נביא וכהן

עמוס עוז כתב סיפורים נפלאים, שיזכו לחיים ארוכים אחריו. לא פחות משמעותית הייתה עבודתו העיתונאית. ב־1982, בתום אחת ממערכות הבחירות האלימות ביותר שידעה המדינה, הציעה לו עורכת היומון "דבר", חנה זמר, לצאת לשטח עם עט ופנקס. התוצאה הייתה סדרה של טורים שפורסמו ב"דבר השבוע" ומאוחר יותר יצאו כספר, תחת הכותרת "פה ושם בארץ ישראל". עוז פגש ארץ מורתחת, שקועה בריב בין ימין ושמאל, בגין ופרס, ספרדים ואשכנזים, יהודים וערבים. לא היה אדם שהיטיב לתאר אותה ממנו, בעין בוחנת, בשפה מדוייקת, בהבנה עמוקה. "פה ושם" הוא בית־ספר לעיתונות שטח.

מפעם לפעם פרסם מאמרים שכונסו אחר כך בספרים. כתיבתו הפובליציסטית מעוררת קנאה. היא מעידה על ידע תרבותי והיסטורי עשיר, הבנה פוליטית, הומור שנון והעיקר, ניסוחים נוקבים, מבריקים, שאפשר להסכים או לא להסכים איתם אבל אי־אפשר לדלג עליהם. המילים היו בידיו נשק רב־עוצמה. השמאל הציוני שתה אותן בצמא. הוא ניסח את ההשקפות שלנו למעננו, אמר לי חברו הקרוב, חיים (ג'ומס) אורון.

מה שמביא אותי לתפקיד הנוסף שעוז לקח על עצמו, כשחקן פעיל במגרש הפוליטי. הוא היה נביא וכוהן. פוליטיקאים ביקשו את קרבתו לא רק כדי להתנאות בה אלא גם כדי שיקדם אותם ואת רעיונותיהם. שמעון פרס העריץ אותו. חבל שאין לנו היום פוליטיקאים, לבד מהנשיא ריבלין, שמבקשים את קרבתם של אנשי רוח. יתכן שזה היה עושה אותם חכמים יותר.

בשנה שעברה פרסם עוז ספרון בשם "שלום לקנאים". המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" פירסם חלקים גדולים מהספר. עוז לא אמר זאת, לפחות לא בשיחות איתי, אבל הספר הזה היה צוואתו הפוליטית. זהו ספר מפוכח, בוגר, שפונה בעיקר אל ישראלים שלא משייכים את עצמם לשמאל, אנשים שהצביעו כחלון או לפיד או ליכוד או לא טרחו להצביע. עוז ביקש לשכנע אותם ביתרונותיהם של הסובלנות, המתינות, הפשרה, הפלורליזם. הוא ביקש לשפוך מעט מים קרים על מדורת השבטיות, הפחד והשנאה. בכוונת מכוון הוא קבע לספרון מחיר סמלי, שווה לכל נפש. מתוך אותו מניע סירב להסתגר במרחב הנוחות של השמאל. משה כחלון היה אחד הפוליטיקאים שיצר איתם קשר.

זכיתי להיפגש איתו בתכיפות בחודשים האחרונים לחייו. הוא היה איש שיחה מלבב, סקרן להפליא ופתוח. הוא יחסר לכל מי שצמא למילים נבונות, בעצם, לכל אחד בישראל.