2018 הייתה שנת הנשים. די להסתכל על רשימת עשרת אנשי השנה החברתיים שמובאת כאן, שכמעט כולה מורכבת מנשים, כדי להבין זאת. השנה שהחלה מעט לאחר התפוצצות MeToo# והמשיכה למחאת "למה לא התלוננתי", הגיעה לסיומה בהפגנת הנשים הגדולה אי־פעם בישראל — על החיים עצמם.

ב־25 בנובמבר ציינו בעולם ובישראל את יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים. למרות שני מקרי רצח שאירעו חודש לפני כן בנתניה, של עליזה שפק ואנגווץ וואסה, להפגנה המרכזית בתל־אביב הגיעה כמות מאכזבת של מאות משתתפים בלבד.

יום לאחר מכן, בהפרש של כמה שעות, התפרסמו שני מקרים מזעזעים במיוחד: מציאת גופתה של יארא איוב בת ה־16 בפח אשפה ורצח סילבנה צגאיי בת ה־13 בדרום תל־אביב.

בין כל היוזמות שנרקמו הבולטת ביותר הייתה שביתת הנשים הראשונה אי־פעם בישראל, שהתניעו שלוש צעירות: דרור שדות, סתיו ארנון ורותי קליין. מדירתה של קליין ניהלו חמ"ל שרתם את הארגונים, העסקים והרשויות המקומיות להביע תמיכה בשביתה. ביום השביתה התקיימו מאות מחאות ברחבי הארץ והוא הסתיים בעצרת של עשרות אלפים בכיכר רבין בתל־אביב.

"השטח בוער ומשווע לשינוי, והעובדה ששלוש נשים אלמוניות לחלוטין יכולות להתניע שביתה כזו היא רק בגלל שכולן כבר שם", אמרו היוזמות על בימת הכיכר. "לכולנו נמאס מסדרי עדיפויות שלא סופרים אותנו. בימים האחרונים שאלו אותנו אינספור פעמים אם אנחנו מופתעות. אנחנו לא. ידענו שהלב שלנו הוא לא היחיד שבוער".

גם בחברה הערבית, ש־14 מ־26 הנרצחות בשנת 2018 הגיעו ממנה, החלו הפגנות לאחר מציאת גופתה של יארא איוב. מייסם ג'לג'ולי, נאילה עואד־ראשד וסמאח סלימה, שלוש פמיניסטיות ערביות, פעלו ליצירת גל מחאה במגזר.

"מכיוון שבחברה הערבית אין כמעט בתי עסק גדולים, הבנו שאנחנו צריכות לעבוד בכיוון של ראשי הרשויות", מספרת ג'לג'ולי. "ראש העירייה הראשון בישראל שהכריז שיאפשר לנשים לשבות היה שועאע מסארווה מנצור מטייבה, ושעות אחר כך הצטרפו שבעה יישובים ערביים נוספים, יומיים לפני שהרשויות במגזר היהודי הודיעו על תמיכתן. ביום השביתה עצמו, בכל עיר ובכל יישוב, אפילו בכפרים הכי קטנים, נשים וגם גברים יצאו לרחובות ומחו. רצינו שהקול של הנשים הערביות יישמע גם בתל־אביב ולא רק באום אל־פאחם, כי הבעיה היא משותפת. ולכן בסוף יום המחאה הערביות נהרו בעשרות אוטובוסים לכיכר רבין, להשמיע בפעם הראשונה את קולן בלב הקונצנזוס הישראלי".