שיר סיום

טלוויזיה: סדרות

האמריקאים > היה נדמה כאילו 'האמריקאים' (המשודרת ב־yes) אספה את המעריצים שלה אחד־אחד מהרחוב. הרחק מאחורי מכונות ההייפ המשומנות והמנופחות ועם ארון פרסים ריק יותר מחנות דיסקים, התקיימה לה דרמת הריגול הגדולה בדורנו: סיפור עצום על אהבה, משפחה, פטריוטיות והתמרון הבלתי אפשרי ביניהם. ובדיוק כשהמלחמה הקרה דופקת קאמבק, 'האמריקאים' ירדה מהבמה עם עונה שישית מצוינת, פרק סיום מושלם וסצנה אחת לפנתאון. כמו שבוגרי האייטיז אף פעם לא ישכחו איפה הם היו כשהחומה נפלה, כך צופי 'האמריקאים' לעולם יזכרו את הגרון החנוק והלב השבור אחרי שהרכבת המשיכה לנסוע.

הטובות לקרב > הפאה הטובה של אלישיה פלורק הוסרה ומתחתיה התגלה הדבר האמיתי - סדרת עורכי דין שיודעת לשים את האצבע ואז את כל היד על הנקודות הכי מעניינות וטריות שעל סדר היום הציבורי (משודרת ב־yes). והיא עושה את זה עם דיאן לוקהרט המדהימה בלב משרד עורכי דין שחור בשיקגו, עם כל העניינים הבין־גזעיים שצפים תוך כדי. ונשים טובות שעומדות לצד גברים רעים? הכי לא 2018. 

הגשר > בשתי העונות הראשונות, 'הגשר' עוד נתפסה בתור חלוצת הטרנד הסקנדינבי. בעונה השלישית כבר היה ברור שזאת תופעה יחידה במינה. בעונה הרביעית והאחרונה (ששודרה ב־HOT), 'הגשר' בכלל לא הייתה טלוויזיה, אלא שירה. כל חקירה של סאגה נורן (סופיה הלין) אף פעם לא עוסקת רק במציאת הרוצח, אלא במקום שבו הפשע פוגש את טבע האדם ואת השדים שרודפים אותנו. פאר היצירה.

Homecoming > אחת הסצנות הטובות ביותר ב'הומקאמינג', הסדרה התופסת־ולא־עוזבת של אמזון, היא האחות הגדולה ב־20 שנה של הרגע הקלאסי מ'נוטינג היל', שבו אומרת ג'וליה רוברטס ליו גרנט: "אני רק נערה, שעומדת מול נער, ומבקשת ממנו לאהוב אותה". האחות הזו היא אפלה, מדוכדכת, רדופת טראומות וסכנות חיים, אבל חוץ מזה, היא רוצה אותו דבר, וסוף־סוף, בגיל 51, היא לא צריכה איפור בשביל זה. 'הומקאמינג', דרמה פסיכולוגית מטרידה מאוד שתוקפת את קומפלקס התעשייה הצבאית בארה"ב, נתנה לג'וליה רוברטס את אחד התפקידים הטובים בקריירה, ועל הדרך הוכיחה שוב כי אמזון, ולא נטפליקס, היא הממשיכה האמיתית של HBO.

להרוג את איב > אם יש קלישאות טלוויזיונית בעולם הזה, 'להרוג את איב' (ב־HOT)רצחה אותן והציגה דרמת־מתח משעשעת ואנושית מאי־פעם, שכתבה פיבי וולר־ברידג' (שעמדה מאחורי 'פליבג', חובת צפייה גם כן). סנדרה או היא בלשית נוירוטית שזונחת את האנאליות של ארגוני הביון, לטובת אינטואיציה נשית מוצדקת. גם הרוצחת, ג'ודי קומר המעולה, היא הכל חוץ משגרתית מערכת היחסים ביניהן - מרדף, שהוא גם סוג של התאהבות אובססיבית - מוכיחה: ידוע שנשים טובות יותר בהכל, סורי בויז, כנראה שגם בסדרות מהסוג הזה.

