אוצר מילים

דרור משעני על 'הבשורה על פי יהודה' (2014, כתר)

הקריאה בספריו של עמוס עוז עוררה בי סערה, לעולם לא אדישות. אני חושב שזה מאפיין לא רק את הקריאה שלי: נשבו בספריו, נשבעו בשמם, הם עוררו בקוראות ובקוראים הזדהות מוחלטת - או שעוררו בהם כעס ורצון להתווכח. לא שוויון נפש. גם אני נשביתי באחדים מספריו והתווכחתי עם אחרים - תחילה בכתיבה ואחר כך גם בשיחות.

הרומן היחיד של עמוס שהתמסרתי אליו באופן מוחלט, בלי לרצות כלל להתווכח, היה האחרון שלו, 'הבשורה על פי יהודה'. במרכזו שלושה גיבורים מצוינים; בעצם ארבעה - אבל על הרביעי אכתוב עוד מעט. שמואל אש, עתליה אברבנאל וגרשום ואלד, אנשים בודדים אף שהם חיים יחד, מנסים לפרוץ את בדידותם זה בעזרת זה - ולא מצליחים. הבדידות חזקה מדי.

חוץ מזה ישנה ירושלים. אני לא יודע אם ירושלים "בימי החורף של סוף שנת חמישים ותשע ותחילת שנת השישים" דמתה לעיר שנכתבת ברומן, אבל התחושה העולה מהקריאה בו היא שאם יום אחד נרצה לשחזר את ירושלים של אותן שנים, מוטב שנעשה זאת על פי הספר הזה. חשוב מכך: אחרי הקריאה ברומן ברור לך שירושלים בחורף ההוא, למרות בדידותם של גיבוריה, היא מקום שהיית רוצה לחיות בו. גם זה עושה את ספריו של עמוס לאהובים כאן כל כך: ברבים מהם, המקום הישראלי האידיאלי נכתב כמקום ממשי שהתקיים פעם ושהיית רוצה לחזור אליו.

אבל שיאו של הרומן בעיניי הם הפרקים העוסקים בגיבור הרביעי שלו - יהודה איש קריות, ששמואל אש מקדיש לו את מחקרו. ובעיקר הפרק המתאר את התאבדותו של יהודה לאחר צליבת ישוע. חשבו על האתגר: סופר בוחר להיכנס לתודעה של אחת הדמויות השנואות בתרבות המערב. אדם שנעשה לסמל הבזות. הוא מבקש לספר את סיפורו אחרת, לגרום לקוראים (יהודים ונוצרים ומוסלמים) להבין את ההסגרה של ישו לידי רוצחיו, ולאחר מכן לצפות מקרוב בהתאבדות של הגיבור הבזוי על עץ התאנה.

בעמודים האלה (פרק 47) עמוס בשיאו. הוא לא רק כותב בפרק הזה, הוא גם קורא, פרשן. הוא דורש את אחד הסיפורים המוכרים בתרבות המערב, סיפור בגידתו של יהודה בישוע, קורא אותו באופן שהסיפור לא נקרא לפני כן. בה בעת, הוא יוצר סצנה טעונה רגשית שמצליחה לעורר הזדהות אמת עם גיבור שפל - עם רוצח - בעת התאבדותו. מעט סופרים יכולים לשלב כך את ה"רגשי" ו"האינטלקטואלי" בפרק מזהיר שהוא קריאה וכתיבה מחדש של מיתוס מכונן של תרבות המערב.

רק כשניגשתי עכשיו לכתוב את הדברים, לאחר מותו של עמוס, הבנתי שהעמודים האלה כה טעונים מבחינה רגשית מפני שגם כאשר הוא כתב את הסצנה, המספרת מחדש אירוע שהתרחש לפני כאלפיים שנה, עמוס לא היה רחוק מעצמו ומחייו. אחרי הכל, גם הפרק הזה מתאר התאבדות, ממש כמו העמודים החותמים את 'סיפור על אהבה וחושך', שבהם נכתבת ההתאבדות של אמו. אלא שכאן המתאבד איננו האם אלא יהודה. ויהודה היה דווקא שמו של אביו.

