שלישי 18 ביוני 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 01.01.2019
    טעם של פעם
    'מרי פופינס חוזרת' הוא סרט מקסים שלא מתעלה על המקור, אבל מלא ברגעים מתוקים
    בנימין טוביאס

    מהשיר הדביק הראשון שבו פוצח לין־מנואל מירנדה בעודו רוכב על אופניים בלונדון השמשית, זה ברור: יוצרי 'מרי פופינס חוזרת' רוצים שנרגיש שמעולם לא עזבנו את הסרט הקודם. מבחינתם, עולם הקולנוע וסרטי הילדים נשאר תקוע ב־1964, כשהשירים היו איטיים ומלאי דבש, הצבעים היו צבעי טכניקולור עשירים עם חיבה לשמיים ורודים ותכולים, וכולם דיברו בנימוס אחד לשני. וזה מקסים.

     

    ב'מרי פופינס חוזרת' אין מרוץ להיות "עדכני", חוץ אולי מהניסיון הברור של דיסני לתת יחס קצת יותר שוויוני לנשים ולבני מיעוטים (למשל, דמות של בנקאי שחור בלונדון של לפני 80 שנה, או הליהוק של מירנדה הלטיני כבריטי קוקני לא בדיוק מרגישים אמינים, אבל הם חשובים לפוליטיקלי קורקט).

     

    למעט הנקודות הקטנות הללו, 'מרי פופינס חוזרת' הוא כמו ביקור אצל סבתא. הכל כמו פעם. הסרט מוצג כסרט המשך שקורה כשמרי פופינס, האומנת הקסומה (אמילי בלאנט הנהדרת), חוזרת לטפל בילדים של מי שהיו הילדים בסרט הקודם והתבגרו. אבל למעשה זה רימייק, כי מהלך העלילה זהה ממש לקודם. בדיוק כמו אז, מרי פופינס והילדים מבקרים בעולם האנימציה (הסיקוונס הכי מוצלח בסרט), הולכים לאיבוד בעיר האפורה ומנסים להציל את אבא שלהם (בן ווישאו המעולה, והיחיד בסרט שממש מרגש), שפוחד להיות מפוטר מהבנק.

     

    גם השירים החדשים מאוד דומים וחמודים. רק שהם קצת פחות טובים מהמקור. וכך גם כל הסרט: לא טוב כמו הקודם אבל עדיין מתקתק ומקסים. זה נכון גם לבלאנט שעושה יופי של חיקוי של ג'ולי אנדרוז, בלי להתעלות על המקור המיתולוגי. מירנדה לא הביא לכאן את הלחנים של 'המילטון' ונותן כבוד כפרפורמר למוזיקה של מארק שיימן, שמתאמצת לאזכר את המקור בלי לגמרי לחקות.

     

    בסך הכל, עדיף ככה. זו הדרך היפה של דיסני והבמאי רוב מרשל ('שיקגו') לשמור על כבוד למסורת, ולתת לקהל הילדים והמבוגרים תחושה של פעם בלי עובש. סוכריית וורתרס נחמדה.

     


    פרסום ראשון: 01.01.19 , 18:35