קראו לו ארז לבנון, אבל רבים הכירו אותו כ"ארז עם הגיטרה". במשך שש שנים הוא הפעיל מרכז רוחני בהודו שאליו הגיעו תרמילאים שחיפשו משהו חם לאכול וקצת דברי תורה. את הערבים במרכז שנקרא "הבית היהודי" זוכרים עד היום אלפי מטיילים בזכות החסיד הברסלבי עם הפיאות המסולסלות שלא עזב לרגע את הגיטרה. דפנה אשתו זוכרת איך בשבעה למותו, אחרי שנרצח בידי מחבלים, הגיעה לביתם בהתנחלות בת עין — צעירה שפגשה בו בהודו. היא שלפה מתיקה תמונה (ראו בתמונה) שבה ארז מתכופף לבחור משמשים קטנים מתוך ערימה המונחת על הרצפה בשוק הטיבטיות בצפון הודו. פיאותיו הארוכות משתלשלות קדימה, ולצד גופו מונח תיק אפרפר עליו רקום בצבעים חמים "האש שלי", וכל הטיבטיות עוקבות אחרי בחירת המשמשים שלו.

"הבחורה סיפרה לי שכשהגיעה להודו הייתה מבולבלת ביותר בקשר לעצמה ולייעודה", מספרת דפנה. "כשהגיעה לבית היהודי, שם ארז היה שר ומנגן לצעירים, היא שהתה בו תקופה והקשיבה בין השאר לשירים ולניגונים שארז שר, ובלי לדבר על זה ההדורים התיישרו בליבה והיא חזרה לארץ עם הבנה פשוטה מה היא רוצה לעשות בחייה. בסוף השבעה, כשמצאתי את כל המשמשים שארז שתל לפני הרבה שנים מלבלבים בבת אחת, ידעתי שמה שהוא זרע ימשיך לצמוח ועדיין ישפיע במציאות. זה היה הרגע שבו ידעתי שזה החוב שלי מולו, להוציא לאור את כל השירים שהוא לא פירסם ושדרכם הוא ייגע בלבבות, וישדר אמונה, אופטימיות ושמחה".

ארז לבנון כחילוני וכחסיד ברסלב: כחייל, בחתונה עם אשתו דפנה, עם ילדיו, בצפון הודו ועם הגיטרה | צילומים: באדיבות המשפחה

בקרוב ימלאו 12 שנים להירצחו של לבנון. ארז, שכל עולמו היה מוזיקה, הותיר אחריו לא רק אישה ומשפחה, אלא גם שירים ומנגינות שמעולם לא יצאו לאור בצורה מסודרת. עכשיו דפנה מגשימה חלום משותף ומוציאה לאור את השירים של בעלה. "ארז כבר לא כאן, אבל המוזיקה שלו משאירה אותו נוכח בבית", היא אומרת.

המלנכוליה הפכה לשמחה

את הגלים בחוף הסמוך לשכונת בת גלים בחיפה ארז לבנון הכיר מקרוב. זו השכונה בה גדל, וזה החוף שבו בילה את רוב שעות היום בחייו כנער ומתבגר חילוני. שם הוא למד לנגן בגיטרה, נשם והלחין מוזיקה. על אותו החוף, שכבר נבנתה עליו טיילת, צועדת עכשיו דפנה. היא מחזיקה בשתי ידיה קלסר כחול וגדול עליו מתנוססים באותיות גדולות שמו של ארז ושנות חייו. בפנים תמונות שלו, מילדות ועד בגרות, כמעט בכולן הוא אוחז בגיטרה. תמונות מחויכות ששמורות בתוך ניילונים לצד עשרות גזרי עיתון — כולם מתוך כתבות שמעידות: ארז כבר לא כאן.

"ארז גדל בחיפה, אבל הכרנו בירושלים דרך חברה משותפת", מספרת דפנה. "אחרי שהשתחרר מהשירות הצבאי בחטיבת הנח"ל, החליט לחזור בתשובה. הוא היה אדם שמחפש תשובות. מחפש את עצמו, בעיקר. אני באתי מבית מסורתי והתחזקתי. אחרי שנפגשנו בפעם הראשונה, הבנו כמה אנחנו מתאימים ומהר מאוד החלטנו להתחתן. עברנו להתגורר בבת עין שבגוש עציון ונולדו לנו שלושה ילדים — בן בכור ושני תאומים.

המוזיקה תמיד הייתה חלק ממנו, גם בחינוך. "אם הילדים היו רבים, ארז היה מתחיל לשיר ולהרקיד אותם, עד שכל הילדים היו שרים ורוקדים יחד ושוכחים על מה רבו", מספרת דפנה. "הגיטרה שארז לימד את עצמו לנגן עליה כשהיה ילד הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. הוא היה מעביר שיעורי תורה ומנגן ברקע, ואפילו טס להודו פעם בחודש כדי לקרב לבבות. כשהכרנו, המוזיקה שלו הייתה מעט מלנכולית. עם השנים, בעיקר אלו שהיו קרובות לשנת הרצח, ארז השתנה והפך לאדם שמח יותר. המוזיקה שלו הפכה לשמחה יותר, והוא הפך לאדם פתוח יותר. הוא לא היה אלוף בלכתוב, אז אני הייתי כותבת, והוא היה מלחין. ככה היינו, אנחנו, הילדים, האמונה והמוזיקה".

