שאשתו מכרה שלי בא אחריי, הצמיד אותי לקיר ואמר לי, "מתי אנחנו נפגשים? אברם כבר לא פה". בדיוק הייתה פרשת קצב, כולם היו אצלו א' ול' וש'. וזו הייתה אחת הפעמים הבודדות בחיים שלי שיצאה ממני נאסטיות נוראית: הזזתי אותו ממני עם האצבע ואמרתי לו, "עוד ארבע שניות אתה הופך לג' ואני הופכת לצ' וזה בכותרות. אל תדבר איתי ככה". קיבלתי את הבחילה של החיים שלי.

     

     

    אנשים לא יודעים להתמודד עם קיצוניות ובדרך כלל גם לא יודעים לזהות אותה. הכי אהבתי ש'מילקשייק', התוכנית שעשיתי, הייתה קונספט קיצוני, סטייל בוראט. הלכתי שם עד הקצה. גם בדברים אחרים, 'אבודים' ו'קשר השתיקה', אני הולכת עד הקצה. ב'קשר השתיקה' קיבלתי על זה ביקורת: למה אני בפרונט ולא ככה עושים אקטיביזם. אני בוחרת מי משפיע עליי ומי לא כשהוא נותן ביקורת, לא נותנת לכל אחד להיכנס פנימה. ידעתי שלרוב האנשים בתעשייה תהיה ביקורת על הפרזנצטיה בתוכנית וזה בסדר. זה שלנו. אגב, שתיית השתן לא הייתה הדבר הכי קיצוני ב'מילקשייק'. אנשים נתפסו לזה. הייתה תוכנית שלמה שעשיתי סטייל שנות ה־60 כאילו אני על אל־אס־די. אחרי זה לא יכולתי לראות את התוכנית הזו מרוב שהיא הייתה מביכה - עשיתי דברים פי אלף מביכים מהפיפי הזה. אז באימ־אמא שלכם - אנחנו באותו עולם? בכלל, יש משהו יותר מביך מ'האח הגדול'? מ'הישרדות'? אנשים עומדים על עמודים במים! אנשים אוכלים ג'וקים! או 'נינג'ה ישראל' שגומר אותי ממבוכה. מעדיפה צ'ייסר פיפי כל יום. תחשבו על 'מילקשייק': גם היא הייתה אקטיביסטית. היא נתנה לאנשים הכי ביזארים בעולם מקום. אף אחד לא זוכר את האישה ששתתה את הפיפי. זוכרים שאני נתתי לה מקום.

     

     

    מחנן גולדבלט למדתי שהמציאות היא מורכבת. אני מאוד שמחה על MeToo, בעיקר ממקום של גברים. אני חושבת שהם צריכים עזרה. יש דור שלם שצריך ללמוד מחדש קודים של התנהגות. MeToo ו'למה לא התלוננתי' שומרים לגברים את הידיים בכיסים ואת הפה סגור. מצד שני יש את חנן גולדבלט, שאני הכרתי אותו בסיטואציה שהוא נורא חמוד. הוא איש מתוק. ואני הייתי אז רווקה, טרף קל. באמת היה הכי פשוט לעשות לי משהו. הייתי נאיבית ולא הייתי מגיבה באגרסיביות לאף אחד. והוא לא ניסה איתי שום דבר. אמר, "למה שלא תהיי שחקנית? את כזו יפה ודינמית וחמודה". שאלתי "איפה?" אמר "בית צבי". כמה שבועות אחרי זה התקבלתי. הוא היה נחמד ועדין ולא ניסה כלום. כשגיליתי מה הוא עשה אמרתי רק אהה! אבל למה אותי הוא לא הטריד? (צוחקת) אז מישהו יכול להיות מפלצת במקום אחד ומלאך במקום אחר, ועדיין זה לא משנה כמה אתה נהדר - אם היית מפלצת אתה צריך להיענש. אין לי סלחנות במקום הזה. או נתן זהבי, שהוא איש קשה ובוטה ויכול להיות סליזי, אבל קשה לי להאמין לסיפורים עליו. פעם הייתי בבר והרגשתי מאוד לא טוב, וכל מיני גברים עגבו עליי. והוא פשוט לקח אותי אליו הביתה וטיפל בי בעדינות נפש. נתן לי לישון עם הבגדים במיטה שלו. ולמחרת בבוקר הלכתי כאילו כלום. לכן כשהתלוננו עליו יצאתי להגנתו. נורא קל לתקוף אדם כמוהו כי הוא נורא אגרסיבי בתוכנית שלו, הרגשתי צורך לחבר אנשים לצד הזה שבו. וזה עבד.