שומר הראש > סיפורו של סרג'נט דיוויד באד, שחזר מאפגניסטן עם תסמונת פוסט־טראומטית קשה ומוצא עצמו מסובך בקונסנפירציית טרור קטלנית, היה אחד הלהיטים הגדולים בשפע הבלתי אפשרי של הטלוויזיה. ואת ריצ'רד מאדן, שפרץ עם 'משחקי הכס', היא הפכה במחי שישה פרקים לשם לוהט בבורסת ההימורים סביב ג'יימס בונד הבא. ג'ק באואר פוגש את קרי מת'יסון בפינת 'בית הקלפים', עם הטאץ' הבריטי שהאמריקאים לא יכולים לחקות, אז הם פשוט קונים אותו לנטפליקס.

ג'ק ראיין > אין כאן שום דבר שלא ראיתם: מישהו מהסי־איי־אי עולה על הבן־לאדן הבא ומנסה לשכנע את הבוסים הלא־משוכנעים שלו, הופך לאובססיבי, מצליח לגרום לעולם להבין במי מדובר, ואז רודף אחריו מסביב לעולם. נדמה שזה לא יהיה ספוילר להגיד לכם איך זה נגמר. רק שמדובר בבינג' אפקטיבי באמזון פריים בסגנון '24'/'הומלנד', ברשע אינטליגנטי ומנומק, ובלילות שלפעמים בהם זה כל מה שאנחנו צריכים בשביל למחוק את כל מה שקרה לפני.

מטורף > לצפות ב'מטורף' של נטפליקס זה לא להיות זבוב על הקיר, זה להיות זבוב בתוך מוחות ונפשות של דמויות מופרעות, טראומטיות, כואבות, רגישות. ג'ונה היל ואמה סטון מוצאים עצמם בניסוי לתרופה שאמורה לפתור להם את הבעיות הנפשיות, וגורמת להם לצלול לטראומות הקשות ביותר בחייהם. התוצאה היא הצצה ליקומים מופרעים שרק הדמיון יכול להגיע אליהם. מה אמיתי ומה לא? והאם הם חולי נפש או פשוט אנשים נורמליים שמנסים לשרוד בעולם דפוק? התוצאה אינטנסיבית, פיוטית, צלילה לתוך יקום קשוח - אבל בסוף מגיעה הנחמה הנחוצה כל כך לנפש.

ארץ פראית מאוד > הדוקו המופתי של נטפליקס, על האפיזודה האמריקאית הלא־תיאמן של אושו, הפכה השנה את כולנו למאמינים. הגורו הוא לאו דווקא אושו - שמתגלה שם כאדם רופס רוחנית שבעיקר נהנה להתבודד עם אוסף רולס־רויסים ומשככי כאבים - אלא מא אנאנד שילה, ידו הימנית ואישיות פסיכוטית מרהיבה. יחד איתה הרעלנו ברי סלטים ואויבים מבית. זממנו התנקשויות המוניות. הקמנו עיר ואם בשם ראג'נישפוראם באורגון ונמלטנו מידו הארוכה של החוק, עד הכלא הבלתי נמנע. יותר מכל, 'ארץ' הוכיחה פעם נוספת שהמציאות היא ספָּק הסיפורים המטורפים ביותר. כיום, שילה חיה בשווייץ ומנהלת שני מוסדות לקשישים ולתשושי נפש. קפצו לשתות קפה אם אתם באזור (ויש לכם אומץ).

מוזיקה: אלבומים

קארדי בי - Invasion of Privacy > קארדי בי היא טריק שתמיד עובד. האם אישה שמשתמשת בפורנו, פה מטונף וגוף משופץ ועושה מזה מיליונים, היא צעד חשוב לפמיניזם, או צעד קטנטן לגברים מריירים? התשובה: לא ברור, אבל אפשר מנה כפולה? ואכן, בשבוע האופנה בניו־יורק התייצבו קארדי בי והתאומה שלה, ניקי מינאז', לקטטה עסיסית מתוקשרת. ישבנים קוראים שירה. זה בטח לא יזיק לעסקים. כמו גם האלבום של קארדי, אוסף להיטים אימתני וזניח, היפ־הופ־לטינו־ערס, ציטטה של ממבו ישן ב'איי לייק איט', לצד הרבה 'קולו' ו'פוטה'. טופאק נגד ביגי, הגִּרסה הנשית - רק שהפעם כולן חוזרות הביתה בשלום.

