"בגיל שש התקשרתי לחנות וביקשתי את אבא שלי. אשתו ענתה ובעצם הבינה שיש לו עוד ילד"
הלילות שהעביר כילד במועדוני קלפים. האב הנעדר שניהל חיים כפולים. התפקיד ב'עיר מקלט' ששלח אותו להסתובב עם פליטים. והשירות הצבאי שנגמר כשהוא ואמא שלו בוכים יחד אצל הקב"נית. דורון בן–דוד פרץ בזכות תפקיד של מסתערב קשוח ב'פאודה', אבל בחיים הוא כולו רגש
אם צוות השחקנים ב'פאודה' היה מחליט לצאת למלחמה, זה לא היה כזה מסובך: ליאור רז היה לוחם בדובדבן, גם יעקב זדה־דניאל היה לוחם בדובדבן, צחי הלוי היה קצין בדובדבן, ותומר קאפון היה לוחם בצנחנים. דורון בן־דוד, ששיחק שם את 'סטיב', דווקא שירת כעובד רס"ר. אבל אין לו רגשי נחיתות. "אני לא חושב שמישהו בסדרה ידע מה עשיתי בצבא. גם לא פחדתי, כי את החספוס קיבלתי מהחיים בבת־ים כבר קודם. בת־ים זו גם יחידה של מסתערבים".
גם בלי ההרואיות של הסיירות לא היו חסרים לו רגעים דרמטיים בשירות הצבאי. "אני בן יחיד לאם חד־הורית. לא היו לי אחים, זה לא היה בית ציוני או פטריוטי, זה היה בית הישרדותי, וקרבי לא בא בחשבון, לא מבחינתי ולא מבחינתה. אמרתי, אני אלך לעשות שלוש שנים, מה שאני מחויב. שלחו אותי לבה"ד 13, קורס בודק מעברים במחסום ארז. קיבלתי חום. אמרו לי, 'אם אתה מסיים את הקורס אין כל כך דרך חזרה'. יומיים לפני סוף הקורס הייתי במצוקה והלכתי לקב"נית. אמרתי לה, 'אני לא הולך, אני צריך להיות בבית, לעזור לאמא שלי'. היא אמרה לי, 'בסדר, בוא תסיים את הקורס', לא ממש הקשיבה לי. חזרתי על זה, 'אני צריך להיות בבית ואני צריך לעזור לאמא שלי'. ואז נכנסתי למין מנטרה כזאת, 'אני צריך להיות בבית, אני צריך להיות בבית', התחלתי לזוז ובאיזשהו שלב אני קולט שאני דופק את הראש שלי בשולחן שלה במין אמוק".
לא שיחקת.
"מה פתאום. ראו שאני בחרדה ובמצוקה ולקחו לי את הנשק. לא שאיימתי, אבל הם לא רצו להסתכן. עשו לי שיבוץ מחדש ושלחו אותי לבה"ד 12, בסיס של טירוניות וקצינות ואני - להיות עובד רס"ר. זה ליד הבית, יומיות, אבל אחרי כמה זמן הרגשתי שאני לא עושה כלום. מגיע כל יום באותה שעה, נכנס למשרד, אומר שלום, שותה את הקפה, צחוקים, לא עוזר לאף אחד, מיותר. משם הגיעה התרסקות מהירה של המצב הנפשי שלי. התחלתי להיות בדיכאון, הם קלטו שאני במצב נפשי לא טוב ושלחו אותי לקב"נית, אחת אחרת. אצלה כבר לא אמרתי כלום. שאלה כל מיני שאלות ולא עניתי בכלל, רק הסתכלתי על איזו נקודה. זה הרבה יותר מפחיד מאשר מישהו שדופק ת'ראש או מגיב. הביאו את אמא שלי שהתחילה לבכות ואז גם אני התחלתי לבכות. ראו תא משפחתי קטן ומצוקתי, אמרו לנו, 'חבר'ה, אנחנו לא צריכים אתכם, לכו, הכל טוב'. לדעתי הייתי עשרה חודשים בצבא בסך הכל. שיחררו אותי על פרופיל 21".
