ספארי כחול–לבן
מהחיילים שדיברו פעם בלי הנחיות דובר צה"ל ועד הקרב בין אורי זוהר לפנינה רוזנבלום על פתיחת קולנוע בפתח–תקווה. 'יומני קירשנבאום', שיצר בן שני, חוזרת לסיפורים שתיעדו את ישראל האמיתית. עכשיו מספר שני איך פיספס את הגיבור שלו שנפטר שלושה ימים אחרי שהסכים להשתתף בסדרה
"אני מתקשר למוטי קירשנבאום בערב יום כיפור. 'היי מוטי, הכל נסגר עם ערוץ 8 ואנחנו יוצאים לדרך. רק תהיה מוכן לפנות לנו כמה ימי צילום בשנה הקרובה'", משחזר בן שני. "'אין בעיה, בן, מה שצריך', הוא ענה, 'גמר חתימה טובה'. שלושה ימים אחר כך, שישי בבוקר, אני מקבל טלפון. מוטי נפטר. זה הבוקר שבו הוא נפל במטבח בבית שלו במכמורת, ואני עד לכל הדרמה, ואז השוק שהוא מת, והלוויה יומיים אחר כך. וכשהכל שקע, המחשבה הראשונית הייתה: הפרויקט הלך".
ובכל זאת, שלוש שנים וקצת אחרי - לא בלי לקבל את ברכת הדרך של המשפחה - השלים שני את 'יומני קירשנבאום' (HOT8, ראשון ב־21:00). סדרת מסע בת שלושה פרקים בעקבות הכתבות האייקוניות של האיש החכם הזה, שנעלם לנו כל כך מוקדם.
שני, 49, חתן פרס סוקולוב, הוא מחשובי העיתונאים הדוקומנטריים היום, ובין היתר, גם חבר מערכת קבוע ב'עובדה'. לדבריו, הוא גדל על הכתבות של קירשנבאום, "בעיקר 'היומן' של יום שישי, שזה בערך מה שהיה אז. בצבא היו צוחקים כשהייתי מתאר סיטואציה כאילו אנחנו בתוך כתבה של מוטי. זה היה האידיאל, מוטי בטלוויזיה ונחום ברנע בעיתון: העיתונאי שיוצא להביא את הסיפור מהשטח ומוסיף את הקומנט שלו".
לצורך הכנת הסדרה, התמקד שני ביומן של ערוץ 1, בעיקר, למעלה מ־200 כתבות וסרטים של קירשנבאום. "להדהד את התחושה של, וואלה, שום דבר בעצם לא השתנה", הוא אומר, "ולהוסיף את החלק של היום, חזרה אל הלוקיישנים, האנשים והסיטואציות שמוטי צילם". אחרי הרבה ייסורי עריכה ומה להשאיר בחוץ - המון - התקבלו שלושה צירי עלילה. האחד, צבא, נקודות חיכוך ועימות, אינתיפאדה, עזה, לבנון, חיילים מתחבטים ומפוכחים להדהים. "לא תשמע היום חיילים שמדברים ככה", אומר שני, "היום אתה מלווה מחלקת חיילים, אין מצב שתקבל כאלה סאונד־בייטס, שלא לדבר על דובר צה"ל שיתלווה אליך".
הפרק השני, כתבות פוליטיות משנות ה־80־90, השנים המכוננות אליבא דשני, התיקו שמיר־פרס, התרגיל המסריח. כתבה מיתולוגית מוועידת כ"ך בבנייני האומה, קירשנבאום מחזיק את המצלמה הדוק־הדוק על הפנים של מאיר כהנא, כולו רושף ומאיים, ומפטיר בסיום: "שרק לא תהיה השנה בצורת". או להבדיל גיבור אחר, שלימים יחפש אתונות, וימצא (כמעט) מלוכה.
שני: "ב־84' מוטי מגיע למרכז הליכוד, מחפש את דן מרידור ומוצא בחור ירושלמי אחד, רובי ריבלין. ואז הוא רואה את הרובי הזה לוחץ ידיים לכולם ומחליט באינטואיציה להיצמד אליו. ורובי מספר: 'ברגע שהמצלמה של מוטי הייתה עליי, אז גם כל הצירים התחילו להגיע. זה מה שעשה אותי פוליטיקאי בליגת העל'".