לילי אלן – No Shame > "כן, אני אמא גרועה, אני אישה גרועה, ראית את זה ברשתות, קראת את זה אונליין, אז אם אתה מתראיין און־רקורד ואומר שאתה מכיר אותי, למה אני מרגישה כל כך בודדה". לילי אלן התגרשה. לילי אלן מרגישה חרא על הילדים שהשאירה מאחור כשיצאה לסיבוב ההופעות שלה. על המין הריקני שהגיע תוך כדי ואחרי. והמוזיקה יפה מאי־פעם. והמילים פוצעות מתמיד. אולי האלבום הכי אנדרייטד של השנה.

אריאנה גרנדה – Sweetener > אריאנה גרנדה חזרה עם 'No Tears Left to Cry', אחרי כמה חודשי התכנסות שהגיעו בעקבות הפיגוע בזמן ההופעה שלה במנצ'סטר. השם אולי רימז על בלדה מרגשת על הקורבנות, אבל כששמענו אותו התברר שמדובר באחד הלהיטים הגדולים של הקיץ. ובדיעבד, גם זה שסימן את גרנדה ככוכבת הכי גדולה ומדוברת של השנה. הסאגה עם הארוס לשעבר פיט דייווידסון, המגה־מגה להיט שהגיעו בעקבותיו Thank You, Next, הקרב עם קניה, וכמובן האלבום המעולה הזה - כל אלה הפכו אותה לתופעה הכי גדולה של השנה. והדמעות? כבר משמחה.

פארקיי קורטס – Wide Awake > ההרכב היחיד שמתקרב לרמת הסטייל של הסטרוקס בשיאם, חבַר באלבומו הרביעי למפיק המוזיקלי דיינג'ר מאוס. יצא להם בדיוק כמו השם של האלבום: חד, מרקיד וערני כמו שוט של אספרסו לווריד. יחד עם האנרגיה הפוליטית של Idles והכריזמה של Shame, יש מי ששומר על הגחלת של הרוק, לפחות עד שהילדים יתחילו להתגעגע.

קריסטין אנד דה קווינס – Chris > פופוליטיקלי קורקט. אלואיז לטיסיה היא צרפתיה קוויר, שעשתה את המסלול מפריז למועדוני הדראג בסוהו של לונדון - משם גם אספה את ה'קווינס', לשם ההרכב הפיקטיבי. המוזיקה שלה חבה הרבה לאייטיז ולמשפחת ג'קסון: פופ אוורירי בנוסח ג'נט, עם הסאונד הטיפוסי, אפילו הביאו את המקלדות הישנות; וכוריאוגרפיית ריקוד בנוסח מייקל, בקליפים עם להקת בנים־בנות־מה־זה־משנה־בעצם.

קאלי אוצ'יס - Isolation > "למה שאהיה קים (קרדשיאן) אם אני יכולה להיות קניה (ווסט)" קובעת קאלי אוצ'יס ב'מיאמי'. צודקת. כולה בת 24 ואם לשפוט לפי אלבום הבכורה שלה Isolation, מיאמי מחכה לה, אחושרמוטה מחכה, גם העולם כולו. אוצ'יס, שההורים שלה היגרו לארה"ב מקולומביה, מביאה איתה אווירה פופית מושלמת, קאריבית, R&B, ולהיטים מצוינים כמו After the Storm, Tyrant, ו־Body Language המחרמן. האורחים כאן? דיימון אלברן, טיילר דה קריאייטור וקווין פארקר מטיים אימפלה. חובה בכל פלייליסט, משפר כל מצב רוח.

