{ }
רביעי 13 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    7 לילות • 01.01.2019
    כוח צביקה
    השכנות שהיו מפטמות אותו כילד שמן בבאר–שבע, המסע לקבר של סבא שהחזיר אותו לדבר רומנית בהפתעה, המוות הפתאומי של אבא שלו, הגירושים הקשים והחתונה שבה הרגיש שאלוהים נגע בו. עכשיו צביקה הדר הופך את הלימונים בחייו ללימונדה בעוד עונה של 'לצבי יש בעיה' וחוזר לרגע שבו נולד ז'וז'ו חלסטרה והכל התחיל
    גבי בר חיים | צילום: טל שחר

    רומניה. אבא ואמא שלי, אליאס ואנה, הכירו ברומניה. התחתנו שם. ברחו משם. זרקו אותם מהאוניברסיטה מול כולם בגלל שביקשו לעלות לארץ. צעקו עליהם, 'עופו מפה'. עלייה של סוף שנות ה־50, ישר למעברה בחצרים. משפחה של רומנים גזעיים. אני דור שלישי לשואה. חלק מהמשפחה של סבא שלי, מלא אחים, היו בטרנסניסטריה. לפני שנה נסענו לטיול שורשים ברומניה. אני, אמא שלי ואחותי. היינו ביאסי, משם הם באו. יש שם קבר אחים ענק. שמעתי לראשונה סיפורים. אמא שלי פתאום סיפרה. כשהם עלו לארץ הם לא ממש דיברו. רצו ילדים צברים. וואחד טלנובלה.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    הגענו לקבר של סבא שלי שאני נקרא על שמו, שרול הרש, הוא נפטר בגיל צעיר מאוד מסיבוך של דלקת ריאות, אחרי שהוא שחה בנהר ברומניה. גבר שבגברים. ועד שמצאנו את הקבר. הוא היה כולו הרוס. הייתה שם איזה גויה שאחראית על בית העלמין, והיא זוכרת בערך איפה קבורים ומשלמים לה בקשיש. נראית כמו דמות של אפלפלד פלוס הגשש החיוור. חיפשנו פועלים שישפצו את הקבר. והיא מדברת איתי, ופתאום בבום, הרומנית חזרה לי אחרי שנים! כי סבתא דיברה איתי רומנית. פשוט התחלתי לדבר את השפה. זו הייתה סגירת מעגל כיפית. פתאום אני ואמא ואחותי יחד. פתאום חזרנו לילדות. האוכל. המוזיקה. זה היה חזק מאוד. אפילו הכי בקטנה: המסע אחרי הקבב הרומני המושלם. רק משפחה רומנית יכולה להבין כמה זה חשוב! האיקרה. הדג. דליים של שום. הרגשתי שם שהגעתי הביתה.

     

     

    שכונה ד', באר־שבע. גדלתי בפרק של 'שנות ה־80'. כמה רומנים בתוך מובלעת מרוקאית בשכונה ד' בבאר־שבע. הרבה ילדים ושמחה ותום כזה. עד היום אני מרגיש כמו שגריר באר־שבע בתל־אביב. אבא שלי ז"ל עבד במשרד השיכון. כשהיו באים בני דודים שלי, הוא היה דבר ראשון לוקח אותם באוטו להראות להם את ההתפתחות של באר־שבע. ויש קשר עצום בין השכונה שנולדתי וגדלתי בה, לבין זה שקיבלתי התקף לב בגיל צעיר יחסית: זה בגלל שאכלתי את כל האוכל שהיה שם. אני הייתי אווז פיטום של שכונה שלמה. אין אוכל שלא טעמתי מהסירים, הולך משכנה לשכנה. הייתי ילד אהוב, צביקה החמוד, שמנמן - מה שמנמן, היה לי צוואר של בייגה שוחט! הייתה לנו מטפלת כי אבא ואמא עבדו קשה, אמא שלי הייתה סגנית מנהלת של מבטחים באר־שבע, והמטפלת הייתה תוניסאית וגדלתי על האוכל שלה. והייתי אוכל הכל. הייתי פח זבל. אבל לא נתנו לי הרגשה שאני שמן. הייתי אהוב. גם לא הייתי אוביס. הייתי מצחיק. והייתי משחק כדורסל וכדורגל, לא הייתי טוב אבל הייתי בועט או קולע מדי פעם. זה הספיק.

