ההיסטוריה של המפלגות בישראל מלמדת שלמפלגות המרכז – מד״ש ב־1977 ועד יש עתיד ב־2012 – אין סיכוי להרכיב ממשלה ולעמוד בראשה.
הגם שהן צוברות כמות משמעותית של קולות בבחירות, זו לא מספיקה להן כדי להיות הגורם הפוליטי המוביל. היוצא היחיד מהכלל הוא הניצחון המרשים של אהוד אולמרט בבחירות 2006 עם מפלגת קדימה, אלא שקדימה הוקמה על ידי הפוליטיקאי הוותיק אריאל שרון המנוח, בשר מבשרו של ליכוד, כדי לממש משימה מדינית־לאומית מוגדרת: התנתקות מרצועת עזה ו"סיום הכיבוש", כדברי שרון בהמשך, כשהדי האינתיפאדה השנייה טרם נדמו. בעת הבחירות כבר שכב שרון משותק בבית חולים, ואולמרט נישא על גלי הפופולריות העצומה של שרון ונתפס כממלא מקומו.
נניח שמפלגתו החדשה של בני גנץ "חוסן לישראל", מחוזקת במפלגתו של משה (בוגי) יעלון, תזכה ב־18 מנדטים בכנסת הבאה. נו, אז מה? זה לא מספיק כדי להרכיב ממשלה ובטח לא מספיק כדי להעמיד את אחד משני הרמטכ"לים בדימוס בראשה. זה מספיק לכל היותר לשותפות בקואליציה של נתניהו, ולכל הפחות לישיבה בספסלי האופוזיציה.
בהיעדר מצע מדיני עקרוני מובהק, קל וחומר מצע חדשני, ואל מול שביעות הרצון הגדולה של הציבור בישראל מהמצב הכלכלי, הביטחוני והלאומי - מה יש לרא"ל במיל', האחד או השני, להציע לציבור, שלא הוצע לו זה מכבר על ידי פוליטיקאים "מרכזיים" אחרים?
אם ישמור על כוחו בסקרים, ייתכן שבני גנץ יקבל תיק זוטר בממשלת נתניהו. אולם רוב הסיכויים שיהפוך אחרי הבחירות לחבר כנסת מהשורה, שיוזמן מפעם לפעם להתראיין בתקשורת. אחר כך, כשיסוד החדשנות ימוצה, הוא יגיע להופעות בשבתות תרבות למיניהן. ההילה סביבו תיכבה, ומחידה מסקרנת הוא יהפוך לחיקוי משעמם. חיקוי של עצמו.
לא מוכר לי ולו מקרה אחד של מהפך פוליטי דרמטי שהתרחש במדינה, שאזרחיה כה שבעי רצון ממדינתם כמו הישראלים עכשיו. קצת מקטרים? בהחלט, אבל מקיטורים מנומסים לא נבנית אלטרנטיבה שלטונית. גם לא מהודעה על כתב אישום נגד ראש ממשלה בחשד לקשרים אסורים עם בעלים של אמצעי תקשורת, וגם זה בכפוף לשימוע (מה המשמעות החוקית של הודעה כזו, איני יודע). בקושי שריטה שטוחה וחולפת על השיריון העבה שלו.
לבוגי יעלון אולי אצה הדרך לשוב לחיק החם של הממשלה, אחרי שנוכח לדעת עד כמה קר בחוץ. אבל לבני גנץ לא כדאי לרוץ בבחירות שייערכו באפריל 2019. מבחינתו זו תהיה ריצה לשום מקום.
