יוצאת לאור מחדש

"ואף על פי כן, נוע תנוע!" היא אִמרה המיוחסת לגלילאו גליליי, שעל פי המסופר מילמל אותה לאחר שנאלץ לוותר בפני האינקוויזיציה, במהלך משפטו, על חלק מתפיסותיו המדעיות, ובכללן אמונתו כי כדור הארץ סובב את השמש. בין אם אמר את המשפט ובין אם לאו, נדמה שנעה דר בוחרת לאמץ את אותו מיתוס חילוני כדי לדרבן את עצמה לצאת מחדש לאור ולהעלות את אותו סולו תנועתי חשוף, לחזור לגוף בן ה־54 אחרי יותר מעשור של פרידה מהבמה, לנוע.

והכל מתחיל כשאנחנו יושבים אל מול מראה מאורכת על שלושה ספסלים ארוכים הצמודים לקיר. ברגע הראשון נשקפים רק לעצמנו. ואז היא נכנסת לסטודיו, נעה קרוב מאוד למראה. הגוף כמו סורק את משטח הזכוכית. במניפולציה קטנה ופשוטה של השתקפות היא יוצרת עולם דימויים שלם. כמו יוצאת למחקר אחר אותה רקדנית צעירה שהייתה.

ויש הרבה תנועה בכפות הידיים. רגע הן גורפות את האוויר או מכות בו, נעות מצד לצד כשהגוף מעביר משקל. לרגע כמו זוג חיישנים הן נצמדות אל הרקה. ואז לפתע הן אוחזות בראש, עד שנדמה שאם היא הייתה מסתובבת היינו רואים את אותה תמונת "הצעקה" של מונק.

ואין כאן מוזיקה, רק קולות של חריקה, שריטה, חיכוך עם הזכוכית, כולם ביחד מגמגמים את מה שאי־אפשר לומר בשפה, מקנים חושניות עמוקה לפעולה הטכנית הפשוטה. ובתוך החלל הפנוי שלושה גופי תאורה מפרספקס שקוף זזים תלויים בגבהים שונים, נדמים ללוחות ברית שנמחקו, והשאירו אותנו כצופים ואותה כרקדנית, ללא ציווי.

עוד רגע היא תלך על הידיים, רגליה צועדות על הזכוכית, מייצרת אבולוציה חזקה ורחוקה מהאופציה להיות "כעלה הנופל דומם לארץ".