      

    לא מזמן היה כנס מחזורים. בטח שהיה כיף לבוא בתור אחד שהצליח. בטח בדימוי שלי, שהייתי לפלפון ושמנמן, ופתאום אתה רואה את כל המגניבים שהזדקנו. מכירה את זה שהיה מגניב והיה לו קעקוע של תנין שעולה לו מהביצים לכיוון הבטן? אז עכשיו יש לו כרס כזאת גדולה שהלטאה לא יכולה לעלות. היא תקועה למטה ולא רואים אותה, מרוב הכפל. סיפור אמיתי. ואתה בא ונראה סבבה והצלחת בחיים, עם סיגר ואוטו חדש - והטלוויזיה והמורות באות וצביקה־צביקה. היה כיף. יש בזה נחת.

     

     

    נשיקה ראשונה. עם בנות הייתי מאוד ביישן. עד שלא אמרו לי 'בוא', לא הייתי בא! נשיקה ראשונה בגיל 16. עד שמישהי לא נישקה אותי פיזית - תקפה אותי! - זה לא קרה. התאהבתי בגיל מאוד מאוחר. בצבא. באחד הפרקים העונה של 'לצבי יש בעיה' (ימי חמישי ברשת 13), אני אומר, 'מה התחביב שלי כנער? לאונן'. היו חוברות. היינו רואים במספרות את העמוד האחורי של 'לאישה'. הולכים למספרות! לא מאמינים כמה טוב מזלנו. לאבא של אחד הילדים הייתה חוברת 'בול'. איזה פלייבוי היה בבאר־שבע. הכי הארדקור. פנטזיה? פארה פוסט מ'המלאכיות של צ'רלי'. היה משהו בבאר־שבע אז שהיה נורא תמים. גם אלכוהול לא היה. למרות שגדלנו בשכונה קשה, ההבדל בין הטובים לרעים היה מובהק. לא סמים. לא סיגריות. זה עבירה. סקס? רק למי שהיו חברות. בואי. אז לא הייתה לי. וסטוצים בטח לא היו לי.

     

     

    צילום: ענת מוסברג
    צילום: ענת מוסברג

     

    הפועל באר־שבע. במגרש הכדורגל הישן היה הריח של המנהרה עם השתן. ויש את הרגע שאתה ואבא שלך נכנסים יד ביד לתוך מכלאות ברזל, באופק אתה רואה דשא, ובדרך לשם אתה עובר דרך צחנה איומה, אבל אתה הולך למגרש עם אבא שלך - זה דבר שגומר אותי לחשוב עליו גם עכשיו. כשבאר־שבע זכו באליפות הראשונה בכיתי כמו סמרטוט על הבמה. אני מנחה כל שנה את חגיגות אליפות - בוכה כל פעם. רק רציתי שאבא שלי יהיה איתי. אני זוכר שראיתי את דני קושמרו עם אבא שלו - גדלנו באותה שכונה, הוא גם רומני ואבא שלו אגב עושה קבבים מעולה - ואמרתי לו, 'תקשיב, הרגע הזה שאתה עם אבא שלך, זה גומר אותי'. רק בבאר־שבע יש תורים למשחק ובא בן־אדם בן 47 וצועק, 'אני ילד! תנו לי כרטיס ילד!' והחיבור הזה - באיזה הזדמנות ילד רואה את אבא שלו מתפרק, צורח, בוכה? אתה לא רואה את זה ביום־יום. אתה רואה אבא שמתפקד סביב הפרסונה האבהית שקבעו לו. בכדורגל אתה רואה אותו פורק כל עול. הוא היה מתרגש! מקלל! זה דבר שאי־אפשר להסביר אותו. הייתי מתרגש. מחכה לזה. זה היה הזמן איכות אב ובן שלנו, כל שבת.