דרייק - Scorpion > במקרה של דרייק, הסיפור של 2018 הוא לא רק המילים, הביטים ואתגר הקיקי (ע"ע). אלה בעיקר המספרים שמתירים אותך פעור פה: בסך הכל, שיריו של דרייק הוזרמו 8.2 מיליארד (!) פעמים בספוטיפיי. Scorpion הוא האלבום המוזרם ביותר של השנה בספוטיפיי ובאפל מיוזיק. עם צאתו, ספוטיפיי פירסמה כי האלבום הוזרם כעשרה מיליון פעמים בשעה. אז מה אם Scorpion הוא אחלה אלבום, עם יציאות מאוד מוצלחות, אבל הראפר הקנדי כבר הוכיח שהוא מסוגל ליותר? ממילא עד שסיימתם לקרוא את הפסקה, הנתונים רק המשיכו לזנק.

מוזיקה: שירים

דואה ליפה וקלווין האריס - One Kiss > כמה דואה ליפה גדולה? יש כבר סרט הוליוודי שמתבסס בחופשיות על סיפור חייה של כוכבת הפופ עם השורשים מבוסניה. כמה דואה ליפה רעננה? אין תפוז על כל עץ תפוזים כלשהו בעולם, ולא משנה כמה טיפות טל ינחתו עליו, שיצליח להשתוות אליה. המגה להיט, בחסות קלווין האריס, הוכיח שהיא גם פרש וגם מגיעה עם שירים אש.

מיצקי - Nobody > באמת שנה מתוקה: מצד החתן קיקי, ומצד הכלה - מיצקי. והיא עושה דיסקו, פשוט דיסקו קלאסי, גרוב מתגלגל שאומר דבר אחד: "אף אחד לא רוצה אותי". לרקוד עם דמעות בעיניים. כמה פשוט, ככה נכון, נבון, מרגש, ואקטואלי מתמיד, עם כל הבדידות המילניאלית הזו, והגברים ממאדים ששפכו חומצה על גבעת ונוס. לורד מחרימה את ישראל? לא צריך טובות. מצאנו תחליף נהדר. אוהבים אותך, מיצקי!

דרייק - God's Plan/In My Feelings > השמות הכי נפוצים השנה לתינוקות בישראל: כנראה שוב "נעה" ו"נעם". "אבל בלי ו'!" כדי שהילדים יגדלו נודניקים. כינוי החיבה הפופולרי לאהוב/ה: "קיקי", כמובן. אין לתאר, סתם־עוד־שיר של דרייק, "קיקי, דו יו לאב מי?" הפך למגפה עולמית. בזכות "אתגר הקיקי": אחד הרגעים המביכים בהיסטוריה, וכנראה גם המשמעותיים שבה. אין מה לעשות, כאשר הרב הראשי לישראל, כמו מטיפים מוסלמים, אוסרים לבצע את הריקוד - אתה יודע שעשית משהו חשוב. צעד דרמטי בדרך לשחרור האנושות מאידיאולוגיות פנאטיות, לטובת, ובכן... קיקי?

צ'יילדיש גמבינו - This is America > יורים ובוכים, רוקדים וטובחים. דונלד גלובר הוא כנראה האיש הכי מוכשר באמריקה, ולכן גם הפחד הכי גדול בצד הלבן של השכונה. 'דיס איז אמריקה' נכתב במקור לסדרה הגאונית שלו, 'אטלנטה'. הוא זכה לקליפ מהמם שדוחס לתוכו את הטרגדיה השחורה של אמריקה: המוקיון השחור שמקפץ על המסך להנאת הפופקורן בבית, כשמאחוריו ממשיכה להתרחש הזוועה. לנו זה הזכיר קצת את הקליפ ל'באב אל־וואד' של הבילויים, לאמריקאים - את כל ההיסטוריה שלהם, מימי העבדות ועד לאלימות היומיומית בעידן טראמפ. כנראה עבור אמנות כזו גדולה, צריך לעבור איזה מלחמת אזרחים בדרך. שווה, לא?

קנדריק לאמאר ו־SZA - All The Stars > על המפגש הזה היה רשום פיצוץ מהרגע הראשון. קנדריק לאמאר, הכוהן הגדול של התרבות השחורה באמריקה, עושה מוזיקה ל'הפנתר השחור', גיבור־העל השחור שזכה לסרט מרהיב. יצא מזה All The Stars, עם הקול הנפלא של SZA, להיט שקשה להתחמק ממנו. וצופי ערוץ הספורט בישראל, בפרט: ערוץ שלם, בערך, הוקדש לפרומואים עבור הערוץ החדש, סטארס, על רקע השיר, נון־סטופ. האמת, מי צריך את קרב הצמרת בין סקציה נס־ציונה לנצרת־עילית? שימו עוד פרומו.

