יצא לי להיות בניו־יורק בדיוק בימים שבהם שודרה עדותה מול הסנאט של ד"ר כריסטין בלאזי פורד, פסיכולוגית וחוקרת שהאשימה את השופט ברט קוואנו, המועמד של טראמפ לבית המשפט העליון, בכך שתקף אותה מינית לפני 36 שנים, כששניהם היו בתיכון.

הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי היה הקול שלה – אישה בשנות ה־50 לחייה שנשמעה קצת כמו ילדה, אולי נערה. היא סיפרה איך במהלך מסיבה, כשהלכה לשירותים, נכנסו אחריה לחדר קוואנו ועוד נער, שיכורים שניהם. קוואנו הצמיד אותה למיטה, ניסה להפשיט אותה וכשצרחה כיסה את פיה בכוח עד שלא יכלה לנשום וחששה שהוא "עלול להרוג אותי בטעות". אבל אולי הרגע הכי כואב בעדות היה כשנשאלה מה הזיכרון החזק ביותר שלה מאותו ערב. "מה שנחקק בהיפוקמפוס", ענתה ד"ר פורד, תוך שימוש במונח מעולמה המקצועי (ההיפוקמפוס הוא חלק במוח שאחראי בין היתר על זיכרון לטווח ארוך), "הוא הצחוק. הצחוק של שניהם, על חשבוני. אני הייתי תחת אחד מהם ושניהם צחקו. שני חברים מבלים בכיף".

ניכר היה שהיא לא רוצה להיות שם. ההתלבטות הארוכה שלה לגבי חשיפה הוכרעה על ידי תחושה "שזו חובתי האזרחית". ד"ר פורד היא אשת השנה שלי כי היא ידעה לקראת מה היא הולכת, והלכה בכל זאת. כי היא מייצגת את ההתמודדות עם השלב השני של MeToo# – שלב הבקלאש, ההתנגדות, שהיה ברור שיגיע.

קוואנו, שידוע בדעותיו השמרניות, בין השאר ביחס להפלות וחופש דת, מונה לבית המשפט העליון, אבל ד"ר פורד השמיעה את קולה. כמו אניטה היל 27 שנים קודם, שהושפלה כשהעידה על הטרדה מינית של קלרנס תומאס, מועמד אחר לבית המשפט העליון. גם המינוי שלו עבר, אבל בעקבות אניטה היל עבר חוק שאיפשר לקורבנות הטרדה מינית לדרוש פיצויים, נרשם שיא בהגשת תלונות על הטרדה מינית, חברות החלו לתדרך עובדים לגבי הטרדה מינית, ועוד.

אין לי ספק שלא מעט דברים נחקקו בהיפוקמפוס של ד"ר פורד במהלך השימוע הזה, כפי שקורה לכל כך הרבה קורבנות תקיפה מינית שמוצאות ומוצאים את עצמם/ן מותקפים בשנית בבואם לספר מה קרה להם. אבל בהיפוקמפוס הלאומי תיחקק גם העובדה שהיא התייצבה, למרות הכל, לוחמת אמיצה בקרב ארוך שאנחנו רק בתחילתו.