הערפל היה כבד

ב־ז' באדר תציין משפחת לבנון 12 שנים להירצחו של ארז. "לברסלבים יש מנהג שנקרא התבודדות", מספרת דפנה. "פעם ביום הם הולכים להתבודד במקום מסוים ומתחברים להשם. ארז היה שר ומתפלל במקום הקבוע שלו, נחל צופית. זה 300 מטר מהבית שלנו, אני יכולה לראות את המקום מהחצר. ביום שהיה יומו האחרון, הוא הלך להתבודד בצהריים ובערב היה אמור לנסוע עם חבר להעביר שיעור תורה בתל־אביב ולנגן בו. זה היה יום קר ואפור בחודש פברואר, והערפל היה כבד. שני פלסטינים מהכפר הסמוך, חירבת ספא, עקבו אחריו, וארז, שהיה שקוע בתפילה, לא שם לב. כשהוא פנה להיכנס לרכב, המחבלים התנפלו עליו עם סכינים. ארז היה ספורטאי עם חגורה שחורה בקראטה, והחל להתעמת איתם ולהיאבק על חייו. הוא הפיל אותם לאדמה, אבל כשהסתובב ורצה להיכנס שוב לרכב, הם דקרו אותו כמה וכמה פעמים. הם לא רק הרגו אותו, הם רצו לוודא שהוא לגמרי מת.

"בכלל לא חשבנו שמדובר באירוע ביטחוני. המילים 'פיגוע', 'מוות' או 'מחבלים' בכלל לא עברו לי בראש. אחרי שעות של חיפושים, כיתת הכוננות פתחה חמ"ל בבית שלי. זה היה יום קר וגשום, והנחנו שהוא נתקע בבוץ עם הרכב ומחכה שנחלץ אותו. הטלפון הנייד שלו נשאר בבית, כך שלא היה למי להתקשר. באמצע הלילה הודיעו לי שמחלצים אותו, ובכלל לא חששתי שכבר אין את מי לחלץ. זה היה כל כך מוזר ובלתי אפשרי לחשוב שאדם כל כך מלא חיים, שמח ותוסס, שרק לפני כמה שעות שהיתי במחיצתו, כבר עבר למציאות אחרת".

העיניים שלי נהיות לחות ובגופי עוברת צמרמורת, אבל דפנה בולעת את הרוק וממשיכה לספר על הרגע ששינה את חייה לעד — על הבן הבכור שלא הבין איך יחגוג בר־מצווה אם אבא לא יהיה שם, על הילד הקטן שלא יוכל לנגן איתו יותר, ועל הילדה הקטנה שהחלה לסבול מסיוטים קשים על מחבלים שפורצים לחדר שלה.

"ארבע שנים אחרי ששליחי המועצה באו לבשר לי את הגרוע מכל, מצאתי את עצמי מהלכת בין חדרי הבית ולאורך רחובות היישוב, מרגישה אותו ולא רואה מאותו הרגע", היא מספרת. מאז החליטה דפנה, שעובדת כאמנית, להשתמש בכישרונה כדי להפיח חיים בשירים של ארז ולעזור לילדיה להתמודד עם המציאות החדשה. היא התחילה לכתוב ספר ילדים, והחליטה לקבץ מספר שירי ילדים שאביו כתב וארז הלחין כמה שבועות לפני שנרצח לדיסק שיצטרף לספר.

עכשיו היא מנהלת פרויקט גיוס המונים להגשמת החלום המוזיקלי של ארז ולהוצאה לאור של כל שיריו, למבוגרים ולילדים. "אפשר לאבד חיים שלמים בעצבות/ לאהוב דכדוך ייאוש וריקנות/ לדמיין חסרונות משותפים/ ואיתם לבנות את החיים", היא מראה לי שיר שארז כתב. "את השיר הזה לא אהבתי פעם לשמוע", היא מספרת, "משהו בו הלחיץ אותי, במיוחד השורה 'אני נמצא ואני לא נמצא'. אחרי שארז נרצח הבנתי למה נלחצתי מהשיר, אבל גם הבנתי למה הוא מנחם אותי. הוא מדבר על להתחבר למה שקורה באותו רגע ולפעול בהתאם לזמן — לפעמים לזרום עם הזרם ולפעמים לשחות נגדו, אבל תמיד לשמוח עם הרגע, לראות את הטוב ברגע הזה וגם למצוא הזדמנות לראות את הטוב שבאחר".•