פחדת שזה יפגע בך?
"הייתי קצת בשוק כי לא ידעתי איך לעכל את זה, הייתי בן 19 וקצת. אבל לא נראה לי שרציתי איזה תפקיד ממשלתי. לא לאבטח את ראש הממשלה ולא להיות ראש ממשלה".
'פאודה' הייתה יריית פתיחה מאוחרת לקריירה שלו, אחרי שנים של קריירה מדשדשת. אבל מאז בן־דוד, 39, מזגזג בין תפקידי משנה חינניים נוספים, בדרך כלל באחד משני צידי החוק - שוטר ב'מטומטמת', עבריין ב'אבינו', שוטר ב'נופלות על הרגליים'. "אין מה לעשות, אני משדר חספוס", הוא אומר. עכשיו הוא מקבל את מה שחיכה לו שנים - הרגע שלו להתגלח ולצאת מאזור הנוחות עם תפקיד מרכזי ב'עיר מקלט', דרמת הפשע שיצרו עוזי וייל ואיתן צור על פי ספרו של ליעד שהם. הסדרה, שעלתה לשידור בחודש שעבר ב־yes וזכתה לביקורות נלהבות, עוסקת בחקירת רצח המערבת מבקשי מקלט ומחלחלת למוקדי הכוח הפוליטיים. גם בה יש שוטרים ועבריינים, אבל הפעם בן־דוד הוא לא זה ולא זה.
"בהתחלה נבחנתי לתפקיד של יריב, שהוא השיכור. אחרי זה נבחנתי לדורון, מישהו שבאודישנים יוצא על אשתו והם מקללים אחד את השני, ולצערי היה לי מאוד נוח במקום האלים והאגרסיבי הזה", הוא מספר. אבל בסוף הוא קיבל את דמותו של איתי נבון, עו"ד מצטיין שהפך לעובד סוציאלי המנהל מרכז לפליטים בשכונת נווה שאנן בדרום תל־אביב, והוא מגלם אותו בעדינות וברגישות גדולה, רחוק מאוד מהטסטוסטרון שאפיין אותו עד כה. "אמרתי לעצמי שאיתי בטח גדל בסביבה מאוד סטרילית, מתקשרת, כלוב של זהב, שהכל טוב ונוח שם וצריך לעשות את הדברים כמו שצריך, מה שההורים אומרים. התפקיד הזה הפחיד אותי", הוא אומר ומחייך בחמיצות, אולי כי החיים שלו היו כל כך רחוקים מזה.
× × ×
"מעולם לא הייתי בפיקוח כזה או אחר של גורמי רווחה או עובדים סוציאליים", הוא מבהיר וצולל אל זיכרונות ילדותו. אבל כמה דקות אל תוך הצלילה הזאת, הופך בן־דוד כולו רגש, ופתאום אין בו שום חספוס, רק אהבה וכאב. "אמא שלי עשתה הכל כדי שנחיה כמו שצריך. היא התחתנה בגיל 15 ואחרי כמה שנים התגרשה. עבדה קשה מאוד בשלוש עבודות כדי לשרוד - הייתה שוזרת פרחים באולם אירועים במרכז תל־אביב, שם היא הכירה את האבא הביולוגי שלי, האולם היה שלו. היו לו שלושה ילדים, הוא היה פרוד מאשתו והם ניהלו רומן, אני נוצרתי מהרומן הזה. הוא רצה שהיא תעשה הפלה כי זה לא התאים. הוא היה איתנו עד גיל שש, ובעצם ניהל סוג של חיים כפולים".
אשתו לא ידעה?
"כנראה שלא. בגיל שש התקשרתי לחנות שהוא עבד בה וביקשתי את אבא שלי. אשתו ענתה ובעצם הבינה שיש לו עוד ילד. זה מה שסיפרו לי. כנראה שיש לי מנגנון שמכחיש ומדחיק את כל המקום הזה. כל הסיפור התגלה, אמא שלי אמרה לו, 'תחזור לאשתך, אני משחררת אותך, לא מזונות ולא כלום, אני לא רוצה שום קשר איתך', והוא נטש את הבית. 'תחזור, להתראות, אני מגדלת אותו לבד'".
