מהגדולים שהיו כאן

עמוס קטן ממני בשנתיים וחצי. הוא עזב את ירושלים בגיל 14 ועבר לקיבוץ. אבל מדי שישי הוא היה מגיע לבית אביו, היה בתנועת הנוער בצופים והצטרף לפעולות של קבוצת בני הגיל שלו. אני הייתי מדריך שלהם, אבל לא באמת הבחנתי בו. לימים היה אומר לי פעמים רבות, "אני הייתי חניך שלך", ואני שאלתי אותו, איך ייתכן, הרי לא הרגשתי בך אז? עמוס היה עונה בדרכו שלו: "אני הייתי נמוך מעשב".

נמוך מעשב בגלל מות אמו, נמוך מעשב בגלל שינוי שם משפחתו, בגלל ההליכה לקיבוץ זר כילד חוץ על כל המשתמע מכך. אבל עמוס היה חזק, חזק מאוד אפילו. הוא היה חזק בבדידות שלו. בשלב מסוים, כשאביו נפטר בגיל צעיר, הייתה לי הרגשה שהוא כמו אח קטן שלי. לי אין אח, יש לי אחות גדולה. אז אמרתי לו, "עמוס, אתה כמו אח קטן שלי", וזאת הייתה האחריות וזה היה בסיס הקשר שלנו — מעבר לספרות ולהסכמות הפוליטיות ולאידיאולוגיה. קשר טלפוני מתמיד ופגישות כל שבועיים במשך שישים שנה. לימדנו אחד את השני וחיזקנו אחד את השני בשם האחריות.

הוא לימד אותי אומץ לב ציבורי, במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים כאשר הוא יצא נגד הסיפוח וההתנחלויות, כאיש בודד מול חברי קיבוץ שלא קיבלו את זה. זה לא היה כמו שאורי אבנרי יצא נגד הכיבוש. עמוס היה צריך להתנגד לאנשים שישבו איתו מדי יום בארוחת הבוקר. הוא היה סמל ודוגמה לאיש רוח שלוקח אחריות מוסרית, מבלי לאבד את הסולידריות שלו. לאורך כל הדרך הוא שמר על רמה של סולידריות. היינו משוחחים המון על ספרות, על החיים, על הפוליטיקה, על אידיאולוגיה, על צ'כוב. קוראים זה את זה; עמוס היה הקורא הראשון שלי אחרי איקה אשתי, ואני שלו אחרי אשתו נילי.

עמוס היה איש אמיץ וסופר נפלא. אדם שהגשים את עצמו. אחד הגדולים שהיו כאן. יש תקופה שיש סופרים בולטים יותר ופחות. אהבנו מאוד את דויד גרוסמן כלוחם באותה פלוגה, בילינו המון עם יהושע קנז. אחרינו יש ממשיכי דרך כמו ניר ברעם ואחרים. אין אדם שאין לו תחליף — אבל עמוס ייזכר כאחד הגדולים שהיו כאן, אחד הסופרים המעוטרים ביותר מבחינת פרסים. ויותר מכל, קראו אותו ושמעו אותו והוא תמיד יהיה נוכח בספרות העברית ובתרבות העברית.

הביא לדפוס בראיון: אלעד זרט