ארקטיק מאנקיז -Four Out Of Five > יש שירים שמהתו הראשון כתוב עליהם בענק: קלאסיקה. אלכס טרנר היה ונותר אחד מכותבי השירים הטובים בעולם, אמן־שירים במסורת הבריטית הכבירה. הרבה מעריצים של להקת־האם ימשיכו להתגעגע ל"ארקטיק מאנקיז הישנה", בזמן שטרנר ממשיך להפתיע, הפעם באלבום קונספט עתידני, לאונג'י, שהולך קדימה ובעצם מאוד אחורה: ב־2:10 דקות על השעון, חי שמיים, בוקע ממנו דיוויד בואי בכבודו! שיר שיש בו רק טעות אחת: הוא מקבל 5, מתוך 5.

ניקי מינאז' - Chun Li > זה לא שניקי מינאז' צריכה תחרות כדי להצטיין, אבל ניכר שעלייתה ונסיקתה של קארדי בי הציתה אצלה משהו. Chun Li, סינגל הקאמבק שלה, באמת הוכיח שהיא אחת ויחידה: הטכניקה, הכתיבה, הקילינג אינסטינקט. שומעים את האש שיוצאת לה מהפה. וחוץ מזה, מה יותר 2018 מלהיט שהשורה האחרונה שלו היא, "תנו לי את הסיסמה של הפאקינג וויי־פיי".  

ג'אנל מונה - Make Me Feel > ג'אנל מונה היא מומחית לפתרונות אחסון, אחרי שהצליחה לדחוף בפחות מארבע דקות לפחות 400 מחוות שונות לפרינס. מונה סיפרה שהיא עבדה עם פרינס לפני מותו על האלבום Dirty Computer, לרבות השיר הזה, אולם לבסוף היא הדבק שמחזיק הכל ביחד: הנוכחות הכריזמטית, ההגשה האלגנטית והקליפ שהפך את Make Me Feel להמנון ביסקסואלי. נסיכה.  

קולנוע

שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי > הדרך לזכייה באוסקר רצופה הרבה כוונות טובות וקצת חוסר הבנה של המציאות. בשנה של MeToo ייצר מרטין מקדונה הבריטי סרט חזק שכמו נתפר לרגע, על אישה בלתי שבירה שלא תבחל בשום אמצעי כדי למצוא מי אנס והרג את בתה. עד כאן פרפקט. הבעיות מתחילות כשהגיבור השני, שוטר גזען ודביל, הופך למושיע מעורר הסימפטיה שלה וזוכה לגאולה מבלי לשלם שום מחיר על גזענותו. העובדה שהסרט מתרחש במיזורי, המדינה שייצרה השנה מהומות על רקע גזעני, רק הוסיפה לתחושה שמקדונה לא עשה שיעורי בית. וכך הסרט שנכנס לעונת הפרסים כפייבוריט לזכייה באוסקר, הפסיד לקשקוש יפה לעין וחסר כל חשיבות על רומן בין אישה לדג.

הפנתר השחור והנוקמים: מלחמת האינסוף > האחד כנראה יגמור בתור סרט הקומיקס הראשון שמועמד לאוסקר, שסיפר דרך גיבורי־העל שלו סיפור על המתח הגזעני והפוליטי של השחורים בארה"ב. השני נערץ על אוהבי מארוול עוד יותר, כי בתנועת ידיים אחת הוא שינה את כל הכללים ונפטר ממחצית הגיבורים האהובים של הסאגה. בין גיבור־על שחור, לנבל־על סגול (תָאנוס, הרשע של השנה), זו הייתה השנה שבה אולפני מארוול קיבלו ביצים והתחילו להיות נועזים.