     

     

    ילד טוב. הייתי ילד טוב אבל שילמתי על זה. לא היה לי מרד בהורים. אני זוכר שהייתה מישהי שהתאהבתי בה נורא והיינו ידידים, ולא היה אומץ לעשות את המוּב. יפה ומדליקה והכל. חלום שלי. במועצת תלמידים אמרתי, נארגן טיול לאילת, ואז אני אציע לה, 'בואי נהיה חברים'. ההורים לא הרשו לי לנסוע, כי הם גילו שאני מארגן טיול לא באחריות בית הספר. הטיול קרה, ובגלל שהייתי ילד טוב במקום להגיד להם, 'לכו חפשו את החברים שלכם' - אני, שאירגנתי טיול שלם כדי להיות איתה, לא יצאתי לטיול. היא יצאה וחזרה עם חבר. שלוש שנים הם היו חברים. ואני הייתי עם אמא שלי בחשבון על זה, בטיפולים אצל הפסיכולוגית 20 שנה אחרי, על למה אני לא עומד על שלי מולם.

     

    פעם היה עט, שאם היית מפרק, יכולת לשים באוזן וזה נראה כמו עגיל בלי לעשות עגיל, ואני כל כך רציתי עגיל באוזן. יום אחד אמרתי, אני אבוא הביתה ואשים את זה. זה נראה נעוץ יפה כזה. אבא שלי בא מהעבודה, תפס את האוזן, הוציא את זה החוצה וזרק. אמרתי לו, 'אתה נורמלי? ואם זה היה מחובר? היית תולש לי את האוזן'. והוא אמר, 'אני מכיר אותך, אתה בחיים לא תעשה'. אני לא אשכח את זה, איך ישבתי ואמרתי לעצמי - כן, אני לא אעשה כי אני שפן, והוא יודע שאני שפן. מצד שני הוא מכיר אותי. אתה לא יודע אם זה טוב או לא. עד היום.

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

    לימודי משחק. הגעתי ללימודי המשחק מבאר־שבע והייתי חסר ביטחון לחלוטין. כולם קראו מחזות ואני לא קראתי בחיי. הייתי בתיאטרון, אבל לקרוא מחזה? ושם באו אנשים שלמדו באמנויות. זה מדבר על התפקיד של יאגו ואני מבאר־שבע, רק חושב, מי זה יאגו? פער נורא־נורא גדול. אני זוכר שבאחד השיעורים שאלו, מה התפקיד שאנחנו חולמים לעשות. כולם אמרו, 'אותלו'. ואני אמרתי, 'אני רוצה מוני ובראבא'. כולם הסתכלו עליי וצחקו, אבל זה מה שרציתי באמת. עד היום זה המודל מבחינתי.

     

     

    חתונה ראשונה. בחתונה הראשונה הייתי נורא צעיר. זוכר בעיקר עניבה מכוערת שלי. נוראית. נכנסנו עם קלרינט וזה היה בקיבוץ. היינו נשואים 12 שנה. שם היה אחד המשברים הגדולים של החיים שלי: כל מה שבנית מתפרק. בשלב מסוים אתה טובע, ואז אתה אומר די. נורא פשוט. אני זוכר שאני מבין שבסופו של דבר, זאת תקשורת בין אנשים. כשהיא נגמרת, אתה מרגיש נורא בודד ואומלל ונכשל. ומה זאת אומרת? כל מה שכל חייך הקמת ושיחקת, שזה מה שממלא אותך אושר, ולא היית מאושר - נגמר. אני חושב שלא הייתי מאושר כל הזמן, אבל יש את הרגע שאתה מודה בזה. אתה לא רוצה לאכזב את הסביבה ולא את עצמך. אתה אומר זה בסדר, זה יעבור. אתה משקר לעצמך על בסיס קבוע ונאחז בפינות. שנים הייתי לבד בתוך הזוגיות. זה עצוב. ובסוף היה לי אומץ להיות באמת לבד. אבל כשכבר עשיתי את זה, זה הוכיח לי כמה נכון עשיתי. כי הייתי כל כך מבוהל ממה שעשיתי שאם הייתי מזהה שטעיתי, הייתי חוזר לשם מהר. אבל הבנתי כמה צדקתי.