ענת עינהר על 'ארצות התן' (1965, מסדה)

תמיד התרחקתי קצת מהספרות של עמוס עוז - הוא היה כל כך ממלכתי וכל כך מזוהה עם נוסח ספרותי ופוליטי מרכזי, שביקשתי לי מודלים פחות מקובלים, פחות מוסכמים על הכלל. אבל החזרה אל יצירותיו הראשונות, מן הימים שלפני כינון הסמל הלאומי "עמוס עוז", יכולה ללמד שיעור או שניים בכתיבה רבת־עוצמה, עם לא מעט מן האיכויות המוזרות, היצריות והפרועות שתמיד ביקשתי לעצמי.

את 'ארצות התן' כתב עוז כשהיה רק בן 26 וחי בקיבוץ חולדה. אף שמדובר בעשרה סיפורים שונים ונפרדים, נגזרו כולם מאותה אווירה של אימה הכוססת בכל: בפרט וברבים, באבות ובבנים, בחי ובדומם, בטבע הקדמוני ובהתיישבות המתפתחת מדור לדור. מדינת ישראל הייתה אז צעירה אף מעוז עצמו ועוד לא נקלעה אל מלחמת ששת הימים הגורלית, אבל כל מה שמתרחש בתחומה של המדינה החדשה ההיא - אם בקיבוצים, בתל־אביב, בירושלים ואם באזורי הדמדומים שבין יישוב ליישוב - הכל מתבוסס בתעתוע ופחד ונידון לכליה ולאבדון.

האבות המייסדים, שהקימו את הארץ בזיעת אפם, תולים עכשיו את תקוותיהם ואת עתיד המדינה בצאצאיהם, שנועדו לשאת את פרי עמלם. אבל אלה חוזרים ומשיבים להם במפח נפש, כמו למשל גדעון שנהב בסיפור 'דרך הרוח', בנו הרכרוכי והחולמני של יקיר תנועת העבודה שמשון שיינבוים, והוא מבייש את עצמו ואת אביו - ונדמה שאת מפעל ההתיישבות כולו - בתאונת צניחה גרוטסקית בבוקר יום העצמאות. בין לבין מבצבץ בסיפור גם הדור הצעיר ביותר, ובראשו הנער המופרע זאקי, שעוד יחלל את מורשתם של זקני השבט מעל למשוער. גלילה, בתו של זוג מאצולת המייסדים, מגלה בסיפור 'ארצות התן' כי כל זהותה מבוססת על שקר וסילוף. ככלל, לאבות ולאמהות בספר יש איזה צד סאדיסטי לא מבוקר, שמטיל עוד ועוד משברים ואסונות על ראשי ילדיהם־ממשיכיהם.

אחת האיכויות המבהילות ב'ארצות התן' היא ריבוי הראשים המוסרים לנו את גרסת הסיפור. לרוב נעשית האקספוזיציה במעין קול קולקטיבי, קול־רבים המדבר בשם הסדר הטוב, המערכת, הקבוצה. זה קול המתחזה לשוחר טוב, אבל האלימות השקטה של השיטה וטובת הכלל פועמת תחתיו בלי הרף. בהמשך הסיפורים מתבדל מתוך הרבים מין קול יחיד, המציב חלופה מוסרית או רעיונית לקול הקולקטיבי, והם חוזרים ומחליפים ביניהם תפקידים לכאן ולכאן, במין מאבק זהויות סכיזופרני.

'ארצות התן' עולה על גדותיו ביצריות חייתית שנועדה להתפקע ולהשחית את כל מה שיעמוד בדרכה, ועוז מתאר את מופעי החיוּת והריקבון האלה בלא רחמים, בתמונות נטורליסטיות־מיסטיות עוצרות נשימה. בסיפור 'קודם זמנו', הרפתן יוש מגלה שגאוות העמק, הפר שמשון, ננשך בידי תן חולה. כאותו אב שמואס בבנו המובס, יוש מוציא את שמשון להורג בשחיטת סכין וצופה בדם האוזל מן הפר: "תחילה ביצבצו טיפות מעטות, דקות, סקרניות. הפר השמיע גניחה עמומה של אי־נחת והניע את ראשו מימין לשמאל כמו מגרש זבוב עקשן או כממאן לאשר את דברו האחרון של בן־שיחו. אחר־כך בא קילוח קלוש, מהסס, כמו משריטה של מה־בכך. 'נו,' אמר יוש".