פדינגטון ומרי פופינס חוזרת > לאחר כמה כישלונות מהדהדים של סרטי קומיקס שהותירו את האולפנים עם חורים שחורים בתקציב, הגיע בתחילת השנה 'פדינגטון 2'. ההצלחה האסטרונומית של תעלולי הדובון המתוק בחיק משפחתו הלונדונית, חיזקה את טרנד מִחזור הקלאסיקות שהיכה גם עם 'מרי פופינס חוזרת'. בעוד הסרט חוגג עם ארבע מועמדויות לגלובוס הזהב, כבר מופצים בכל העולם הטריילרים לגרסאות חדשות עם שחקנים בשר ודם ל'דמבו', 'אלאדין' ו'מלך האריות'. אלה מגיעים ללא עולמות אפלים ומורכבים וגם מלאים בערכים הומניים, מצפן מוסרי ברור ושפע של הומור.

רפסודיה בוהמית > חלק מהמבקרים לא חיבבו את 'רפסודיה בוהמית', הסרט על פרדי מרקיורי. חלק טענו לעידון ההיסטוריה, לעיגולי פינות לטובת שימור האגדה הנעימה של קווין, אפילו להומופוביה. אבל כשעשן הפילטרים ברשתות התפזר, התברר שרמי מאלק נכנס לוורידים של פרדי מרקיורי בתצוגה פנומנלית, כולל קליימקס נפלא בשחזור ה'לייב אייד' של 1985. יותר מ־644 מיליון דולר הספיק הסרט להכניס עד סוף השבוע האחרון בעולם, והקהל יוצא מהופנט. קווין חזרה למרכז הדיבור העולמי ובעצם הוציאה את הלהיט הכי גדול שלה מאז מותו של פרדי.

כוכב נולד > 'כוכב נולד', לעומת זאת, התקבל בחיבוק. ובצדק. ליידי גאגא בתפקיד חייה, בראדלי קופר ביים ומשחק, והכימיה בין השניים הצליחה להוציא את 'כוכב נולד' מצל הגִּרסה הקודמת עם ברברה סטרייסנד וקריס קריסטופרסון, ולהביא את האמת הכואבת מאחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה. פס הקול שיצרה גאגא עם עזרה מחברים, בהם קופר, סגר את העטיפה בצורה מושלמת והנציח דואט יפהפה, Shallow (טאץ' זהב של מארק רונסון), ללהיט ענק.

שחור על לבן > הדבר הכי מרגש בסרט הטוב ביותר של ספייק לי מאז 'האיש שבפנים' ב־2006, הוא שלמרות הציפייה הטבעית לעיסוק בשנאת שחורים, הוא מתרחב לשנאת כל המיעוטים, עם דגש בולט על יהודים. ספייק הושפע מאוד מהאירועים בשארלוטסוויל. הוא מגדיר את הת'ר האייר - הצעירה הלבנה שנרצחה שם - 'קדושה', והוא מבין שהרוחות הרעות מחפשות לא רק את האנשים שלו. 'שחור על לבן' לקח סיפור אמיתי מופרך לגמרי משנות ה־70 והציג איתו את הבנאליות של הרשע, את הלוזרים שמנהלים אותו, את הנשים שעוזרות להם ואת הרלוונטיות המזעזעת של כל זה ב־2018.  

משימה בלתי אפשרית: התרסקות > הוא כנראה שתלטן, נודניק בלתי נסבל וכל עניין הסיינטולוגיה די קריפי. אבל אחרי 30 שנה בביזנס לא תקחו מטום קרוז דבר אחד: מדובר עדיין במגה־כוכב שמביא ישבנים למושבים, ובעיקר, הוא חתיכת משקיען. בפרק השישי של הסדרה, קרוז באמת יכל לעשות ברוס ויליס - לפלוט שתי שורות דיאלוג סוג ז' וללכת לישון. במקום זה? הוא הצטלם כשהוא קופץ ממטוס ללב פריז (בשוט אחד!) בסשן מכות מטורף בשירותים, במרדף אופנועים היסטרי שכולל כמה תאונות שצולמו בלייב, ובסוף, גם בשואו־דאון בין שני מסוקים בהימלאיה. התוצאה: אחד מסרטי האקשן הטובים והמטורללים של השנים האחרונות.