     

     

    ז'וז'ו חלסטרה. ז'וז'ו נוצר הרבה לפני 'הקומדי סטור'. כסטודנט למשחק עשינו קברט שנקרא 'לחץ'. ז'וז'ו הזמיר המשתקם היה דמות שם, פארודיה סאטירית על זמרים שכתבו שירים בכלא, ואז היו מתראיינים אצל גבי גזית ומהר מאוד אונסים איזה ילדה, או עושים מעשה מגונה בנער וחוזרים פנימה. הקברט הסאטירי היה ביקורת על החברה שמקבלת אותם נורא מהר וסולחת. היינו מופיעים בברים. הייתי אומר, 'ערב צח, ערב זך'. המצאתי את העיגולדים. חולצה צהובה, חליפה ארוכה ושרשר - שהכנתי מכבלים של חשמל שצבעתי בזהב, ומגן דוד עם סלוטייפ. והפיאה הייתה מכיתה ח' מאיזה הצגה. וז'וז'ו התחבב על הקהל.

     

    הקהל היה נהנה מהסטנד־אפ בבר ולסיום הייתי עושה שיר שכתבתי בכלא. הילדה הכי יפה בגן: הילדה הכי יפה בגן/יש לה צמה הכי יפה בגן. ובבית האחרון שרתי ז'וז'ו מספיק/רק לא בישבן/ככה היא אומרת. ואז הקהל היה משתתק ואומר, 'יא בן זונה'. וזה לפני MeToo! ואז הייתי אומר להם, 'ותחשבו על זה יהההה' ובורח. ככה התחיל ז'וז'ו. לימים טמירה (ירדני, מטדי הפקות) באה לראות את זה ואמרה לי, 'עזוב סאטירה, תעשה רק מצחיק'. אמרתי מה פתאום! יש כאן סאטירה! אמרה לי, 'תפסיק לבלבל את המוח'. וככה היה. מה שיפה זה כמה שהנמר קרה במקרה: באחד מימי הצילום, המגישה לא הביאה את החליפה הצהובה של ז'וז'ו ולא ידענו מה לעשות. הייתה איזה חולצה מנומרת של אישה. שמתי את הדבר הזה וכוכבה, אשתו של אסף אשתר, הביאה לי חליפה מנומרת וזהו.

     

    איפה הכסף? היינו בטוחים שעם ז'וז'ו נעשה כסף של החיים. באה מישהי שעושה תחפושות ואמרה, אני רוצה לקנות את הזכויות לתחפושת של ז'וז'ו. חשבנו שנעשה מיליונים. כל המדינה הייתה עם תחפושת ז'וז'ו והיא באה בוכה למשרד ואומרת שהכל זיופים. איך יכול להיות? לקחנו חוקר פרטי. הגענו למפעל בשטחים, שני חוקרים פרטיים ושוטר, ואמרנו, נראה להם מה זה זיוף. זה היה המון כסף, באמת. מגיעים. שני ב.מ.וו בחוץ. פותח לנו את הדלת חתיכת ערס. אחד המפחידים. השותף שלו ערבי. אמרנו, אתה זייפת את התחפושות של ז'וז'ו. אמר, אני לא זייפתי ז'וז'ו. עכשיו, מאחוריו רואים את כל המנומר! אמרנו, מה זה המנומר שם? ענה שזה תחפושת של נמר. מראים את הגורמט דולר, ומה זה? עונה, זה תחפושת של מדד. שואלים אותו, מה זה הפיאה? אומר לי, זה פודל. אין לך קייס. תמות! לך תוכיח. הוא עשה מיליונים. הלכנו משם כמו מטומטמים. אי־אפשר היה לפתור את זה בלי קטטה. ואני - כשיש קטטה, אני בורח.

     

     

    סגירת מעגל. אחרי הכישלון של התוכנית 'שישי שואו' שעשיתי, היה לא פשוט. לא עבדתי. ומתקשרים אליך הביתה אנשים, מפיקים, ואומרים אתה תהיה קוף בהצגה חדשה, תבנה את עצמך, אני יודע שאתה יושב בבית. ואתה מרגיש שאתה במסחרה. במחיר עבדות, אבל זה הביזנס. הכל בסדר. אבל באותו רגע זה מוות. הייתי נשוי, כבר הייתה שיר, יש לך חרדות ואתה אומר, במה אני אעבוד? וזה הארץ, אתה לא אומר, אני אשב שש שנים בבית, עשיתי מספיק כסף. שנה לא עבדתי. פיזית לא נכנס כסף.

