תחת ההנהלה האמנותית החדשה של הצמד גור קורן וארז דריגס הציג הפסטיבל לתיאטרון קצר בצוותא חזות צעירה וקלילה. רוב ההצגות הלכו לכיוון הקומי, עם דגש על קומדיות הזויות, כשהמצחיקה והמקורית מכולן בז'אנר הזה הייתה "האיש שדיבר עם חפצים" (בצילום) מאת נועם חבשוש, ובבימויה המבריק של מוריה זרחיה. ההצגה מספרת על בחור מצ'ואיסטי, מחוספס וילדותי (עומר עציון הנהדר), המנהל דיאלוג משעשע עם החפצים בדירתו, המנסים להבהיר לו מדוע חברתו עזבה אותו.

מבין ההצגות שלא ניסו להצחיק, בלטו שתיים. ב"פסטרמה" יצרה המחזאית הדר גלרון פסיכודרמה מעניינת הממחישה את המאבק הפנימי המתרחש בנפשה של אם צעירה (הדס קלדרון המרשימה) המתקשה להתחבר לתינוקה. ב"מתחת לכרית" כתבה מיכל אהרוני דרמה עדינה ונוגעת ללב על שתי דמויות אבודות הנפגשות מזה שנים באופן קבוע למפגשים מיניים חטופים. בהדרכתו הרגישה של הבמאי, דיוויד בילנקה, יצרו השחקנים עירית בנדק ואיצ'ו אביטל שתי דמויות חמות, פגיעות ואנושיות ביותר בהצגה הקטנה והמרגשת הזו. אחת ההברקות של הפסטיבל היה הרעיון להעלות מקצרון אחד מחוץ לאולמות הרגילים, בפאב "פרנדס" הסמוך. ארבעת המחזות שעלו שם, "סיבוב ברים", "חת'כת לימון", "דייט ראשון־שני" ו"טיפול", תיארו מפגשים שונים המתרחשים בבר, וזכו לביצועים משכנעים, בין השאר מצד שחקנים מנוסים כמו דביר בנדק ונינה קוטלר. בהדרכת הבמאי, שלומי אדרי, השתלבו ההצגות בצורה מושלמת בחלל האפל ויצרו מציאות אנושית מצחיקה, מגרה וישראלית מאוד. אם יש סיכוי להמשיך להריץ את ארבעת המערכונים הללו בפאב, זה יכול להיות רעיון מצוין ולמשוך קהל צעיר מהסוג שלא מגיע לרוב לתיאטרון הממוסד.