רומא > מים נשפכים באיטיות על רצפה במשך עשר דקות, בשחור לבן, ובשמיים עובר מטוס. זה לא בדיוק התיאור שציפינו שיפתח סרט שיהפוך לסנסציה עולמית, ולא רק בקרב המבקרים. הבמאי אלפונסו קוארון חזר מהוליווד הביתה למקסיקו, לעשות סרט על הילדות שלו, והתוצאה: אנשים יוצאים מהקולנוע בוכים, נטפליקס ששמו על הסרט נטול הכוכבים הזה את כל הז'יטונים, מקווים להגיע איתו עד לאוסקר, השחקנית האינדיאנית הקטנה והלא־מקצועית שמשחקת בתפקיד הראשי כבר הפכה לכוכבת, והסרט לשיחת היום. לראות באייפון? בקולנוע? כבר נראה שלא משנה. העיקר שתראו.

תופעות

בית הנייר היא להיט בינלאומי > השבוע, אינסטגרם, ניימאר הברזילאי - 108 מיליון עוקבים - מעלה תמונה עם קיליאן אמבפה הצרפתי - 24.3 מיליון עוקבים. שניהם עוטים על פניהם את מסיכות דאלי, סימן ההיכר של 'בית הנייר', 'לה קאסה דה פאפל'. במקרה הזה, תמונה שווה 2.7 מיליון לייקים והוכחה מהדהדת למה שעשתה הסדרה הספרדית של נטפליקס בשנה החולפת. אל־פרופסור, ברלין, טוקיו, ניירובי, דנוור, אוסלו, הלסינקי, מוסקבה, ריו וראקל הפכו לכוכבי ענק בעולם, למעט ארצות־הברית, שפעם גם לא אהבה כדורגל. התחזית לפורים: אלפי ילדים בסרבלים אדומים ומסכות. בלה צ'או.

כוכבים נופלים > משהו רע מאוד עבר השנה על תעשיית הבידור. כמה כוכבים מתו בגיל צעיר להחריד, כמו אביצ'י שהתאבד, מאק מילר שמת ממנת יתר והראפר XXXTentacion שנרצח (ובחייו הספיק להיות אדם אלים להחריד, לרבות כלפי זוגתו כשהייתה בהיריון). דמי לובטו כמעט מתה ממנת יתר, סלינה גומז התמוטטה ופיט דייווידסון התמודד עם מצוקה נפשית מדאיגה לפני ואחרי הפרידה מאריאנה גרנדה. אצל הדור הבוגר המצב לא טוב יותר: רוזאן בר דפקה את הקאמבק של 'רוזאן', עם ציוץ גזעני שהוביל לביטול הסדרה ולהצהרות שלה על התמכרות לתרופות. ג'וני דפ נתן ל'רולינג סטון' ראיון מדהים שחשף את ממדי הכאוס שבו שרויים חייו. שינייד או'קונור רחוקה כבר שנים משלווה וספק אם הודעתה על התאסלמות בישרה על שינוי. וכמובן - קניה ווסט, שמציוץ לציוץ מעורר חששות שאנחנו על סף טרגדיה. אולי זה המצב הכאוטי שבו נמצאת ארה"ב. אולי זו החשיפה ברשתות החברתיות. אולי הלחץ פשוט גדול מדי. כך או אחרת, הכתובת כבר לא על הקיר: היא הקיר כולו.

נטפליקס רוצחת את הקולנוע > פעם בימי 'אבודים' ו'הסופרנוס', חובבי טלוויזיה נהנו לספר שהסדרות שלהם כבר נראות כמו קולנוע. מעכשיו הם מוזמנים להפסיק להתאמץ - הקולנוע עבר לטלוויזיה. כשיוצרים כמו אלפונסו קוארון, האחים כהן ומרטין סקורסזה (חכו ל'אירי' שנה הבאה) חותמים בנטפליקס, והם זוכים בפסטיבלים ואולי גם באוסקרים, נראה שהקרב כבר הוכרע סופית. המהפכה בעיצומה? כנראה שהיא כבר הושלמה.