המקאבריות חלה על כל מי שנקלע אל ספרו של עוז, בין שהיא רבת־הוד כמו במות הפר, ובין שהיא מופיעה כפרודיה מצחיקה־מבעיתה על בן קיבוץ עצי שנתקל במשוררת צעירה, ניצולת שואה, המשבשת את דעתו, או על יקית סנובית וזממנית משכונת רחביה בירושלים. והנה עוד דבר שלא חשבתם על עמוס עוז: 'ארצות התן' הוא ספר ממש - אבל ממש - מגניב.

צילום: דוד רובינגר

אלעד בר־נוי על 'קופסה שחורה' (1987, עם עובד)

"שלום אַלק. אם לא השמדת את המכתב הזה ברגע שזיהית את כתב ידי על המעטפה, סימן שהסקרנות חזקה אפילו מן השנאה. או שהשנאה שלך זקוקה לדלק טרי". כך, באחת משורות הפתיחה הטובות בכל הזמנים, נפתח 'קופסה שחורה', עד היום הספר האהוב עליי של עמוס עוז.

זאת בחירה מפתיעה, אני יודע. קיתונות של ביקורת נשפכו על הספר הזה בשלושת העשורים שחלפו מאז יצא. עוז הואשם באוריינטליזם ובגזענות נגד מזרחים, הדמויות בו כונו סטריאוטיפיות, כמה מבקרים אף מצאו בספר מוטיבים אנטישמיים(!) ויש מי שהכתירו אותו בתור הרומן הגרוע ביותר של עוז. אבל הם טועים, כמובן.

העלילה - אם אפשר להתייחס לרומן מכתבים כבעל עלילה - מתרחשת ערב ה"מהפך" של 77'. ד"ר אלכסנדר גדעון, אַלק בשבילכם, הוא אקדמאי ואינטלקטואל שחולה במחלה סופנית וחוזר ארצה מארה"ב כדי למות באחוזת בית ילדותו, אי שם ליד בנימינה. גרושתו אילנה, שעימה הוא מתכתב לאורך רוב הספר, נישאה מחדש למישל סומו, איש ימין קיצוני, משיחיסט, מניפולטור, שמנסה להשיג כמה שיותר מכספיו ומנכסיו של אלק לטובת השקעות נדל"ן, תוך שהוא משתמש בבנם המשותף של אלק ואילנה כתירוץ. בדומה לתהליכים הפוליטיים שמתרחשים באותם ימים, כך גם ההגמוניה הישנה בדמותו של אלק מתחלפת בימין חדש, בדמותו של סומו.

מיד עם צאתו מיהרה הקהילה הספרותית להשחיז את המאכלת ולעקוד את 'קופסה שחורה', כשבפעם הראשונה בתולדות הספרות העברית החלו לצוף בביקורות שאלות לגבי ייצוג מזרחים. סומו הוא באמת ייצוג בעייתי וסטריאוטיפי של מזרחי, והקריאה בו, היום אפילו יותר, מעוררת אי־נוחות. אבל קשה שלא לתהות - למה דווקא הוא הדליק כל כך הרבה נורות אדומות אצל מבקרי וחוקרי הספרות? האם מדובר בייצוג גזעני יותר, למשל, משמחה, עוזרת הבית התימנייה, קלת הדעת, מ'מיכאל שלי'?

העניין החריג והמשונה בדמותו של סומו הוא, שלמרות הבעייתיות, מדובר בדמות מעולה; הוא קוהרנטי, מעניין, חכם, בעל מנעד רחב של מחשבות ורגשות. במילים אחרות, אנושי. אבל זה לא רק זה, סומו הוא ה"רע" בסיפור כי הוא אקטיבי, שאפתן וחותר ללא לאות להתקדם ולהשיג משאבים. ומה יותר מאיים מזה? עוז מציף בספר את השאלה המעמדית־כלכלית, זאת שנהוג להדחיק בנימוס, ומציב אותה במקומה הראוי - במרכז הדיון. כי ייצוג זה נחמד, אבל בואו נדבר רגע ביזנס. ופריבילגיות.