× × ×
הסדרה נחתמת בפרק המוקדש למה שמכונה "כתבות צבע", או כהגדרת שני, "אנשים וחיות אחרות". 1973, רגע לפני המלחמה, עם ישראל נדחס לנופש בעין גדי. ונדחס. ונדחס. ז'וז'ו אבוטבול, גיבור עממי מהחוף של אשדוד, בחשיפה ששינתה את חייו לעד. ואפילו הרב אורי זוהר, על רקע הקרב על פתיחת קולנוע 'היכל' בפתח־תקווה. ומי מפגינה מולו, יש לפיד לחילונים? פנינה רוזנבלום, אלא מי. ספארי כחול־לבן.
הסדרה מרתקת, נגמרת מהר מדי. שני, בעצמו משורר מסך, רוחש כבוד רב לקול, למילים ולתמונות החד־פעמיות שהביא קירשנבאום אז ככתבות חדשותיות שבועיות, צנועות לכאורה. "בסרט הראשון, מנהל הטלוויזיה דאז עשה את הקריינות, כי אמרו שהקול של מוטי לא מתאים. זו גם הייתה הפעם האחרונה", צוחק שני.
"דיברתי עם האנשים שעבדו איתו ומי שהיה קרוב אליו: מוטי הביא את הכתבה שלו, ולא היה שום מקום להיכנס אליה. כולם מתארים אותו כמנהיג. זכר אלפא. לירון (לונדון) יש סיפור, איך מוטי היה נכנס לאוטו ותמיד מתיישב קדימה, 'למה אתה קדימה?' כי הוא יושב קדימה. הוא מוביל. זה מאפיין את הכתבות שלו, הוא מגיע למקום, הנוכחות שלו מייצרת עניין והסיפור מסופר מבעד לעיניו. זה גם מה שגרם לאנשים לצחוק מהדברים ולחוש שהוא המספר שלנו".
נסה לתמצת את הייחוד של קירשנבאום.
"עבודה דוקומנטרית, שאנחנו מחזיקים ממנה איכותית, היא זו שבה העיתונאי מתבונן ונמצא מהצד. אצל מוטי הנוכחות מאוד ברורה. הוא גם ידע לתבוע מהמרואיינים, 'תקשיב, אם אתה לא מדבר על הדבר הזה, אין כלום! אל תפחד!'. היו אנשים שסיפרו, שליפול לפה שלו היה מאוד לא נוח. הוא גם מאוד מצחיק, אז כולם צריכים לצחוק מהבדיחות שלו כל הזמן.
"ההומור הוא המאפיין הנוסף. בתוך סיטואציה מורכבת, ההומור של מוטי הוא הפקטור שמייחד אותו. לכן גם היית נהנה, ומחכה לכתבה שלו, כמו לקטע סטנדאפ, והדרך לבטא את ההומור זה הקול של מוטי".
ומה אין אצלו?
"אין נשים. עברתי על יותר מ־200 כתבות, זה נעמי שמר ב'אל בורות המים', פנינה רוזנבלום - וזהו בערך. אולי זה סוג העיתונות של אז, שלא התייחסה לנשים. אולי משהו בקטע הבין־אישי. עוד מאפיין, מוטי לא ביקש לפצח דמויות בממד הרגשי, אלא בממד האינטלקטואלי, נשאר בלוול השכלתני. לכן גם אין שום דבר ממוטי עצמו, כמו שלא תמצא ראיונות על חייו. במובן הזה, הוא בדיוק ההפך מירון לונדון. מוטי שמר את עצמו".
בפאזה האחרונה והמוכרת שלו בערוץ 10, מוטי כידוע התמקד בסרטי טבע באפריקה. אולי הייתה בזה גם אמירה נוסח, "עייפתי מכל הג'ונגל הפוליטי חסר התוחלת בארץ – גורילות הן האמת"?
"אני מכיר את האמירה הזו, ולא מתחבר אליה. העניין הפוליטי תמיד היה משמעותי עבורו. בסוף הפרק השלישי בסדרה, אני מביא את כתבת ה'נשרים בגמלא' - גם כשהוא עושה סרט טבע, זה על הפוליטיקה הישראלית. זה היה חסר בסרטי הטבע המאוחרים, שם זה היה באמת רק מסע באפריקה, בלי אמירה עלינו, ולי אין מה לדוש בזה עכשיו.
"אבל מוטי נשאר חיה פוליטית. גם אם הפך נואש. יש כתבה שלו על קבר יוסף, הוא מציג שם את שריד מדבר אנגלית עם התקשורת הזרה ואז את ורדיגר מדבר אנגלית, ומסכם: 'אין לנו יותר מה לדבר אחד עם השני, רק עם התקשורת באנגלית'. מוטי בשנים האחרונות היה בתחושה שהחברה שלנו התפרקה, בעיקר בגלל הקטע הדתי, והיא הולכת למקומות שאין מהם חזרה".
לפנייה לכתב/ת 