וזה מה שקרה?
"כן, אני ואמא שלי חיינו לבד - בן יחיד וחד־הורית. בבוקר היא הייתה מחלקת קפה וסנדוויצ'ים בבניין משרדים בויצו, בצהריים שוזרת פרחים, ובערב ממלצרת באירועים באולם. כל ערב הייתי איתה, לא היה לה איפה לשים אותי", הוא מספר בשקט, ולפתע עוצר, נחנק מדמעות, וממשיך. "כל לילה הייתי שם, אחי. בן ארבע, חמש, שש. אני זוכר אולם כזה קטן ויש כל מיני משרדים ליד. לפעמים הייתי יושב במשרד. אני זוכר את הגרדרובה, איפה ששמים את כל המעילים, הייתי עובד שם. מסתובב, עוזר, מביא דברים, והיא הייתה ממלצרת.
"כל ערב הייתי יושב שם, עד שמסיימים מאוחר בלילה, נכנסים לאוטו והייתי נזרק על הכיסא מאחור ונרדם". הוא מספר וממשיך להתרגש מכל זיכרון. "וואי", הוא נחנק שוב, "בדרך הביתה אני שוכב על המושב האחורי ונרדם, ואז מתעורר ורואה אותה מחוץ לאוטו בדרך, חותכת ענפים של דקלים, מניפות כאלה, משתמשת בזה לשזירת פרחים למחרת".
למה עצוב לך כשאתה חושב על זה?
"בגלל המאמץ שאמא שלי עשתה כדי שלא יחסר לי כלום. ולא היה חסר לי כלום. תמיד נתנה לי את ההרגשה שמה שאתה צריך - יהיה, ואני תמיד כאן בשבילך לא משנה מה. אבל קשה לראות את זה. זה ילד שאמור לישון בבית עכשיו, להיות מתחת לשמיכה שלו ועם הכרית, ולא לשבת מאחור באוטו המסריח הזה בלילה כשיש גשם". הוא לוקח כמה נשימות וממשיך לספר. "מאוחר יותר אמא שלי התחילה לעבוד במועדון קלפים בתל־אביב. אמא שלי חזקה מאוד־מאוד בקלפים".
מה, קזינו?
"לא, חוקי לחלוטין, אחי. מועדון חברים שאנשים באים ומשחקים רמי. היא הייתה ממלצרת, וגם לשם הייתי מגיע איתה. עוזר לפנות את המאפרות, מגיש לאנשים שתייה. אנשים היו מכירים אותה, ידעו שאמא שלי חד־הורית. ידעו שזה התא המשפחתי המאוד מיוחד, שאמא שלי מזל באה עם הילד. והתייחסו אליי מדהים".
בלילה הילד במועדון קלפים בתל־אביב, ובבוקר?
"הולך לבית ספר, הכל רגיל. אחר הצהריים הולך לשחק כדורגל או להשתולל בדיונות, ובא הביתה בערב. היו גם שלבים שהיא לא הייתה עובדת שם אבל הייתה הולכת לשחק, רצתה קצת חיים משלה. ואז, בגיל 10־11 ככה, הייתי הולך לישון, קם באמצע הלילה והבית היה ריק. ואז הייתי שם בווידיאו שני סרטים שהיו לי בבית - 'מציצים' ו'ספורט הדמים', שתי הקלאסיקות שגדלתי עליהן. סעמק", הוא אומר ושוב מגיעות הדמעות.
הסרטים היו מרגיעים אותך.
"כן".
אבא שלך היה בתמונה?