בניגוד למה שכתבו רוב המבקרים, עוז לא מביט בסומו מלמעלה, אלא רואה בו יריב שקול, כזה שמאיים על המרחב הפוליטי שלו. שבסופו של דבר גם יכול לנצח, כמו שאכן קורה. עוז, גם אם עשה זאת בעדינות של סכין קצבים, התמודד עם רעידת האדמה שעברה עליו ועל בני דורו באופן ישיר, בוטה ואמיץ. לכן הבחירה לסמן דווקא את 'קופסה שחורה' כסמל לרומן גזעני לא רק שהייתה שגויה, אלא נראית בעיקר כמירוק המצפון הליברלי של הרפובליקה הספרותית, שהעדיפה שהשבר האתני יישאר רעיון סימבולי, ולא יקבל צורה ממשית, מנומקת ואנושית. או חומרית, חלילה.

עד היום 'קופסה שחורה' חריג בנוף היצירה של עוז, ויש שיאמרו שאינו מתקרב לשיא יצירתו הספרותית. אבל דווקא כשהוא אינו יושב בעמדת הצופה לבית ישראל, אלא מרשה לעצמו להציף את חרדותיו ופחדיו הקמאיים ביותר - עוז מצליח לפרוץ בכתיבתו בדהרה מלאת תשוקה וחסרת זהירות, כזאת שמבטאת רגש גולמי, חי ואנושי. ואלה הרגעים שבהם אני הכי אוהב אותו.

אריק גלסנר על 'סיפור על אהבה וחושך' (2002, כתר)

בראיון מ־1988 להלית ישורון, בתשובה לשאלה לאיזה מהסופרים העבריים הוא קשור במיוחד, ציין עמוס עוז את עגנון, ברדיצ'בסקי וברנר. בסוף שנות ה־90 ותחילת האלפיים, לא שנים רבות אחרי שעמדתי על דעתי הספרותית, היו היסודות העגנוניים והברדיצ'בסקאיים ביצירתו אלה שקבעו את יחסי אל עוז כאל סופר מצוין אמנם, ולא פחות מזה, כסמל גדול לאיש הספרות העברית (בנעוריי כצעיר ציוני־דתי, עוז אף סימל מבחינתי את חוסנו ואת יופיו של היריב הפוליטי, ואת הסכנות שהוא טומן בחובו; במעומעם אני זוכר את אבי מדבר על ביקורו המפורסם של עוז בעפרה, כשהייתי בן שמונה) - אבל כסופר שלא היה קרוב לשורש נשמתי כמו שבתאי וקנז, בני גילו. העגנוניות של עוז התבטאה גם בכך שהיה סופר פורה מאוד. סופר בעל כוח דמיון עז, שיכול לברוא עולמות רבים. יש בי חשדנות (וגם קנאה, כמובן) כלפי סופרים פוריים. מי שיכול לספר הרבה סיפורים, האין הוא מדלל את הסיפור העיקרי, הסיפור של החיים, סיפור חייו?

ואז בא 'סיפור על אהבה וחושך'. רומן ברנרי מובהק, הן בשל האוטוביוגרפיוּת הגלויה שלו, והן בשל התאבדות האם, נושא קיומי (ולכן ברנרי) במובן הישיר ביותר של המילה. אבל 'סיפור על אהבה וחושך' היה הרבה יותר מזה. אחרי שנות ה־90, שבהן פרצה בעוצמה תרבות ההמונים הישראלית; אחרי שהורגש במלוא כובדו, גם בישראל הקטנה, העידן הפוסט־גוטנברגי, העידן שאחרי המילה הכתובה; אחרי הלך הרוח הפוסט־מודרני שעוין מושגים כמו "יצירת מופת", "ספרות גדולה" ו"מטא־נרטיב" - הנה היא היצירה הגדולה, זו שמספרת סיפור־על, שעושה סדר, יצירה שלא ניתן היה ליצור בכלים אמנותיים שאינם סיפורת. יצירה שכורכת את הסיפור האישי בלאומי באופן הדוק, אותנטי, מרגש וחם.