1975 כובשים את העולם > יש משהו חמוד בנוירוטיות המוזיקלית והטקסטואלית של 1975, ובוודאי באישיות האקסצנטרית של הסולן, מאט הילי. זה הספיק לעיתונות המוזיקה - או מה שנשאר ממנה - להשתפך במחמאות מוגזמות והשוואות מופרכות לרדיוהד. כנראה שמצבו העגום של הרוק בקרב קהל צעיר - שמקשיב לגיטרות רק אם יש סימפול שלהן בשיר היפ־הופ - הופך כל רבע ממזר ליורש של תום יורק. שיהיה לנו בהצלחה.  

החתונה המלכותית וסאגת קייט ומייגן > הראשונה - קייט, בריטית מרוסנת ומאולפת, שהדבר הפרוע ביותר שעשתה בחייה היה לערבב פחמימות וחלבונים. השנייה - מייגן, אמריקאית עם עבר הוליוודי בינוני ויומרות לחלץ את בית המלוכה הידוע בעולם מהנפטלין. ברקע: מריבות על אגו מלכותי ועל משרתים. אחרי שנים שחונות, סוף־סוף חוזר ארמון המלוכה הבריטי לתפקידו המסורתי - כספק השערוריות הצהובות המרכזי בעולם. מיינד דה גאפ.

MeToo > על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על MeToo? כמו כל תופעה חברתית עוצמתית, גם התנועה הזו הגיעה לשלב שבו היא מחפשת את דרכה. מספיק להסתכל על השחקנית אסיה ארג'נטו, מהקורבנות של הארווי וויינשטיין וממובילות התנועה, ומי שהתוודתה שוויינשטיין אנס אותה. בקיץ האחרון נחשף שב־2013 ארג'נטו תקפה מינית קטין (או שכבה איתו, תלוי למי מאמינים), דבר שגרם למפקפקים להאשים את התנועה כולה במוסר כפול ולפעילוֹת בה להתנער מארג'נטו. ועדיין, הסיפור הזה בעיקר מוכיח כמה המאבק הזה חשוב לכולנו, נשים וגברים.

שיגעון הפורטנייט > כמו רוב המגפות, פורטנייט הופיעה משום מקום והייתה, כמעט ברגע אחד, בכל מקום. חשבתם שלכם זה לא יקרה; הדבר הבא שידעתם היה שילדיכם עברו לחיות שם, בעודכם מפתחים קריירה נוספת כשוטרי מחלקת הנרקוטיקה הביתית, המנסים להרחיק אותם ממה שהלך והתברר כסם ממכר לגיטימי. 'אפיק גיימס', היצרנית, עשתה הכל נכון: מנוע משחקים מהפכני, פיצוח מוקדם של מודל המשחק כשירות אינטרנטי, גִּרסת מובייל, שילוב מנצח של משחקי shotter, באטל־רויאל קבוצתי, בנייה בתלת־ממד וריקודי ניצחון. 125 מיליון משתמשים אינם יכולים לטעות? דברו איתם על זה כשייגמר המשחק, לפני ארוחת ערב ולמיטה כי מחר יש בית ספר.

טירוף הכלה מאיסטנבול > שאלה אהובה בקרב קובעי טרנדים: מה הפך את 'הכלה מאיסטנבול', הטלנובלה הטורקית, ללהיט כזה ענק? בישראל, רק בפרטנר TV לבדה מדווחים על מעל שני מיליון הזמנות של הטלנובלה הטורקית בוי־או־די. התשובה פשוטה, הנוסחה שתמיד עובדת: אהבה בלתי אפשרית בין הגיבור החתיך והעשיר (פארוק) לגיבורה היפהפייה והענייה (סורייה)? צ'ק; האמא העשירה שממררת לבנה ולאהובתו את החיים? צ'ק; סודות ותככים? צ'ק. לזה תוסיפו ביצוע מרשים, צילומים מרהיבים שמגלים כמה טורקיה יפה, הזדהות עם הדמויות שהלוואי והאהבה שלהם תנצח, וגם הומור ומתח מיני. בקיצור, טלנובלה במיטבה. הגיע הזמן להודות - אנחנו מכורים, ויש להפסיק לקרוא לזה גילטי־פלז'ר. זה פשוט פלז'ר.