"עד גיל שש הוא היה לפעמים, אולי הוא בא ואולי הוא לא בא. אמא שם תמיד. אבא שם לא תמיד. ובגיל שש הוא נעלם. לפעמים הוא היה מתקשר והיינו מדברים. לא שיתפו אותי כל כך, הייתי קטן. זה לא משהו שאפשר לשבת עם ילד בן חמש ולהסביר שיש לו אישה אחרת. בגיל מאוחר יותר הבנתי את הדברים. הייתי פעם אצל דודה שלי בנתניה, הוא בא לשם כדי לתת לי או לאמא שלי משהו, ואז ראיתי את אח שלי מרחוק מחכה, הוא בא אחריו. אבא שלי לא ידע שהוא בא אחריו, ובתור ילד לא עשיתי קישורים, לא מספרים לך כלום. ואחרי שהוא חזר לאשתו הוא הביא עוד שלושה ילדים. באיזה שלב אמא שלי הכירה מישהו. הוא חי איתנו אבל זה היה מאוד קשה, בהתחלה לא יכולתי לקבל את זה".
היית רכושני כלפיה?
"מאוד. היא הייתה האישה שלי, לא קיבלתי אותו. והיה לי מאוד קשה שלא היה לי אבא. כשהייתי קורא לבן זוג של אמא שלי בשם הפרטי שלו כולם שאלו אותי, 'למה אתה קורא לו ככה?' לא רציתי שיידעו שההורים שלי גרושים כי אז זה לא היה מקובל, זה היה נורא. כל הזמן היו אומרים, 'אתם לא דומים' או 'למה הוא לא כתוב על השלט של הדלת?' כל מיני דברים שהייתי צריך להמציא. תמיד עבדתי בלהסתיר את זה, וזה מעייף. אמא שלי הייתה איתו און־אנד־אוף, עד שלפני 12־13 שנים הוא חלה בסרטן ונפטר".
ויש לך קשר עם ששת האחים שלך מאביך הביולוגי?
"כן, זה התחיל אחרי 'פאודה', ראו אותי בכל מיני מקומות, עשו את הקישורים. אני מכין שחקנים לאודישנים, ולפני שלוש וחצי שנים קיבלתי טלפון הביתה. מישהו אומר לי שלום. שאלתי מי זה. אומר לי, 'תגיד, כמה עולה לעשות שיעור אצלך?' אמרתי, '300 שקל, למה?' אומר לי, 'אוקיי, מתי אפשר לבוא?' שאלתי אותו שוב מי זה והוא אומר לי, 'קוראים לאבא שלך ככה וככה? גם לאבא שלי קוראים ככה וככה. אני אחיך'. ואז נכנסנו למין איזה שיחה כזאת עמוקה. היום אני בקשר עם חמשת האחים האחרים, דווקא איתו לא. עם אחותי הגדולה אני בקשר הדוק, חברים ואחים כאילו לא הפרידו אותנו בחיים. אבא שלי גר בנתניה, הוא דתי, היום אני מקובל אצלם בבית, אנחנו מתראים ומדברים. גם עם אשתו. אני לא אשם בכל הסיפור".
מה אמא שלך אומרת על זה?
"'זה עניין שלך ושלהם, תעשה מה שטוב לך'. טוב, אמא שלי מדהימה".
היא מאוד מרגשת אותך.
"כן. עכשיו עם 'עיר מקלט' היא הגיעה לפרמיירה. צילמו אותי פה וצילמו אותי שם ודיברתי עם מישהו, וכל הזמן העין שלי הייתה עליה, אני רואה אותה, והיא עם המעיל שלה נורא קטנה ומסתכלת, גאה. אחרי כל הקושי שהיא עברה, היא עבדה כל כך קשה, השתלם לה".
