מכתבים ששלח עמוס עוז לחבריו הסופרים ושמורים במכון "גנזים" שופכים אור על מלאכת הכתיבה, על הייסורים הכרוכים בה ועל הלך רוחו של הסופר.
במכתב ליהושע קנז הוא כותב: "ועוד מילה אחת על חבלי־יצירה ועל ייסורי כתיבה: אינני חס עליך ואין דבריך מעוררים בי רחמים. יודע אני שאם קם אדם ומבקש ליטול מעימנו ייסורים אלה, אין אנו מניחים לו ואין אנו מניחים להם. תצעק עד לב השמיים, חרף וגדף את עצמך ואת סיפורך, ואנחנו נמתין לך מאחורי הדלת וזר־של־פרחים בידינו".
מכתב אחר, ליורם קניוק, כולל שבחים על ספרו של האחרון "אדם בן כלב": "יורם, לא קל לי להפליג בשבחים מפני שאני קמצן גדול, ואני גם רשע קצת, אתה יודע. אבל 'אדם בן כלב' הוא סיפור אשר, איך להגיד לך, אני אצטרך אותו. זה מהדברים המעטים שהייתי רוצה להישען עליהם. זה סיפור שאני יודע שאחזור אליו בכל פעם שאהיה במצוקה גדולה".
ובמכתב לנתן יונתן ולאשתו נילי, ששיגר כשסיים לכתוב את "קופסה שחורה", הוא מעיד: "הנה זה מה שיש לי. קראו ואמרו לי. מפלצת? בדיחה רעה? עגל עם חמישה ראשים? הפעם באמת אין לי מושג מה עשיתי. אף לא תחושה, או ניחוש. מלבד נילי (רעייתו של עוז) אין אף קורא־עברית ברדיוס של 3,000 ק"מ בערך. כך שזה התחולל בבדידות".
צילומים: באדיבות מכון "גנזים", אגודת הסופרים