אני זוכר איך המתנתי בציפייה ל'אותו הים', הרומן שקדם ל'סיפור על אהבה וחושך' (1999). חשתי בוואקום הרוחני האדיר של שנות ה־90 וציפיתי שעוז ימלא אותו. אך כגודל הציפייה היה גודל האכזבה. כך ש'סיפור על אהבה וחושך', שבא שלוש שנים אחריו, היה רנסנס אמיתי אחרי ימי הביניים של שנות ה־80 וה־90 ביצירתו של עוז (למעט 'המצב השלישי'). לפחות מבחינתי.

בין השורות, היה 'סיפור על אהבה וחושך' גם קינה על תרבות הכתב העברית, על העולם הנכחד שבו כולם קוראים, שבו עמוס עוז הילד רצה להפוך לסֵפֶר - לא לסופר, על עולם שגיבוריו הם עגנון, טשרניחובסקי, זלדה. הוא היה קינה שעצם תינויה בספר הפך אותו לרומן־תחייה של המילה העברית הכתובה. מכשף השבט שגורש ממדורת השבט בשנות ה־90 שב לספר את סיפוריו הנחוצים, החיוניים, שאין להם תחליף.

לא מזמן כתבתי לתומי בבלוג שלי, שבספרות העברית של 16 השנים שחלפו מאז 'סיפור על אהבה וחושך' ראו כאן אור הרבה יצירות יפות אמנם, אך טרם ראתה אור יצירת מופת כמוה ("יצירת מופת" בשבילי היא לא מדליה שבה מעוטר הסופר, אלא חוויה יוצאת דופן שעובר הקורא בינו לבין עצמו; תחושה מרוממת רוח של נסיקה מעל אבק הבינוניות שבו נחנקים כולנו). להפתעתי, הפוסט הקצר הזה עורר לא מעט אמוציות וזכה להתנגדויות חריפות. חלקן נבעו מהבחירה בעוז, שקמו לו לאורך השנים מתנגדים רבים - לעיתים מסיבות ענייניות ולעיתים מסיבות שאינן כאלה. וחלקן, ברוח שנות ה־90 העליזות, התנגדו לעצם המושג "יצירת מופת". קל יותר לערוך את הוויכוח העקרוני הזה על חשיבותן, או על הימצאותן, של יצירות מופת כשיש סופר שכותב יצירות כאלה. הלוואי והחלל הגדול שנפער כעת בספרות העברית יתמלא בעתיד.

יהודה נוריאל על ירושלים של 'מיכאל שלי' (1968, כתר)

דוב גריזלי. אין לי מושג למה, אבל על העטיפה של 'לגעת במים, לגעת ברוח' מופיע דוב גריזלי. ההדפסה המקורית, עם עובד - ספריה לעם, כריכה סגולה, מחיר הספר: 4 ל"י. הוא מונח על המדף בבית ההורים, צרוב שמש ואבק, מאז ומעולם. האמת, אחד מספריו הזניחים והחלשים יותר של עמוס עוז, ובכל זאת אני מיד נזכר בכמה שורות שקסמו פעם ולתמיד, תמונות נוף ישראלי מדומיין שמעולם לא הכרתי ולכן מיד גם האמת לאמיתה, למשל הפִּסקה הזו על הקיבוץ, ה־קיבוץ: "יום ביום נוגע וכבר בשבע בבוקר שפוך אור־צהריים לבן על גגות וצמרות, מלהיט את שבילי־הבטון, מדכא את המדשאות הנטושות, יוקד ברעפים ובגגות־הפח. אור עריץ זה נוהג לצייר מעגל חד וברור סביב כל מובלעת נגועת־צל. מכאן עד כאן. גבול הצל. אור כחול. קו. אור לבן. קו. אור כחול־לבן. ושיחי הנוי ישרי־הזווית וכן השדרות וכל ערוגות־הדשא הכל מדבר אליך בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים. (...) סככת־המכונות מכאן, חדר האוכל מכאן, ובניין־התרבות פוקק את הגיא בגופו הרחב, הנמוך. אנחנו כאן. על משמרת הסדר הטוב. באנו חושך לגרש".