     

    טלעד השקיעו כסף ב'עפולה אקספרס'. חלק מזה, לדעתי, בגלל שהסרט היה איתי והם רצו לסגור מעגל. אני זוכר שבהשקה של הסרט, שהיה אחד הפרויקטים שגרמו לי לחזור אחרי 'שישי שואו', עוזי פלד (מנכ"ל טלעד דאז) עלה ודיבר בשבחי, איזה שחקן וכמה יכולות. אמרתי לו על הבמה שזה יפה שהוא אומר את זה אחרי הצלחות, אבל אדם נמדד אחרי הכישלונות שלו, ושהוא היה צריך להגיד את זה אז, אחרי 'שישי שואו'. זה היה הכי לא פוליטיקלי קורקט, אבל הוא קיבל את זה באהבה. זה היה רגע של סגירת מעגל של החיים.

     

     

    אבא. כשאבא נפטר הוא היה בן 53 ואני בן 22. אני לומד משחק אז כמה חודשים. ממש בהתחלה. שכרתי דירה בתל־אביב עם מי שהייתה לימים אשתי הראשונה, והם באו לקנות לנו דברים לדירה והלכו לראות את הפלא שנקרא גן העיר. שם הוא חטף וואחד התקף לב והתעקש לנהוג בעצמו לאיכילוב. הוא היה מאושפז בטיפול נמרץ שבוע־שבועיים, שלחו אותו להשתקם. כאילו יצא מזה, אבל הרופאים אמרו שהלב שלו נפגע ושהוא לא יחזור להיות מה שהוא היה. לא הצלחתי להיפרד ממנו. זה קרה די במפתיע. ובן־אדם שנפטר בגיל צעיר אתה תמיד מאדיר אותו. אבל הוא היה מאוד מיוחד. מאוד מצחיק. הרבה אנשים מעידים שאנחנו דומים מאוד. הייתי מאוד מחובר אליו. גם לאמא שלי שתיבדל לחיים ארוכים. אישה נדירה. מאבא קיבלתי את האישור ללמוד משחק רק בבית חולים. אני זוכר את הרגע שהוא אמר לי, 'חשבתי על זה, וגם אני אהבתי לשיר ולנגן ואתה תצליח בכל מה שתעשה בחיים'. כאילו השלים עם זה.

     

    אני קיבלתי התקף לב בגיל 48 על ההליכון. ואז אתה מבין שהדנ"א הוא חרא. ושהתורשה חרא. ושלא רק פלוסים יש לך מאבא. אתה מבין שהרומנים זה עם חלש. גנים חלשים של מחלות של אשכנזים. אתה צריך לשמור על עצמך. לאשכנזים יש מלא מחלות. פי שבעה בדיקות גנטיות לפני היריון. אשכנזים הם עם חלש, מה לעשות. אבל על זה לא מדברים בקיפוח! ואנחנו קופחנו אוטומטית! אז זה עובר בראש. אבל אני לא חרד מזה. החרדה היחידה שלי באמת זה שאני לא עושה הליכות. לא מסוגל. כי הרגע שזה קרה לי היה על ההליכון. ברגע שאני מתחיל ללכת, למרות שאין לזה שום קשר, זה עושה לי לא טוב. אני מעדיף לרעוב ולשמור על דיאטה יותר חריפה ולא לעשות כושר. זו חרדה גדולה אבל אפשר לטפל בה, אבל בינינו זה נוח לי כי אני לא אוהב ספורט.

     

     

    חתונה שנייה. זה מוזר, אבל בתפיסה שלי אני נשוי פעם אחת עם לטי ומה שקרה לפני זה... זה משהו שקרה. הייתי שם. לא יודע להסביר את זה. החתונה הזאת היא הדבר האמיתי. האירועים שאתה זוכר כמעצימים בחיים שלך מעטים מאוד. החתונה עם לטי הייתה כזאת: הרגשתי שאלוהים נוגע בי ואני נוגע בו. אחד הרגעים המרגשים בחיי. בבית כנסת. התחתנתי מהבנה אחרת, אתה לא מובל לחתונה, אתה רוצה את זה. זה נעשה כמו שאתה רוצה שזה ייעשה. אנחנו נשואים 11 שנה. לטי עבדה בטדי וככה הכרנו. ועף לי הסכך. היו זיקוקי דינור.