× × ×
היום הוא גר בחולון עם אשתו מיטל, מורה ליוגה, ושלושת ילדיהם. "ואני אבא מאוד מעורב, לא מרשה לעצמי לפספס או להיכשל", הוא מבהיר. יש לו את המשפחה, המשחק, ואת סדנאות ההכנה לאודישנים ומשחק מול מצלמה. עכשיו זה נראה טבעי, אבל גם המסלול הזה היה מפרך. בן־דוד לא היה ילד שחלם להיות שחקן וגדל בחוגי דרמה. אחרי הצבא הוא התחיל לעבוד בעבודות מזדמנות, אחת מהן סמלית במיוחד: "עבדתי כמה חודשים טובים בהתקנת צלחות לוויין ב־yes (האכסניה של 'פאודה' ו'עיר מקלט', נ"ז). עבדנו אני, עוד ערבי ועוד רוסי, כמו בדיחה. יש לי פחד גבהים והעבודה היא על גגות. תמיד אמרתי, 'אני אעביר לכם את הציוד ואתם תתקינו'. הייתי גם מנקה שטיחים - בבתים, במתנ"סים, באוטובוסים. אבל היה לי מין חיידק כזה - להגיע לצוות בידור".
לא היה לו ניסיון על במה, לא שירה, קצת ידע לזוז וזהו. בגיל 20 ניסה להשתלב בצוות בידור באילת וחזר אחרי שלושה ימים. שנה מאוחר יותר ניסה שוב. "שלחו אותי לקלאב־הוטל טבריה. הגעתי לשם בחורף, לא היה כלב וזה היה טוב בשבילי, מאוד רגוע. מישהו שקשור להנהלה של הצוות שאל, 'למה אתה לא הולך ללמוד משחק?' אמרתי, 'לא חשבתי על זה'. אז סבבה - נלך". הוא התקבל לשלושה בתי ספר אבל רצה ללכת ל'ניסן נתיב', שאת האודישן שלו לא צלח. "ואז יום אחד אני מקבל טלפון לחדר שלי, 'יש איזה מישהו שמחכה לך בלובי'. אני יורד ומישהו לוחץ לי יד, 'נעים מאוד, גרי שלח אותי'. גרי זה גרי בילו, המנהל של בית צבי אז. 'הוא רוצה לדעת למה לא סיימת את תהליך ההרשמה'. אמרתי לו, 'אתה רציני? שלח אותך עד לפה?' הוא אומר שכן, 'ובגלל שהיה לך אודישן כל כך טוב, אם תירשם אנחנו מוכנים לתת לך מלגה של חצי מהשכר לימוד'. נרשמתי, ולהבדיל מהרבה אנשים שחוו חוויות מאוד קשות, לי היה מדהים. גרי היה, זו הייתה תקופה שאחרינו המטוס התחיל לקרטע. גם בגללו".
נזכיר שבשנים האחרונות יצאו לא מעט סיפורים על התעסקות מינית שלו עם סטודנטים.
"אני לא חוויתי, זה עבר לידי. אף אחד לא שם עליי עין ולא שם עליי יד, לא רגל ולא נעליים. שמעתי בדיעבד על כל מיני אבל זה היה ממש רחוק ממני. בבית הספר היו הרבה תחרויות מונולוגים ומי שזוכה מקבל כסף. אנשים נלחצו מזה, אני אמרתי, בוא'נה יש לי פה הזדמנות עסקית. הייתי חייב את הכסף, לקחתי איזה שש־שבע מלגות, וכל מלגה זה 3,000 שקל. זה סגר לי את החצי השני של השכר לימוד, הם יצאו ממני מופסדים".
אבל אז הגיעו החיים האמיתיים.
"כן. סיימתי בית ספר למשחק בן 25. שלחתי מאות קורות חיים, הייתי ניצב ועשיתי הדרכות וסדנאות והצגות ילדים וכל הזמן אודישנים - עוד אודישן ועוד אודישן. היו הרבה עבודות מבאסות. ניצב או בובה, הייתי ארנב בהצגה 'דלת הקסמים'. הייתי ארנב, אחי! ואתה צריך לשנות את הקול שלך ולהתחיל לדבר כמו ארנב, וכל תנועות הגוף שלך הם כמו ארנב. אבל אתה שחקן מאוד רעב, אז אתה לוקח כל מה שנותנים לך. היו לי מאות אודישנים, והיו אודישנים פצצה, ואמרתי לעצמי, 'למה אני לא מקבל? פאק, מה אני עושה לא טוב?' ככה שבע־שמונה שנים. עשיתי דרך, מצאתי את האישה שנכונה לי, והפריצה קרתה".