אבל לפני הכל, ירושלים. לא נוף מדומיין, אלא אמיתי ומוכר מאוד. עמוס עוז הוא תבנית נוף מולדתי. זו אינה עמדה ערכית, אלא עובדה. עם היוודע מותו התקשרה אליי אמא. "אתה יודע שהשכן שלי מהילדות נפטר. אנחנו גם כמעט בני אותו גיל", אמרה את מה ששנינו ממילא יודעים טוב מדי. עמוס עוז כמו הוריי, ילידי ירושלים המנדטורית, השנים המהלכות עליי קסם לנצח, והשכונה שלהם־שלי, ירושלים של תל ארזה ומחנה שנלר, רחובות צפניה וזכריה, קינג ג'ורג' ומעיין שטוב, לעלות משטראוס למעלה לביקור חולים, קולנוע אדיסון, ואז למטה אל כיכר השבת.

והיד נשלחת שוב אל 'מיכאל שלי', ספר שכבר אי־אפשר לקרוא למען האמת - חנה גונן, גם בלי החוגים לספרות, הייתה תמיד קצת בלתי נסבלת - ומה שנותר ממנו הוא בעיקר בדיחות מתבגרים על חליל ועזיז. ובכל זאת, זה הספר המכונן, זה הספר עליך, על הנוף שלך, על בית מגוריך הראשון, "אין סוף לירושלים. תלפיות יבשת דרומית נשכחת חבויה בין צמרות אורניה המתלחשים תמיד". אני זוכר את מספרי העמודים, 75־76, דרך הפרחחים לבני השיניים המנפצים את פנסי שדרות רחביה, ועד לטיול הגדול שעשינו גם אנחנו לא פעם, כמו חנה ומיכאל, היוצא ממש מהבית של סבתא וסבא: "דרך שכונת הבוכרים ירדנו לרחוב שמואל הנביא עד שער מנדלבאום, ומשם עקפנו במשעול שבין בתי אונגארין אל השכונה החבשית, אל מוסררה ואל קצה רחוב יפו, עד כיכר נוטר־דאם. זוהי עיר צורבת. רבעים שלמים כמו תלויים על בלימה".

אנשים אחרים יגידו מילים חכמות על יצירתו של עוז. אצלי הכל מתחיל ונגמר בחוויה הפרטית של הקורא, של השבט שלנו, שבט האנשים שאמא שלהם נולדה בירושלים המנדטורית, מטר מעמוס עוז, עם הספרים שמונחים תמיד על המדף, זה עם דוב הגריזלי וזה עם תלפיות ובית הכרם ושכונת הבוכרים, שבט שקרא יחד איתי את הספרים שלו, שבט שכולל רק אותי, בעצם. או בפרפראזה על דברים שכתב הסופר על הקולנוע של ילדותו ('הגן האבוד'): אני מודה שיחסי ליצירתו של עמוס עוז הוא יחס של סנוב סנטימנטלי.

יוני ליבנה על 'אבא' מתוך הקובץ 'בין חברים' (2012, כתר)

תסריטאים הוליוודים שותלים חתול בבניין בוער כדי לאפשר לנו לחבב את הגיבור המחוספס תוך שניות. האוטובוס שעמוס עוז שלח לדרוס גור כלבים בסיפור 'אבא' - שנכלל בקובץ 'בין חברים' - השפיע עליי בצורה דומה ושונה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני קורא את עוז לא רק כדי לדעת על מה הגדולים מדברים, על מה כל הוויכוח, אלא שהוא שולח מסר גם לקורא כמוני. מסר חד וחד־משמעי: "משה ישר התרומם ועטף בזרועותיו את הגופה הקטנה הזאת, שעדיין הייתה חמימה, כדי שמכוניות אחרות לא ירמסו אותה עוד, והניח את הכלבלב המת לרגלי אקליפטוס מסויד לבן שצמח שם ליד המסעף. את כפות ידיו ניקה בחופן עפר אבל לא יכול היה למחות את כתמי הדם שעל מכנסיו ועל חולצת השבת הלבנה שלו".

לא בטוח שמדובר בסיפור טוב במיוחד, ואולי דווקא זה כוחו. הגיבור, משה ישר, הוא "תלמיד מן החוץ", שנקלט ולא בדיוק נקלט בקיבוץ יקהת. כלומר, בגלגולו המאוחר של הקיבוץ מ'ארצות התן', קובץ הביכורים של עוז מ־65'. למעשה, 50 השנים שמפרידות בין שני הספרים יכולות להסביר מדוע משה ישר - נער "ספרדי", יתום מאם, מופרד מאב חולה ומטושטש - נראה כמו צאצא למשפחה ענפה של גיבורים דומים בספרות הישראלית. ילדי חוץ, ניצולי שואה או עולים מזרחים, שנדרשים לפשוט מעל עורם את הביוגרפיה שלהם, את זיכרונותיהם, כדי להתקבל כתושבים סוג ב' בממלכה הקיבוצניקית.