     

     

    אסי עזר. זה שזה רעיון של אסי שהוא ימות ב'לצבי יש בעיה' זה מהמם. אנחנו חברים. משהו נורא מצחיק בדמות של אסי שהוא לוקח אותה עד הסוף. אגב, זה שהוא מת בסדרה זו סגולה לחיים ארוכים. ואני אומר בתוכנית, סליחה שקינאתי שהיית מגניב כזה ואחלה כזה. זה פחד של אמן שמישהו ייקח לו את העבודה: לחשוף את זה ולדבר על זה, על הרגע שבו לא תהיה רלוונטי. אני, לעשות סטטוס באינסטגרם זה גדול עליי. אני עילג. אומרים לי, אתה מסיים הופעה, תעשה סלפי עם הקהל ותעלה - אמרתי אני אעלה? לא מבין את המנגנון הזה. כלומר מבין, יש לי אינסטוש ושמינטוש, אני מבין שזו השפה, אבל אני לא חי בשבילה. לכן ב'כוכב הבא' הבנו שצריך להביא מישהו אחר שיחזיק את המותג עוד כמה שנים. המקום הזה הספציפי, שאתה מחליט שאתה הולך הצידה, מוותר על הפוזיציה של המוביל והמנחה ועובד על סדרה ולא מקבלים אותה בקשת, זה החיים האמיתיים. ואתה עובר לרשת ומחפש את המקום שלך. ואז בסדרה לקחנו את זה לאקסטרים, שאסי עושה תוכנית ושהוא גם גונב לי את הרעיון. במציאות אין לי קנאה באסי, רק פרגון. כן יש לי את הפחד לא להיות רלוונטי. ולכל אחד יש את האסי עזר שלו. גם לקופאית בסופר. כאן הבאתי את זה בדחקה מרירה הפוכה. בעיניי המקום הזה להגיד די, שימות, זה מקום נורא חזק.

    'לצבי יש בעיה'
    'לצבי יש בעיה'

    דודו טופז. הייתי ברשימה של דודו טופז. זה לא סוד. אבל דודו היה בן־אדם חולה. אני בריא בנפשי לדעתי (צוחק). המפגש הראשון שלי איתו היה כשהייתי סטודנט. התחלתי לעשות סטנד־אפ, עוד לא היה 'הקומדי סטור', והיה פסטיבל ערד ונסענו אני ואיתי שגב עם דודו בוואן. רק הסתכלנו עליו ש'וואו'. אותנו הורידו במלון זול בערד, ואת דודו לקחו למלון של עשירים בים המלח. הוא היה וואו. בעיר הנוער הנחיתי והצגתי אותו. מה שקרה לו כל כך מעציב בעיניי. גם הבן שלי ושלו מהגן יחד. חברים נורא טובים. אני ודודו ישבנו על כיסאות קטנים בהצגות חנוכה. לא ראיתי את הגלישה שלו וגם לא האמנתי לרגע. כשהתחיל כל הפסטיבל עם אבי ניר, אני זוכר אותי ואת יואב צפיר יושבים במשרד ואומרים איך דודו אוהב לעשות שטויות.

     

    דודו לא היה אדם רע, הוא היה אדם חולה: נרקיסיסט, אהב את עצמו, הכל בסדר. אז מה. חצי מהאנשים במקצוע שלי כאלה. לא חשדתי לרגע ולכן זה הבהיל אותי מאוד. וזה היה טרגי, כי דודו היה ג'וני קרסון של הטלוויזיה. ומה שקרה לו קורה להרבה אנשים, אבל כשאתה לא בריא אתה לא שופט את זה בשום קנה מידה נורמלי. וזו העצבות הכי גדולה. מצד שני, הילדים חברים עד היום. רוני חן (שהייתה אשתו של טופז) ואנחנו בני בית אחד אצל השני. נוסעים יחד. לילדים הייתה להקה יחד. בואי נגיד שלשבעה לא היה מצב שנלך, אבל אללה ירחמו.

     

    gabibarhaim79@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 01.01.19 , 18:34