ופתאום מזהים אותך ברחוב.
"אחרי שיצאה 'פאודה', היה אירוע יחסי ציבור באיזה מועדון בטבריה והזמינו אותי אליו. אני נכנס, שותה, רוקד, פתאום באות שתי בנות וצועקות, 'וואו, אני לא מאמינה, אני לא מאמינה!' מתפתחת שיחה והן אומרות, 'יו, איך שכבת עם אשתו של דורון!' ואמרתי, 'לא, זה לא אני, את מתכוונת לצחי הלוי'. והיא ממשיכה, 'אבל איך שכבת עם אשתו של דורון, למה עשית לו את זה? לא יפה', ואני אומר לה, 'זה לא אני, אני סטיב הנהג', אז היא אומרת, 'אה, זה שהתפוצץ!' אמרתי לה, 'לא, גם זה לא אני'. היא אמרה, 'אז מי אתה?' אמרתי לה, 'עזבי, בואי נעשה סלפי'".
מצחיק. ועכשיו כש'פאודה' משודרת גם בנטפליקס, מזהים אותך מחוץ לישראל?
"חזרתי לפני שבועיים מארצות־הברית. הסתובבתי בניו־יורק ומישהו מסתכל ויש מבט של, 'רגע, מי אתה? פאודה, מן! יו אר פרום פאודה!' אני מקבל הודעות מארגנטינה, ספרד, קולומביה, מארצות ערב, מכל מקום בעולם, ערבים שבאים לארץ ורוצים להצטלם איתי, 'אשתי מתה עליך'".
ואז, מהבלגן של השטחים, עברת לבלגן של דרום תל־אביב. איזה תחקיר עשית לקראת התפקיד ב'עיר מקלט'?
"ניגשתי למרכז סיוע לפליטים בדרום בתל־אביב, נפגשתי עם מירי המנהלת. היא חשפה בפניי פרטים ונתונים שאף אחד פה לא יודע. הופתעתי מכמות מבקשי המקלט, פליטים, מהגרים, לאו דווקא מאריתריאה, גם מרוסיה ומכל מקום אחר. כמות מטורפת שנמצאת בדרום העיר - ביחד זה 200 אלף איש לדעתי. וזה כמו איזו ביצה של אנשים שנזקקים, כמו בקטריה כזאת שמתעצמת שם ולא עוזרים להם. לא מקבלים עזרה מהממסד".
הממסד יגיד - אנחנו לא הזמנו אותם, חלקם הגדול לא־חוקיים, למה לעזור?
"כי זה בני אדם, אפשר לשים פלסטר על הפצע, ברמה הראשונית. אנשים נזקקים כרגע - לתת להם לאכול, לעזור להם למלא את הטפסים, להגיע למצב מאוזן עם החיים שלהם, לבנות תשתית בדרום תל־אביב. כמובן שסובלים מזה התושבים, שגם הם מסכנים. בנאדם פה ייפול, אתה לא תלך לעזור לו? בטח שכן. מה, זה לא נוגע? זה כמו אמנת החובש, אני לא אומר לפתוח את השערים ולהכניס את כל מי שרוצה. פצוע? תטפל בו. לא משנה אם הוא שחור או לבן או מרוסיה או לא משנה מה. יש פה גזענות מאוד גלויה. הזדעזעתי מהדברים. המקומות מאוד אפלים, מאוד קטנים, מאוד סגורים, הכל שם מלא עשן, דחוס. אתה מרחם עליהם ופתאום אתה מבין איפה הם. ראיתי שם את האנשים שמחכים להגיש טפסים כדי לקבל מעמד של פליט, הזמן שהם מחכים, ואין להם אוכל ואין כלום, באים למרכז סיוע לקחת שימורים, חיתולים. אמהות מסתובבות עם תינוקות, התחלתי לבכות שם. התחלתי לבכות מולם".
לפנייה לכתב/ת 