הדבר המדהים הוא הדחף המורגש בסיפור הזה לתפוס בחולצתם של הקוראים ולומר להם: הילד הזה הוא אני. אבל "אני" הוא גם "אתם". גם חולצת השבת שלכם מוכתמת בדם. כולנו קורבנות. כולנו אשמים. יותר מעשור אחרי 'סיפור על אהבה וחושך', הרומן האוטוביוגרפי הגדול והמסכם של עוז, כמעט חובה לשים לב לתחפושת השקופה. להזדהות העמוקה של המספר עם סיפור חיים דומה בדרכו לזה של עוז: ההתייתמות מאם, ההגעה לקיבוץ כנער, הרגש האמביוולנטי כלפי עולם הערכים של האב. לא במקרה המספר, הקיבוצניק הכמעט אנונימי, עוקב אחרי הגיבור מחוץ לקיבוץ, במקומות שבהם אין לו דריסת רגל. לא במקרה הוא נמצא לצידו של הגיבור הבודד כצל בלי גוף, בסיטואציות אינטימיות ובודדות.

יהושע קנז השתמש בטריק דומה של התפצלות המספר במקום ובזמן בספרו 'התגנבות יחידים' מ־86'. אבל בסיפור המאוחר של עוז פועל משהו אחר. משונה, כאילו מפוקפק, גמלוני ודווקא משום כך יפה. הגיבור, מדווח לנו הסיפור, "התמלא פתאום סלידה מפני עצמו... אחר כך סלד מפני סלידתו ולעג לעצמו בלבו בעזרת הכינוי יפה נפש". דרכו של הסיפור להתחבא ולהתגלות ולומר: הנער המזרחי, הדתי, המלנכולי הזה הוא אני. הבגידה באבי, הרצון העז להתקבל ולהיות כמו כולם, הרצון ההפוך להתבדל, להתייחד, הטינה העצמית המתמדת. כל אלה הם מעין השתלת לב ספרותית, הפוכה, פנטסטית.

יש הרבה מה לומר על הרצון של עוז לבקש מהקוראים למתוח קווי דמיון בין הכותב, המספר והדמות הכתובה. הנאום הכמעט טבעוני, המצטדק, שהוא שותל במחשבותיו של הגיבור ("יום אחד עוד יהיה בעולם דור, חשב משה, שיקרא לכולנו רוצחים ולא יבין איך היינו מסוגלים לאכול את בשרם של יצורים כמונו"). ההתבדלות המאוחרת מדור ההורים והמחנכים ("יש לי דעה אופטימית מאוד על הספרדים", מצוטט בלעג המחנך של הנער, "נצטרך להשקיע בהם הרבה, אבל... בעוד דור או שני דורות הם יהיו בדיוק כמונו"). באותה עוצמה שעוז משתמש בדמותו של האאוטסיידר האולטימטיבי, הוא גם שולח אוטובוס לדרוס מול עיניו את גור הכלבים הסמלי. כמו הגיבור שלו, 'אבא' מבקש בכל מאודו למחות כתמי דם מידיו, בתוך קובץ שכולו מעוצב כמין הלוויה מתמשכת; קובץ שמסור לשורה של גיבורים עדינים, מעוכים, שהחברה הקיבוצית מקטינה ומבזה. מאחורי ההשוואה הצורמת שהסיפור עורך בין הסופר לבין הגיבור, פורצת אמירה בוטה ובלתי נשלטת על אכזריות והתאכזרות עצמית. לא הקיבוץ הוא העניין כאן, ולא סיפור החיים הממשי, הבדיוני, אלא קהילה ספרותית של כותבים וקוראים, דורסים־נדרסים, שעוז פונה אליה כאילו הוא עצמו הנער הנידח, כאילו הוא נהג האוטובוס. בקשת מחילה שאין לה נמען. מסכה שאין מאחוריה פנים. ˆ