     

     

    אני ממש לא מבינה כלום בדיונים על מונוגמיה כן או לא. הייתי נשואה לגבר אחד 23 שנה. עד הרגע שהתגרשנו, לפחות שבע שנים הוא לא היה בארץ. אברם כיום הוא חבר נהדר שלי. הגירושים הפכו אותנו למשוחררים מביקורת. הוא לא חייב לי כלום ובטח לא דין וחשבון. הכל בסדר. לזוגיות החדשה שלי הוא הגיב באצילות. בשערוריית העיסוי באנגליה אמרתי, מה אתם נכנסים למקום הזה, זה שלו. לא דיברתי על עצמי. אבל יש בזה משהו מאוד מבלבל כי זו לא מדיניות - אני לגמרי נגד בגידות בזוגיות. היו שנים שהייתי אומרת, "אני לא יודעת ואני לא שואלת". היום אני כבר לא יכולה לדבר ככה. אני בעד שקיפות טוטאלית. חן לא בגד בי, גם לא במחשבות. כשוודי אלן אמר שזוגיות טובה זה לנפנף למיה פארו מהדירה בצד השני של הסנטרל פארק, הוא גם זיין לה את הילדה בבית. אני בחיים לא אסתדר עם זוגיות פתוחה. אני לגמרי אדם זוגי ולגמרי אישה של גבר אחד. תמיד הייתי כזו. פשוט עם אברם פחות שאלתי את עצמי שאלות. פחות התעמתתי. התעלמתי. לא שאלתי כלום. לא אמרתי כלום. כשנכנסתי עם חן לסימביוזה, הדברים כבר היו לי נורא ברורים.

     

     

    יש פער בין החלומות שלנו לרגע שבו הם נפגשים עם המציאות, וזה כואב מאוד. לפעמים יש לך פנטזיה על משהו, וכשזה קורה זה לגמרי אחרת. הכל ניסיתי לעשות אחרת מאיך שהייתי בנישואים. עם חן קודם כל רציתי סימביוזה בביחד המרגש והמרתק, אחרי שנים של חיים בנפרד. גם באישיות, אברם הוא אדם נפרד כזה. הוא לא יעמוד ויבשל איתי במטבח או ירחץ כלים כשאני אקפל כביסה. אברם לא ילמד איתי תורה. עם חן למדנו יחד ובישלנו יחד ובאיזה שהוא שלב זה התערבב למקומות אחרים. אולי זה היה טו מאץ'. הייתה בינינו אהבה מטורפת, וכל מה שרציתי זה שהוא יהיה בתוך החיים שלי. הוא הביא את החבילה שלו ואני את החבילה שלי ובסוף לסימביוזה היה המון קושי. המון החלטות שגויות של שנינו. אהבה נורא גדולה שלא יודעים לנהל אותה. ובסוף, אהבה זה משהו שצריך לדעת לנהל. היום חן ואני לא יחד. תשאלי אם אני אוהבת אותו - מאוד. אני יודעת למה אנחנו לא יחד אבל רגשית אני לא יודעת. אני לא בטוחה שההחלטה שלנו לא להתחתן הייתה נכונה למשל. אולי התחושה שלא הלכנו עד הסוף למקום הכי בטוח והכי יציב חילחלה לתוך הקשר - וזו הייתה טעות. לא יודעת. היינו יחד שלוש שנים וחצי, ואני לא מצטערת על דקה. אבל הלב שלנו לא נפרד. שלי לפחות סגור לגמרי לכל אחד אחר. אם נחזור? אני לא נוסטרדמוס.

     

    צופית גרנט, יוצרת ומגישת טלוויזיה ושחקנית, מובילה בימים אלה את תוכנית הדוקו־אקטיביזם שלה 'קשר השתיקה' המשודרת בימי שני ברשת 13 ומופיעה במופע שכתבה, 'דלתות מסתובבות', ברחבי הארץ

     


    פרסום ראשון: 25.12.18 , 18:14